הדמוקרטים זקוקים לשיעור בדמוקרטיה

12 ימים לאחר ההודעה על פסילתם, המוסד לבירור עתירות של מפלגת הדמוקרטים קיבל לפני שבוע את ערעורם של מוסי רז ואבי דבוש, וקבע כי השניים יוכלו להתמודד מחר בפריימריז במסגרת משבצות הבטחת הייצוג השמורות למצטרפי מרצ. בכך הפך בית הדין את החלטת ועדת הבחירות של המפלגה שפסלה את השניים לאחר שקבעה כי אינם עומדים בדרישות הטכניות של הסכם האיחוד בין מרצ לעבודה, ובהן תנאי הזכאות להתמודדות במשבצות הייצוג של מרצ. בית הדין לערעורים כאמור הפך את ההחלטה, אך פסילתם הנמהרת של השניים על ידי המנגנון המפלגתי, שוב צפה התהייה מהי בדיוק התרבות הפוליטית ערכית שהדמוקרטים מתיימרת להנחיל לאנשיה.

הדמוקרטים אינה מרצ, והיא גם אינה מפלגת העבודה. היא הוקמה כהבטחה לחבר בין שתי מסורות פוליטיות שונות: מצד אחד מפלגת העבודה על מוסדותיה הוותיקים, מסורת הפריימריז והתרבות המפלגתית שידעה לאורך השנים להכיל מחלוקות פנימיות. מן הצד השני מפלגת מרצ שלאורך השנים חרתה על דגלה את סמלי הליברליזם האזרחי והאקטיביזם הציבורי. אלא שככל שחולף הזמן, נדמה כי דווקא במבחן התרבות הארגונית והפוליטית, לא העבודה היא שהטביעה את חותמה על הדמוקרטים, אלא מרצ היא שהטביעה את חותמה על אחותה הבחירה.

לאורך שנים ביקשה מרצ להציג את עצמה כמפלגת ערכים. היא דיברה על קדושת האדם, זכויות הפרט, פלורליזם, חופש הביטוי, הכלה ודמוקרטיה ליברלית. אלא שבשנים האחרונות נדמה שחלקים מרכזיים במחנה שמוביל כיום את מפלגת הדמוקרטים, התרחקו דווקא מאותם ערכים שביקשו להוביל. השיח שמובילים חלק ממנהיגי המחנה כיאיר גולן, נאור נרקיס ונעמה לזימי, מתאפיין יותר ויותר בדה לגיטימציה כלפי ציבורים שלמים: מהתבטאויות ארסיות נגד מגזרים שלמים בחברה הישראלית, דרך קריאות לסגירת כלי תקשורת המזוהים עם הימין השמרני, הבטחות להגבלת השיח ברשתות החברתיות, איומים בייבוש תקציבי ההתיישבות ועד קריאות לפגוע בעילית המוסדות הציוניים כמכינת עלי. כל אמירה אולי עומדת בפני עצמה, אולם המכנה המשותף ברור: פחות נכונות להתמודד עם מחלוקת, ויותר נכונות להשתמש בכוח פוליטי כדי להחרים, להשתיק או להדיר.

כאשר מפלגה מפסיקה לראות ערך בזכותם של יריביה להשמיע את קולם, אל לאנשיה להתפלא שהשחיקה הערכית תחלחל גם פנימה אל התרבות הארגונית, אל יחסי הכוחות ואל האופן שבו המפלגה מתייחסת לאנשיה שלה. מפלגה שמתקשה להכיל דעות שונות בחברה הישראלית, תתקשה בסופו של דבר להכיל גם מגוון דעות בתוך שורותיה.

אני חולק לחלוטין על תפיסת עולמם המדינית המסוכנת של מוסי רז ואבי דבוש; בדומה לחבריהם לרשימה, הם מסרבים להפנים את לקחי אוסלו, האינתיפאדה השנייה או טבח השבעה באוקטובר, אירועים שגבו את חייהם של אלפי ישראלים, ובראשם אנשי מחנה השלום כדוגמת עודד ליפשיץ מניר עוז וויויאן סילבר מבארי הי"ד שזוהו עם המפלגה. אולם לצד המחלוקת העמוקה, רז ודבוש מייצגים דור אחר בשמאל הישראלי, דור שעוד האמין שניתן וצריך לנהל ויכוח אידיאולוגי חריף מבלי לשלול את עצם הלגיטימיות של המחנה היריב. גם אם הם טועים לטעמי בתפיסת עולמם מדינית, ייאמר לזכותם שבניגוד לחבריהם, הם מסרבים לאמץ את שפת הביטול, את תרבות החרם על כלי תקשורת ימניים ובאופן כללי את החלוקה הפשטנית של החברה הישראלית לנאורים וביביסטים.

ההחלטה הנמהרת לפסול את מועמדותם של מוסי רז ואבי דבוש מטעמים פרוצדורליים אינה יכולה להיתפס כתקלה טכנית בלבד. במשך עשרה ימים, פרק זמן שנחשב לנצח במערכת בחירות פנימית קצרה, נאלצו השניים להיאבק על עצם זכותם להתמודד, במקום לעשות את מה שכל מועמד אמור לעשות: להיפגש עם מתפקדים, להציג את תפיסת עולמם ולבקש את אמונם. בעוד יתר המועמדים ניהלו קמפיין, רז ודבוש ניהלו הליך משפטי. גם אם בית הדין תיקן בסופו של דבר את ההחלטה, את הזמן היקר שכילו השניים בפרוצדורות משפטיות כבר לא ניתן יהיה להשיב להם. בדמוקרטיה, הזכות להתמודדות שווה רחוקה מלהסתכם בשלשול פתק ההצבעה בקלפי, אלא מחייבת הזדמנות הוגנת ושוויונית להתחרות על אמון הציבור.

על פי מרבית הסקרים, הדמוקרטים צפויה להיות גורם דומיננטי בממשלת השמאל מרכז הבאה אם תקום. דווקא כאשר מפלגה נהנית מתנופה ציבורית ויכולה להרשות לעצמה להרחיב את שורותיה ולשלב מגוון רחב יותר של קולות, היא בוחרת לעשות את ההפך: לצמצם את גבולות הלגיטימיות בתוך ביתה שלה. כאשר אפילו אנשי מרצ ותיקים אינם נתפשים כמתאימים דיים, קשה שלא לתהות האם מטרת המנגנון היא לאפשר לחברי המפלגה לבחור את מועמדיהם, או להבטיח מראש אחידות רעיונית.

קדמה לכך גם פרישתו של איש התקשורת רונן צור, ימים ספורים בלבד לאחר שהכריז על מועמדותו, בעקבות פרשת המסרונים שנשלחו ממטהו של האלוף (במיל') נמרוד שפר. על פי הפרסומים, המסרונים נוסחו כך שייצרו את הרושם כאילו מקורם במחנהו של צור, בעוד שבפועל נשלחו מתוך מטהו של שפר. שפר אמנם הודיע כי הוא נושא ב"אחריות כוללת", אך בפועל מי ששילם את המחיר היה דוברו, בעוד הוא עצמו המשיך ליהנות מגיבוי מלא מצד מקורבו יאיר גולן. צור שפרש ככל הנראה מתוך רצון לשמור על כבוד המפלגה, בחר בתירוץ הקלוש כי נחשף ל"תהליכי ההקצנה האידיאולוגיים שעוברים על המפלגה". כל אחת מן הפרשות עומדת בפני עצמה, אולם הצטברותן מציירת תמונה מטרידה של תרבות פוליטית שמתקשה להכיל גם קולות ותיקים מתוך המחנה שלה.

האירועים האחרונים אינם חריגים לחלוטין בנוף ההיסטורי של מרצ. במשך שנים תקפה המפלגה מפלגות אחרות על גילויי עסקנות, נפוטיזם, ועדות מסדרות, שריונים וריכוז כוח בידי קבוצות מצומצמות. עוד לפני היותה אלטרנטיבה אידיאולוגית, היא ביקשה להיות אלטרנטיבה תרבותית פוליטית אולם בפועל, הנהגתה צמחה שוב ושוב מתוך אותו גרעין מצומצם של פעילים ותיקים, אנשי אקדמיה ובכירי ארגוני החברה האזרחית. גם כאשר הנהיגה ב־2019 פריימריז פתוחים והבטיחה לפרוץ את הבועה התל אביבית, מוקדי הכוח נותרו כמעט ללא שינוי, בעוד מועמדים שביקשו להרחיב את בסיס התמיכה נדחקו לשוליים. הקריאות לפתוח את השורות, להתחבר לפריפריה, לגוון את ההנהגה ולהרחיב את בסיס התמיכה נותרו לא אחת בגדר הצהרות בלבד. מי שלא השתייך למעגלים המוכרים התקשה להתקדם.

האיחוד עם מפלגת העבודה היה אמור לסמל התחלה חדשה ולאפשר חיבור בין המסורת המפלגתית של העבודה לבין הליברליזם של מרצ באמצעות הקמת מפלגה רחבה ומגוונת יותר. אלא שנדמה כי דווקא במבחן התרבות הארגונית קרה ההפך: לא מרצ נטמעה בתוך העבודה, אלא העבודה נטמעה בתוך מרצ. הדמוקרטים אולי שינו את שמה, אך המפלגה המאוחדת לא שינתה את דפוסי פעולתה.

טוב עשה המוסד לבירור עתירות כאשר הפך את החלטת ועדת הבחירות. הוא לא רק מנע ממפלגת הדמוקרטים מבוכה ציבורית נוספת, אלא גם השיב על כנה החלטה שהיה ראוי שלא תתקבל מלכתחילה. אלא שגם החלטה נכונה אינה יכולה למחוק את הנזק שכבר נגרם. בשיאו של קמפיין הבחירות, נאלצו שני מועמדים ותיקים להיאבק על עצם זכותם להתמודד, במקום לנהל קמפיין מול ציבור המתפקדים. את פרק הזמן הקריטי שאיבדו השניים במערכת בחירות קצרה, איש כבר לא יחזיר להם. ובכל זאת, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. בית הדין של המפלגה הזכיר להנהגתה עיקרון פשוט ויסודי: בדמוקרטיה, התקנון נועד לשרת את רצון הבוחר, לא להחליף אותו.

הכותב הוא יועץ אסטרטגיה ותקשורת.