משבר המלחמה של המאה ה־21

בינה מלאכותית, לוויינים, רחפנים, טילים מדויקים ומערכות שליטה ובקרה בזמן אמת מעניקים למצביאי המאה ה־21 יכולות שלא עמדו לרשות שום דור שקדם להם. לכאורה, היה אפשר לצפות שהתקדמות זו תהפוך את המלחמות לקצרות, מדויקות ומכריעות יותר מאי־פעם.

אולם בפועל מתרחש תהליך הפוך. חרף הקדמה הטכנולוגית, תורת המלחמה שאימצו צבאות רבים מחזירה את המלחמה לדפוסי החשיבה שאפיינו את אירופה במאה ה־18: מלחמות לחץ ממושכות, הכלה, גריעת יכולות, הטלת עלויות, משאים ומתנים חוזרים ונשנים ותיווך בינלאומי מתמשך, במקום חתירה להכרעה מהירה שתאפשר לכפות על היריב כניעה בתנאי המנצח.

במאתיים השנים האחרונות התפתחה אמנות המלחמה בכיוון אחד ברור: כיצד לקצר מלחמות באמצעות הכרעה. מאז נפוליאון עסקו גדולי המצביאים וההוגים הצבאיים בשאלה כיצד ליצור במהירות המרבית מצב שבו היריב אינו מסוגל עוד להתנגד באופן אפקטיבי, וכך לכפות עליו את תנאי השלום או הסדר אחר שיאפשרו את השגת המטרה המדינית שלשמה יצאה המדינה למלחמה.

• קלאוזביץ העניק לרעיון זה את מסגרתו התאורטית.
• ז'ומיני פיתח את עקרונות ריכוז המאמץ ונקודת ההכרעה.
• פון מולטקה הפך אותם לשיטת פיקוד מעשית שאפשרה ליישמם גם בתנאי אי־ודאות.

גם כאשר השתנתה הטכנולוגיה מן היסוד, לא נטשו יורשיהם את רעיון ההכרעה; הם חיפשו דרכים חדשות לממשו. דווקא משום כך,  המשבר הנוכחי הוא חסר תקדים. לראשונה מאז ראשית המאה ה־19, הקושי הטכנולוגי לא מוביל להתאמת עקרונות ההכרעה למציאות החדשה, אלא לוויתור עליהם. במקום לראות במלחמה אמצעי ליצירת מצב סיום ברור באמצעות הכרעת היריב, הולכת ומתבססת תפיסה הרואה בה אמצעי להפעלת לחץ, להכלה, לגריעת יכולות, להטלת עלויות ולניהול סכסוך מתמשך. בכך, תורת המלחמה של המאה ה־21 אינה משלימה את המהפכה הנפוליאונית – היא מבטלת אותה.

מלחמות המלכים

כדי להבין את עומק השינוי יש לחזור למאה ה־18. מלחמות התקופה לא היו מלחמותיהם של עמים אלא מלחמותיהם של מלכים. שליטים ביקשו להרחיב את תחום שלטונם, לשפר את מעמדם המדיני, להשיג שטחים, זכויות ירושה, נמלים או אזורי השפעה. רבים מן החיילים היו שכירים, ולעיתים קרובות לא היו בני עמו של המלך שבשירותו לחמו. הכשרתם הייתה ארוכה ויקרה, וכל אבדה הייתה הפסד מקצועי וכלכלי משמעותי. משום כך ביקשו מהמצביאים להימנע ככל האפשר מקרבות שעלולים היו להביא להשמדת צבאם.

מטרת המלחמה לא הייתה להכריע את האויב אלא להפעיל עליו לחץ. תמרונים, מצורים, תפיסת מבצרים, חסימות דרכים, הפגנת כוח ומשא ומתן ממושך היו הכלים העיקריים להשגת יתרונות מדיניים מוגבלים. המלחמה והדיפלומטיה לא היו שלבים נפרדים אלא שני פנים של אותו תהליך.

הדבר בא לידי ביטוי גם באורח החיים של התקופה. במהלך מלחמת שבע השנים המשיך הסופר האנגלי לורנס סטרן לבקר בצרפת, להתארח בפריז ולהיפגש עם ידידיו הצרפתים, אף שמדינותיהם היו נתונות במלחמה עקובה מדם. באותה עת המשיכו שליטים לנהל מגעים באמצעות שגרירים ושליחים גם בעיצומה של הלחימה, בניסיון לשפר את עמדותיהם לקראת הסדר עתידי.

לא במקרה כינו היסטוריונים רבים את מלחמות התקופה "מלחמות המינואט", כמו ריקוד המינואט, המחושב והמאופק, המלחמות התנהלו בזהירות והיו ניסיון להשיג יתרון מבלי להסתכן בקרב מכריע. במקום לטפח את האינסטינקט הטבעי של הכרעת היריב במהירות האפשרית, ביקשו תורות המלחמה של התקופה לרסן אותו. הן הכשירו מצביאים להימנע מקרבות מכריעים ומקרבות בכלל. מצביא מוצלח לא נחשב למי שהכריע את אויביו, אלא למי שהשתתף במערכות רבות אך התחמק מלהיקלע לקרבות שבהם עלול היה לאבד את צבאו. במובן זה דמתה מלחמת המאה ה־18 יותר למשחק ספורטיבי מאשר למאבק הישרדותי שמטרתו הכרעה.

המהפכה הנפוליאונית

הדבר ששינה את המציאות הזו היה המהפכה הצרפתית. היא הפכה את המלחמה ממלחמת מלכים למלחמת עמים; נפוליאון העניק למלחמת העמים את תורתה המעשית, וקלאוזביץ העניק לה את מסגרתה התאורטית. אצל נפוליאון המלחמה חדלה להיות אמצעי להפעלת לחץ על היריב, והפכה לאמצעי ליצירה, במהירות המרבית האפשרית, של מצב שבו ניטלת ממנו היכולת להמשיך ולהתנגד בצורה אפקטיבית. הכרעה זו מאפשרת לכפות עליו כניעה בתנאי המנצח, וכניעתו היא שמאפשרת את מימוש המטרה המדינית. מכאן ואילך שוב לא הייתה המלחמה רק המשך המשא ומתן באמצעים אחרים. היא הפכה לכלי שנועד להביא את היריב למצב שבו לא יוכל עוד לסכל את השגת יעדיו המדיניים של המנצח.

נפוליאון הבין גם אמת חשובה נוספת לענייננו הזמן הוא המשאב האסטרטגי היחיד שאין לו תחליף, כמו בציטוט המיוחס לו: "בקשו ממני הכול, מלבד זמן. כל דבר שאובד במלחמה ניתן להחליפו – מלבד הזמן."

משפט זה מבטא את ליבת המהפכה הנפוליאונית. כל יום נוסף של מלחמה מאפשר ליריב להתאושש, להתארגן, לגייס משאבים, לבנות בריתות ולשנות את מאזן הכוחות. קיצור המלחמה אינו רק יעד הומניטרי. זהו תנאי להשגת הכרעה.

השיטה הפרוסית

כדי להבין מדוע המהפכה הנפוליאונית מייצגת את הדרך המקצועית היחידה לניהול מלחמות מודרניות, יש לרדת לשורשם של עקרונות המלחמה עצמם. עקרונות אלה אינם המצאה של תיאורטיקנים צבאיים ואף אינם מוסכמה תרבותית שהתגבשה במקרה. הם תרגום שיטתי של דפוסי פעולה שעוצבו במשך מיליוני שנות אבולוציה, משום שהגדילו את סיכויי ההישרדות של האדם. הרבה לפני שהופיעו צבאות, מפקדים או ספרי תורת לחימה, הם כבר פעלו באופן אינטואיטיבי ורפלקסיבי בהתנהגותו של האדם כאשר ניצב מול סכנת חיים.

אדם שמעולם לא עבר יום אחד של הכשרה צבאית מפעיל אותם באופן ספונטני ברגע של סכנה. אם הנמלטת עם תינוקה מבניין בוער אינה מפזרת את מאמציה בין הצלת רכוש להצלת הילד; היא מרכזת את כל כוחותיה לאור מטרה אחת. היא מבינה, גם אם אינה מנסחת זאת במילים, שכל שנייה נוספת בתוך האש אינה ניתנת להשבה, בעוד שכל רכוש שאבד ניתן להחליף. לאור המטרה היא יוזמת כנגד האש תחבולה להימלט ממנה, מרכזת את המאמץ למימושה, שומרת על רציפות והמשכיות התנועה עד שתגיע למקום מבטחים. בלי שלמדה מעולם את עקרונות המלחמה, היא פועלת לאורם משום שהם טבועים בה מיום בריאתה.

אין פלא שגם סיפור דוד וגוליית נעשה במשך אלפי שנים אחד מסמליה המובהקים של החשיבה התחבולנית. הוא אינו מתאר נס צבאי ואף לא ניצחון שנבע מעוצמה עדיפה, אלא יישום אינטואיטיבי של עקרונות המלחמה בידי החלש. דוד הבין כי בעימות חזיתי אין לו סיכוי מול גוליית, ולכן יצר תחבולה ששללה מן היריב את יתרונותיו ומימשה במהירות את ההכרעה. בכך ממחיש הסיפור אמת אוניברסלית: עקרונות המלחמה אינם תוצר של תרבות מסוימת או של תקופה היסטורית מסוימת; הם מושרשים בטבע האדם ובשאיפתו לשרוד.

ההכשרה הצבאית אינה יוצרת את העקרונות הללו; היא מחדדת, מארגנת ומשכללת אינסטינקט שכבר קיים בטבע האדם, והופכת אותו ממעשה אינטואיטיבי למיומנות מקצועית. דווקא משום כך היו מלחמות המאה ה־18 חריגות בתולדות אמנות המלחמה. הן ביקשו לרסן את דפוסי הפעולה הטבעיים של מאבק הישרדותי ולהחליפם במערכת כללים מלאכותית, שנועדה לאפשר למלכים להשיג הישגים מדיניים מוגבלים מבלי להסתכן בקרב הכרעה, ואילו נפוליאון שבר את המסגרת המלאכותית הזו והשיב את אמנות המלחמה אל ייעודה ואינסטינקט היסוד הטבעי שלה: הכרעה מהירה של היריב.

פרוסיה של אחרי ימי נפוליאון לקחה את הגאונות האישית הזו ועשתה ממנה שיטה. באמצעות חיל המטה הכללי היא יצרה לראשונה בעולם מוסד מקצועי שתכליתו להכשיר מצביאים כמומחים לאמנות המלחמה ולעקרונותיה. המצביא חדל להיות אמן יחיד במינו והפך לבעל מקצוע, שהכשרתו מבוססת על שליטה בעקרונותיה וכלליה של אמנות המלחמה. המטרה לא הייתה ליצור נפוליאון חדש, אלא ליצור מערכת מקצועית שבכוחה להביא קצינים שונים, הפועלים בנפרד ובתנאי אי־ודאות, להגיע לאותה מסקנה מבצעית נכונה שתביא להכרעה.

קרב טננברג בראשית מלחמת העולם הראשונה, שהיה אחד הניצחונות הגדולים ביותר של גרמניה על רוסיה במלחמה הזו, המחיש את הצלחתה של השיטה. שלושה מפקדים שונים מן הצבא הגרמני, מקס הופמן, אריך לודנדורף ופאול פון הינדנבורג, שהגיעו לזירה ממקומות שונים, גיבשו באופן עצמאי אותה תפיסה אופרטיבית בדיוק: לנצל את הפער שנפער בין שני הצבאות הרוסיים, לרכז מאמץ נגד אחד מהם ולהכריעו במהירות לפני שהשני יספיק להתערב.

אם כן הגאונות הארגונית של חיל המטה הכללי הפרוסי הצליחה לשכפל את מה שנדמה היה קודם לכן כתלוי בגאונותו הייחודית של אדם אחד בלבד.

העקרונות לא משתנים

האם המשברים הגדולים של המאות ה־20 וה־21 משקפים שידוד של עקרונות אמנות המלחמה? אני מתקשה להאמין. במלחמת העולם הראשונה נדמה היה כי המהפכה הנפוליאונית הגיעה לקצה דרכה. המהפכה התעשייתית שינתה מן היסוד את שדה הקרב. הארטילריה המודרנית, המקלעים, התיל והביצורים העניקו למגן עוצמת אש חסרת תקדים. התמרון היבשתי, שהיה במשך כמאה שנים הכלי המרכזי להשגת הכרעה, התקשה להבקיע את החזית, ו במשך ארבע שנים הידרדרו צבאות אירופה למלחמת שחיקה אכזרית. מיליוני חיילים נהרגו בהסתערויות חזיתיות שלא השיגו הכרעה אלא גבו מחיר דמים עצום.

אבל גם לאחר מלחמת העולם הראשונה איש מן ההוגים הצבאיים הרציניים לא הציע לוותר על רעיון ההכרעה. איש לא טען שיש להחליף את אמנות המלחמה בתורת שחיקה. השאלה היחידה הייתה כיצד ניתן להשיב להכרעה את יכולתה לפעול בתנאים הטכנולוגיים החדשים.

במשך שני העשורים שבין מלחמות העולם פותחו השריון המודרני, הכוח האווירי, הקשר האלחוטי, הלחימה המשולבת ופיקוד המשימה. אף אחד מן החידושים הללו לא החליף את עקרונותיה של אמנות המלחמה. כולם נועדו להחזיר לה את יכולת ההכרעה המהירה. ואכן מלחמת העולם השנייה הוכיחה כי עקרונותיה של אמנות המלחמה לא התיישנו. רק אופן יישומם השתנה. הלקח היה ברור: עקרונות אמנות המלחמה אינם משתנים כאשר הטכנולוגיה משתנה. יש להשתמש בטכנולוגיה כדי ליישמם נכון.

משבר המאה ה־21

כיום ניצבת אמנות המלחמה בפני משבר חדש. שוב השתנתה הטכנולוגיה מן היסוד: בינה מלאכותית, רחפנים, לוויינים, מערכות שליטה ובקרה בזמן אמת, ירי מדויק לטווחים של מאות ואף אלפי קילומטרים, מערכים תת־קרקעיים, רובוטיקה.

כמו בראשית המאה העשרים, גם כיום ניצבים המצביאים בפני שדה קרב שונה לחלוטין מזה שהכירו קודמיהם. אלא שהפעם התגובה שונה מן היסוד.

במלחמת העולם הראשונה כאמור נתפס המשבר כמשבר ביישומם של עקרונות אמנות המלחמה. איש לא העלה בדעתו לוותר על ההכרעה. האתגר היה למצוא דרך חדשה להשיגה. כיום, לעומת זאת, הולכת ומתחזקת תפיסה אחרת.

במקום לשאול כיצד ניתן להכריע באמצעות הטכנולוגיות החדשות, נשאלת שאלה אחרת לחלוטין:

• כיצד ניתן להשפיע על היריב?
• כיצד ניתן לגרוע את יכולותיו?
• כיצד ניתן להטיל עליו עלויות?
• כיצד ניתן להכיל את הסכסוך ולנהלו לאורך זמן?

כך, מבלי שהדבר הורגש כמעט, השתנה ייעודה של המלחמה. במקום ליצור במהירות מצב שבו ניטלת מן היריב היכולת להמשיך ולהתנגד באופן אפקטיבי, הפכה המלחמה שוב לאמצעי להפעלת לחץ מתמשך. במילים אחרות, במקום להתאים את אמנות ההכרעה לטכנולוגיות החדשות, החזירה תורת המלחמה של המאה ה־21 את המלחמה אל דפוסי החשיבה שקדמו למהפכה הנפוליאונית.

תורות המלחמה שהתפתחו בעשורים האחרונים משקפות בדיוק את אותה מגמה. בארצות הברית בא הדבר לידי ביטוי, בין היתר, בדוקטרינת "השלילה" (Denial) של אלברידג' קולבי (תת מזכיר ההגנה הנוכחי). בשונה מן המהפכה הנפוליאונית, מטרתה אינה ליצור במהירות מצב שבו ניטלת מן היריב היכולת להמשיך ולהתנגד, אלא להשפיע על החלטותיו באמצעות לחץ מתמשך ושלילת הישגים. בישראל באה מגמה דומה לידי ביטוי בתפיסת ההפעלה שאימץ צה"ל בשנת 2006, אשר העבירה את מרכז הכובד מן ההכרעה להכלה, גריעת יכולות, הרתעה וניהול מתמשך של העימות.

המערכות שהתנהלו מול חמאס, חיזבאללה ומול איראן ממחישות היטב את משמעותה המעשית של תפיסה זו. במקום מלחמות המסתיימות בהכרעה ובכניעה בתנאי המכריע, אנו עדים למלחמות המתנהלות באמצעות לחץ מצטבר, גריעת יכולות, הפסקות אש, משאים ומתנים והסדרים זמניים שאינם יכולים למנוע את המשך התעצמותו של האויב ולא את מניעת חידושה של הלחימה במועד שיקבע על ידו.

גם בכך חזרה המלחמה למאה ה־18. במלחמות המלכים התנהלו המשאים ומתנים באמצעות שליחים ודיפלומטים לכל אורך הלחימה. לעומת זאת, במלחמות ההכרעה של המאות ה־19 וה־20 מילאו המתווכים תפקיד מצומצם בהרבה, משום שההכרעה יצרה את תנאי הסיום. צד שהוכרע אינו מציב תנאים ואינו נזקק למתווך שיגשר בינו לבין המנצח.

במלחמת לחץ, לעומת זאת, שבה אין הכרעה, הופך המתווך לאחד השחקנים המרכזיים במערכה. כך היה במערכה נגד חמאס. כך גם במערכה מול איראן, שבה ממלאים שליחי הנשיא ומדינות, בהן קטר ופקיסטן, תפקיד מרכזי בהעברת מסרים ובקידום הבנות.

אין בכך פסול כשלעצמו. אולם יש בכך עדות ברורה לאופייה של המלחמה.

אבל ההשוואה בין מלחמות אלה ובין מלחמות זמננו מובילה אותנו לשני הבדלים חשובים מאוד, שהופכים את החזרה לאחור למסוכנת לאין שיעור מן המציאות שאליה היא מבקשת לשוב. ראשית, במלחמות המינואט כאמור העם עצמו היה ברובו מחוץ למלחמה. הוא לא היו יעד מרכזי להתקפה, לא נשא ברוב נזקי המלחמה, ובמידה רבה המשיך את חייו גם כאשר המלכים נלחמו זה בזה. המלחמה הייתה עניינם של השליטים ושל צבאותיהם המקצועיים.

ההבדל השני הוא משאב הזמן. במשך מאתיים השנים האחרונות הפך הזמן למשאב היקר ביותר של הציוויליזציה האנושית. כמעט כל מהפכה טכנולוגית נועדה לקצר תהליכים על מנת לאפשר שגשוג ופריחה:

• הרכבת קיצרה את זמן התנועה.
• המטוס קיצר את המרחקים.
• הטלפון והאינטרנט קיצרו את זמן העברת המידע.
• הבינה המלאכותית מקצרת את הזמן הדרוש לעיבוד מידע ולקבלת החלטות.
• מערכות הבריאות משקיעות הון בקיצור זמן האבחון והטיפול.
• התעשייה והלוגיסטיקה מתחרות בקיצור זמני הייצור והאספקה.
• המערכת הפיננסית נמדדת במהירות ביצוע העסקאות.

הצלחה במאה ה־21 נמדדת בראש ובראשונה ביכולת לחסוך זמן, והנה, דווקא בתחום הביטחון הלאומי התרחש התהליך ההפוך. ככל שערכו של הזמן עלה בכל תחומי החיים, כך הלכה ופחתה חשיבותו בתורת המלחמה. מלחמות הנמשכות חודשים ואף שנים התקבלו כמעט כמצב טבע. כיצד ייתכן שדווקא בעידן שבו הזמן נעשה המשאב היקר ביותר של האנושות, חדלה תורת המלחמה לראות בקיצור המלחמה יעד מקצועי ראשון במעלה? כל יום נוסף של מלחמה גובה כיום מחיר שלא היה מוכר למצביאי המאה ה־18: הוא פוגע בכלכלה, בשרשראות האספקה, בתעופה, בתיירות, בתשתיות, בחוסן הלאומי ובבריאותו הפיזית והנפשית של הציבור. ככל שהמלחמה מתארכת, כך גדל המחיר שמשלמת החברה כולה.

יתרונה של מלחמת ההכרעה

ההיסטוריה היא המעבדה הגדולה של אמנות המלחמה. היא אינה מלמדת רק כיצד מסתיימות מלחמות, אלא גם איזו תפיסת מלחמה יוצרת סדר בין־לאומי יציב יותר לאורך זמן. המאה ה־18, שבה שלטה תפיסת מלחמת הלחץ, הייתה מן התקופות עתירות המלחמות ביותר בתולדות אירופה. המלחמות לא הסתיימו בהכרעות ברורות אלא בסדרת הסדרים זמניים, ששיפרו את עמדת צד זה או אחר אך לא שינו מן היסוד את מאזן הכוחות. משום כך הן חזרו ונשנו שוב ושוב.

לעומתן, המאבק נגד נפוליאון הסתיים במערכת הכרעה שהגיעה לשיאה בווטרלו. בעקבותיה עוצב בקונגרס וינה סדר אירופי חדש, אשר חרף משברים ומלחמות מקומיות העניק ליבשת תקופה ארוכה של יציבות יחסית. ה"שלום הבריטי" שנולד מאותו סדר נמשך קרוב למאה שנים, שני באורכו וביציבותו רק ל"שלום הרומאי". אין פירוש הדבר שכל מלחמת הכרעה מבטיחה שלום ממושך. ההיסטוריה מורכבת מכדי לאפשר קביעה כזו. אולם היא בהחלט מלמדת שהכרעה עשויה להיות לא רק הדרך הקצרה ביותר לסיים מלחמה אחת, אלא גם הדרך היעילה ביותר לצמצם את מספר המלחמות הבאות אחריה ולהגדיל את המרווח ביניהן.

ההיסטוריה גם מזהירה מפני בלבול בין הכרעה חלקית להכרעה של ממש. המלחמה בעיראק היא דוגמא טובה: המשטר הוכרע במהירות, אך הכוח שהובא לשטח לא הספיק לשימור ההכרעה; הצבא העיראקי פורק במקום לגייסו מחדש תחת סדר חדש; ובמקום לזהות את מרכז הכובד הפוליטי־תרבותי האמיתי של המרחב, נעשה ניסיון לכפות עליו מבנה שלטוני דמוקרטי זר לערכיו. התוצאה אינה מפריכה את עקרון ההכרעה; היא ממחישה שגם לאחר הכרעה צבאית נדרש סדר מדיני מגובה בכוח צבאי המאפשר לשמר את הישגיה.

האתגר של דורנו הוא להשיב את אמנות המלחמה אל ייעודה המקורי ולהתאים אליו את טכנולוגיות המאה ה־21. זו הייתה דרכם של נפוליאון, של קלאוזביץ ושל מולטקה; זו הייתה גם דרכם של מצביאי מלחמת העולם השנייה. לשוב אל דוד וגוליית: להכריע במהירות את האויב באמצעות שלילת יתרונותיו, ולא להיגרר למלחמת לחץ ממושכת שתוצאתה אינה הכרעה אלא הזמנה למלחמה הבאה.