קושנר טועה: עזה אינה פרויקט נדל״ן

דבריו האחרונים של ג׳ארד קושנר המחישו שוב את הפער שבין הצלחה בתיווך ובפיתוח נדל״ן לבין הבנת המציאות האסטרטגית במזרח התיכון. קושנר טען כי המבצע הישראלי שלא צלח לחיסול ראשי חמאס בדוחה הביא לבידודה הבינלאומי של ישראל ואפשר לארצות הברית להפעיל עליה לחץ כדי להגיע להסכם שהוביל לשחרור החטופים. בכירים ישראלים דחו את פרשנותו: לדבריהם, התקיפה בדוחה המחישה לחמאס שמנהיגיו אינם נהנים מחסינות בשום מקום, ודווקא משום כך היא קירבה את השגת ההסכם.

אין ספק שלקושנר היו הצלחות דיפלומטיות, ובראשן חלקו בהשגת הסכמי אברהם. אבל ניכר שאין בניסיון שלו את הכישורים הנדרשים לבנות פתרון אסטרטגי לעזה, ובוודאי לא כדי לקבוע כיצד להבטיח את ביטחונה של ישראל לאורך זמן.

עוד קודם לכן העלה קושנר הצעות אחרות לפתרון בעייתה של עזה. בפברואר 2024 הוא הציע לפנות את האוכלוסייה האזרחית מרפיח, להכשיר עבורה אזור בטוח בנגב ולאפשר לצה״ל להשלים את פעולתו ברצועה. הוא לא הבהיר כיצד ומתי יוחזרו המפונים. ניסיונם של מחנות הפליטים הפלסטיניים היה צריך להזכיר לו שבמזרח התיכון כל העברת אוכלוסייה המוגדרת זמנית עלולה להפוך בקלות לקבועה.

כבר בשנת 2003 כללה יוזמת ז׳נבה, שמוביליה הישראלים כללו את יוסי ביילין, חילופי שטחים שבמסגרתם אמורים היו לעבור למדינה הפלסטינית גם שטחים בנגב הסמוכים לרצועה. לכן הצעתו של קושנר מחזירה, גם אם שלא במתכוון, אפשרות מסוג זה לסדר היום.

לידיעת האמריקנים: המרחק ממרכז תל אביב לגבול רצועת עזה הוא כ־70 קילומטרים. זהו בקירוב המרחק שבין פרינסטון למרכז ניו יורק ובין בולטימור למרכז וושינגטון. אשקלון נמצאת במרחק של שבעה קילומטרים בלבד מגבול הרצועה וכ־21 קילומטרים מהעיר עזה. די להביט במפה ולראות היכן נמצאות שדרות ושאר הערים והיישובים באזור כדי להבין במה מדובר.

עזה החדשה

בינואר 2026 הציג קושנר בדאבוס תוכנית־אב ל״עזה החדשה״, שכללה מגדלי מגורים, אזורי תעשייה, מרכזי נתונים ואתרי נופש לאורך החוף — ברוח חזון ״הריביירה של המזרח התיכון״ שקידם הנשיא טראמפ. הדבר דומה להצעה שלפיה, כדי לחזק את השלום, על הצ׳כים להחזיר את הגרמנים לחבל הסודטים ולהעניק להם שם תנאי מחיה מפוארים. באותה מידה אפשר גם להציע לפולנים להחזיר את הגרמנים לשלזיה, לרוסים לעשות זאת במחוז קלינינגרד, ולאחרונה גם לאזרבייג׳נים להחזיר את הארמנים לנגורנו־קרבאך.

אין כמובן זהות בין המקרים האלה, ואין להתעלם מן ההבדלים ההיסטוריים והמוסריים ביניהם. אולם הם מלמדים שסכסוכים טריטוריאליים ממושכים לא תמיד הסתיימו בהסכם שלום שהושג לאחר משא ומתן ממושך. לעיתים רק הכרעה ברורה והפרדה בין האוכלוסיות מנעו את חידוש המלחמה. לכן כדאי מאוד לשים לב להצעתו של הנשיא טראמפ להעביר את תושבי עזה למדינות אחרות, ובלבד שהדבר ייעשה מרצונם.

קטאר יכולה לשמש אחת המדינות הקולטות. במדינה חיים יותר משלושה מיליון בני אדם, אך אזרחיה הם רק כעשירית מהאוכלוסייה ורוב תושביה הם זרים. מדינה שהשקיעה במשך שנים סכומי עתק בעזה יכולה להציע מקום למי מתושביה המבקשים להגר, במקום לממן פעם נוספת את שיקום התשתיות שחמאס ניצל לצרכיו. עבור אנשים החיים כיום בין ההריסות ובאוהלים, בתנאי מחיה קשים, האפשרות להתחיל חיים חדשים במקום אחר עשויה להיות אנושית יותר מהחזרתם לאותו מעגל של שיקום, התחמשות ומלחמה.

קושנר אמנם מדבר על פירוז עזה ועל הקמתה של מערכת שלטונית חדשה, אבל בדיוק כאן נמצא ההבדל בין תוכנית בנייה לבין פתרון אסטרטגי. מלונות, גורדי שחקים והשקעות זרות אינם יכולים לפרק את חמאס מנשקו, להשמיד את התשתית הצבאית שלו, לפרק את המנגנון המנהלי המזוהה עם חמאס או לשנות מערכת חינוך שבמשך עשרות שנים הכשירה את האוכלוסייה למלחמה בישראל.

כל זה כבר היה. בשנים שקדמו ל־7 באוקטובר נבנו בעזה, בין היתר במימון קטארי, שכונות מגורים מודרניות, בתי חולים, בתי ספר, מוסדות להשכלה גבוהה והתשתית העירונית הדרושה להם. היו גם מי שדיברו אז על האפשרות להפוך את עזה ל״סינגפור של המזרח התיכון״. אלא שבניגוד לציפיותיהם של תומכי הפתרון המדיני ושל אלה שהאמינו כי אפשר להכיל את הטרור באמצעות עידוד הפיתוח הכלכלי של עזה, חמאס פתח במלחמה אכזרית. בעקבותיה נהרס חלק ניכר מכל מה שנבנה ברצועה.

מאה שנות התנגדות ערבית להקמתה ולקיומה של המדינה היהודית מלמדות כי ההשקעות החוזרות בעזה מאז הסכמי אוסלו, ולאחר סבבי הלחימה הרבים שבאו בעקבותיהם, לא הסירו את איום ארגוני הטרור. הפסקות האש החוזרות העניקו להם זמן ומשאבים להרחיב ולחזק את כוחם לקראת המטרה שלא השתנתה: השמדת מדינת ישראל.

לא מבין את הסכסוך

הצעותיו של קושנר לא יביאו לפתרון הסכסוך הערבי־יהודי, משום ששורשיו נמצאים הן באידאולוגיה האסלאמיסטית, המחלקת את העולם לדאר אל־אסלאם ולדאר אל־חרב, והן בלאומנות הערבית שעליה התבססו מדיניותו של נאצר במצרים ומדיניות מפלגת הבעת׳ בסוריה ובעיראק. היו ביניהן מחלוקות קשות, אבל ביחסן לישראל נשמר מכנה משותף אחד: שלילת זכותה להתקיים. הטקטיקה השתנתה לפי הנסיבות, אך המטרה האסטרטגית נשארה כפי שהייתה.

גם הדוגמה של גרמניה ויפן לאחר מלחמת העולם השנייה חשובה כאן. בעלות הברית לא הסתפקו בהבסת צבאותיהן: הן שלטו במדינות האלה במשך שנים, פירקו את המנגנונים הקודמים, ביצעו פירוז ושינו את מוסדות השלטון ואת מערכת החינוך. רק לאחר שנוצרה מציאות חדשה החלו להעביר בהדרגה את מלוא הסמכויות לידיים מקומיות.

בעזה אין כיום תנאים לתהליך דומה. אם התוכנית האמריקנית תסתפק בהקמתם הפורמלית של מוסדות שלטון חדשים, בעוד חמאס יוכל להסתיר בדרכים שונות את התשתית הצבאית שלו והמנגנון המנהלי הקשור אליו יישאר על כנו, השיקום לא יסלק את מקור האיום. כל עוד לא יפעל בשטח כוח חיצוני שיהיה מסוגל לפרק את חמאס מנשקו, לשנות את מנגנוני השלטון ולהבטיח שהשינויים יחזיקו מעמד, תוכנית הפיתוח של קושנר רק תשמר את המצב הקיים.

לכן התוכנית הזאת אינה מסלקת את הסכנה שנוצרה בעזה, אלא רק דוחה את התפרצותה מחדש. מוקד האיום על ישראל יישאר במקומו וימשיך ליהנות מתמיכתם של אנטישמים פרוגרסיביים באירופה, לאומנים ערבים ואסלאמיסטים. כך תידחה רק הפעם הבאה שבה ינסו לבצע את ״הפתרון הסופי של שאלת היהודים״ — הפעם לא באירופה, אלא במולדתו ההיסטורית של עם ישראל.

ראוי היה שקושנר יקשיב לדברים שאמר סגן הנשיא דאז ג׳ו ביידן בשנת 2014, בקבלת פנים לרגל ראש השנה שנערכה למנהיגי הארגונים היהודיים. ביידן סיפר על פגישתו עם גולדה מאיר, שאמרה לו: ״אל תהיה עצוב, סנאטור, ואל תדאג — ליהודים יש נשק סודי״. הוא חשב שהיא מתכוונת לנשק גרעיני, אבל גולדה המשיכה: ״אין לנו לאן ללכת מכאן״.

ביידן הוסיף אז, להפתעת אורחיו: ״חברים, אין לכם לאן ללכת, ואתם חייבים להרגיש זאת עד לשד עצמותיכם. הבינו, אין זו שאלה של הכנסת אורחים, של השפעה או של מעורבות בחיים האמריקניים. יש לכם רק ערובה אחת, בלתי מעורערת ומוחלטת — מדינת ישראל״. מי שמפקפק כיום במשמעות דבריו צריך להתבונן בהתחזקותן של מגמות אנטי־ציוניות ואנטישמיות גלויות בחיים הפוליטיים של ניו יורק, מדינת מישיגן ומקומות נוספים בארצות הברית.

עם כל הכבוד לקושנר, נדמה לי שסבו וסבתו, ניצולי השואה, ובייחוד סבתו ריי, שנמלטה מגטו נובוגרודוק וחיה בקרב הפרטיזנים היהודים ביערות בלארוס, לא היו מברכים על הצעתו להקים ״ריביירה״ מזרח־תיכונית בשטח שממנו יצאו ב־7 באוקטובר מבצעי הטבח ההמוני הגדול ביותר ביהודים מאז השואה. בין היוצאים מעזה לא היו רק אנשי חמאס וארגוני טרור אחרים, אלא גם תושבי הרצועה שהצטרפו לפלישה, לביזה ולחטיפת ישראלים. הפשעים הרצחניים לוו בחגיגות המוניות ברחובות עזה. כמו כן, אין לשכוח שחמאס עלה תחילה לשלטון בעקבות ניצחונו בבחירות לפרלמנט בשנת 2006, שבהן זכה ברוב המושבים במועצה המחוקקת הפלסטינית. לפחות בראשית דרכו לא נכפה שלטון חמאס על הציבור הפלסטיני מבחוץ: הוא זכה ללגיטימציה אלקטורלית רחבה ולרוב במועצה המחוקקת, עובדה שאינה מתיישבת עם הניסיון להציג את החברה העזתית כולה כמי שלא הייתה מעורבת כלל בעלייתו לשלטון.

סבו וסבתו של קושנר היו מעדיפים, ככל הנראה, שנכדם האמריקני המצליח ידאג תחילה לעמו שלו ויציע להקים את ״הריביירה״ שלו בשדרות ובערים אחרות במערב הנגב, שתושביהן שילמו את המחיר הכבד ביותר על השכנות עם עזה. תוכנית כזאת הייתה צודקת ומוסרית יותר, ומעל לכל, מותאמת למציאות המזרח־תיכונית — וגם פרויקט נדל״ן מבטיח באמת.