טיטוס בירושלים

זהו פרק מתוך הספר ״יהודה נגד רומא״ בהוצאת סלע מאיר. לרכישה באתר ההוצאה. 

ביום אביבי אחד בשנת 70 לספירה שב הצבא הרומי וצעד לירושלים. בעונה זו של השנה עטתה הארץ גלימה מרהיבה של פרחי בר, ובהם כלניות, נוריות, פרגים, רקפות וקחוונים. מזג האוויר הִנעים אף הוא לצועדים. הרומאים, שהיו זהירים יותר מקסטיוס בעת שתקף את עיר הקודש בשנת 66, פיצלו הפעם את כוחותיהם. עמדו לרשותם ארבעה לגיונות, וכן 20 קוהורטות של חיל רגלים מסייע ושמונה קוהורטות של חיל פרשים מסייע. אגריפס השני, מלכי קומגנה ואמסה והנבטים סיפקו כוחות של בעלות ברית. מספרם הכולל של החיילים, כפי שצוין לעיל, נע בין כ־ 48 אלף ל־67 אלף איש. כוח זה היה שקול פחות או יותר לצבאו של אספסיאנוס שמנה 50 אלף עד 60 אלף איש בשנת 67 , ואולי כפול מגודל כוחו של קסטיוס שעמד על כ־ 30 אלף איש. כפי שמציין חוקר אחד, היה זה כוח רב ביותר – כ־15 אחוזים מצבאות האימפריה הרומית כולה. ולמפקדו, טיטוס קיסר אספסיאנוס, בנו של הקיסר החדש, הייתה גישה מלאה למוקדי הכוח ברומא.

שירות המודיעין שלו, שניזון ממידע של עריקים מירושלים, סיפר לטיטוס על מלחמת האחים של יהודים ביהודים. סימני הפילוג היהודי היו בולטים בתוך חומות העיר, אך מחוץ לחומות הם זעקו אף יותר. אגריפס השני, המלך היהודי של הגליל ופראיה, נלחם שם למען רומא, מלווה ככל הנראה בכ־ 3,000 מחייליו. המקורות אינם מציינים את גודל הכוח שלו, אך אגריפס השני סיפק 2,000 רגלים ו־ 1,000 פרשים לאספסיאנוס בשנת 67 , וסביר להניח שסיפק תרומה דומה גם ב־ 70 .

אם נוכחותו של אגריפס השני עשויה להיראות תמוהה, הנה מערכת היחסים של טיטוס עם אחותו של אגריפס, ברניקי – המלכה לשעבר של כלקיס (טריטוריה בדרום לבנון, שסופחה לרומא בשנת 53) – הייתה משונה אף יותר. טיטוס וברניקי היו נאהבים. הרומן החל ככל הנראה בשנת 67, כאשר טיטוס ביקר בבירת אגריפס בקיסריה פיליפי, שכבר שימשה ביתה של ברניקי גם כן. שעה שעשה את דרכו להחריב את עיר הקודש של היהודים, החזיק טיטוס בפילגש יהודייה מיוחסת.

אגריפס השני היה בעל ברית יקר ערך, אך יהודי אחר ייצג את התמיכה הצבאית החשובה ביותר לטיטוס. הרמטכ"ל של המצביא הרומי היה טיבריוס יוליוס אלכסנדר. תפקידו היווה תגמול על תמיכתו המוקדמת והנלהבת באספסיאנוס במאבק על כתר הקיסר, אך לא היה זה רק מינוי פוליטי. טיטוס היה זקוק לטיבריוס אלכסנדר.

טיטוס היה צעיר, בן 30 בלבד, יפה תואר וחזק. הוא גדל על גבעת הפלטין ברומא וניצל בעור שיניו מהרעל שהרג את חברו הקרוב בריטניקוס, בנו של הקיסר קלאודיוס. הוא היה איש אשכולות: חייל מצוין, פרש מעולה, נואם רהוט ביוונית ובלטינית כאחת, וזמר ונגן לירה לא רע. הוא שירת תחילה בבריטניה ובגרמניה, ולאחר מכן עבר את טבילת האש במערכה של אספסיאנוס בגליל. אך בין כל אלה לבין הטלת מצור על אחת הערים המבוצרות בעולם, היה מרחק רב. ניהול מצור היה מלאכה לאיש מקצוע מנוסה. כאן נכנס לתמונה טיבריוס אלכסנדר. הוא היה מבוגר מטיטוס ביותר מעשרים שנה. הוא למד את אומנות המלחמה בחזית הפרתית מאחד מטובי המצביאים הרומיים של התקופה, קורבולו. בהללו את טיבריוס אלכסנדר על תבונתו וניסיונו בענייני מלחמה, יוספוס לא רק התחנף. אומנם, כאשר יוספוס כתב את דבריו בשנות ה־70 של המאה הראשונה, טיבריוס אלכסנדר היה אישיות בכירה ברומא שהיה כדאי להחניף לה, אך מה שכתב יוספוס ככל הנראה גם היה האמת לאמיתה.  טיבריוס גם הכיר את פרובינקיה יודיאה ואת ירושלים לפני ולפנים, שכן כיהן כפרוקוראטור בה. ייתכן אף שסברו כי כיהודי, יהיה ביכולתו לשאת ולתת על הסדר עם המורדים. מכל מקום, הוא לא הותיר ספק באשר לנכונותו לנקוט אמצעים נוקשים נגד אחיו היהודים. הוא הוכיח זאת בתפקידו האחרון במנהל הרומי.

בשנת 66 מינה נירון את טיבריוס אלכסנדר לפרפקט, קרי מושל, של מצרים – אחת המשרות הבכירות והרגישות ביותר במנהל האימפריה הרומית. לא הייתה זו כהונה קלה. השנה שבה פרץ המרד הגדול הייתה תקופה של עימותים אלימים בין יוונים ליהודים במזרח הים התיכון, ובמצרים בכלל זה. על פי יוספוס, מהומה פרצה באלכסנדריה כאשר כמה יהודים נכחו באספה שכינסו יוונים בעיר. היוונים תקפו את היהודים, והיהודים השיבו מלחמה והביסו אותם.

טיבריוס אלכסנדר ניסה להרגיע את המצב באמצעות פגישה עם מנהיגי הקהילה היהודית, אך נכשל, והאלימות נמשכה. בשלב זה הוא הזעיק את הצבא. לדיכוי המתפרעים היהודים הוא שלח את שני הלגיונות הרומיים שהוצבו במצרים – כ־10,000 איש – וכן 5,000 חיילים מלוב הסמוכה. הם הסתערו על הרובע היהודי ותקפו כל מי שנקרה בדרכם, מורדים ואזרחים, צעירים וזקנים. יוספוס טוען שעד להשבת הסדר על כנו, נהרגו לא פחות מ־50 אלף יהודים. אין ספק שזוהי עוד הגזמה, אך ברור שמניין ההרוגים היה גדול.  היה זה ניצחון קל גם אם עקוב מדם, אך דבר שונה לחלוטין ציפה להם כעת. טיבריוס אלכסנדר ידע כי שליחת הלגיונות נגד האזרחים היהודים הלא־חמושים ומגיניו הדלים של הרובע היהודי באלכסנדריה היא דבר אחד; והטלתם למערכה נגד ירושלים המבוצרת להפליא, המוגנת כעת בידי לוחמים מנוסים ולבטח קנאים, שרבים מהם נכונים להילחם עד מוות ובלבד שלא ייכנעו – היא דבר אחר לחלוטין. הוא, וללא ספק גם טיטוס, קיוו לבטח לסיים את המערכה על ירושלים באמצעות משא ומתן ולא בלחימה עד חורמה.  אגריפס השני וטיבריוס אלכסנדר שימשו תזכורת חיה לטקטיקות הכושלות של רומא ביהודה. רומא ניסתה למצוא שליטים מקומיים שינהלו את האזור בשבילה. המלך הורדוס עשה זאת בהצלחה, אך כשל בהעמדת יורש ראוי. נכדו, אגריפס הראשון, השיב את השושלת על כנה, אך חייו נגדעו באיבם. בכך נותר רק הנין, אגריפס השני.

טיבריוס אלכסנדר היה בעבר קרוב משפחתו מנישואין, שכן אחיו היה נשוי לברניקי, אחותו של אגריפס, עד שמת. אגריפס השני וטיבריוס אלכסנדר ייצגו את השרידים המרופטים של המדיניות הכושלת של שיתוף פעולה יהודי עם רומא. שעה שרכבו לצד טיטוס, ייתכן שהיו בדרכם להלווייתה של אותה מדיניות.

שני היהודים והמצביא הרומי הזכירו גם דבר מה נוסף – את טבעה המחזורי של ההיסטוריה. מעט יותר ממאה שנה קודם לכן, בשנת 37 לפנה"ס, גנרל רומי אחר – סוסיוס, ובן מלוכה יהודי אחר – הורדוס, הטילו מצור על עיר הקודש בראש צבאותיהם.

יהודי אחד נוסף בפמלייתו של טיטוס ראוי לאזכור. כפי שצוין קודם, יוספוס היה שם – עד ראייה למצור על עיר הולדתו מן הצד הרומי, ומשתתף לעיתים במאמצים דיפלומטיים להגיע להסכם שלום.

יוספוס הוא גם המקור המרכזי שלנו למצור. כרגיל, ניתן לסמוך עליו בערבון מוגבל. הוא לא היה שותף לשיחות המפקדים, וידיעתו בלטינית הייתה מוגבלת. הנאומים שהוא מדווח עליהם הם במקרה הטוב אומדן גס של מה שנאמר, אם לא פרי המצאה שלמה. הוא יצא מגדרו, מחד גיסא, להפגין את מנהיגותו הצבאית ואת אנושיותו של טיטוס; מאידך גיסא, הדגיש את הגבורה היהודית ואת הקנאות היהודית. מעל לכול, הוא שאף להדגים את תפקידה של ההשגחה העליונה.

קיימים גם כמה מקורות ספרותיים אחרים. החלק ששרד מהיסטוריות של טקיטוס משרטט כמה פרטים על המצור. כך גם ההיסטוריה הרומית של קסיוס דיו, שנכתבה כ־ 150 שנה מאוחר יותר, אך שואבת ממקורות מוקדמים. כמה יצירות ספרותיות אחרות מספקות גם הן פרטים. גם הארכיאולוגיה של ירושלים שפכה אור על המאורעות.

טיטוס בירושלים: דם ראשון

מראשית המצור הרומי ועד סמוך לסופו לחמו מגיני ירושלים בעוז ובמיומנות. העובדה הזאת לא הייתה אמורה הייתה להפתיע את התוקפים לאחר בית־חורון, יודפת וגמלא. אך בתחילה טיטוס העריך את האויב בחסר. כרגיל במצורים רומיים, הוא החל בתקווה להכניע את האויב באמצעות הטלת מורא שתביא לכניעתו. המודיעים שלו, ובהם יש להניח גם יוספוס, הבטיחו לו שרוב אוכלוסיית ירושלים משתוקקת למשא ומתן. מובן שזה לא היה נכון. המורל בקרב המגינים נותר גבוה לאורך רוב המצור. הלוחמים לא יכלו לעשות את מלאכתם ללא תמיכה רחבה באוכלוסייה. רבים מהם, אם לא רובם, האמינו שירושלים אינה ניתנת לכיבוש.

טיטוס וכוחותיו הגיעו לירושלים באפריל. כאשר הצבא הרומי הגיע אל העיר והתקרב לחומותיה, פרצה מתוכה קבוצת פושטים יהודים וניתקה את הכוח. טיטוס ניצל במזל. לאחר מכן פנו המגינים נגד אחד הלגיונות שלו. הלגיון העשירי עסק באותה עת בחפירת מחנה על הר הזיתים. הם לא ייחסו חשיבות רבה לביטחון, בהנחה שגיא נחל קדרון שהפריד בינם לבין חומות העיר סיפק להם הגנה. שוב הפתיעו היהודים את הרומאים בגיחה אל מחוץ לחומות. כפי שקרה פעמים רבות בעבר, הלגיונרים עמדו אובדי עצות מול לוחמה בלתי סדירה.

כוחם היה בעמידה במערך צפוף, עטויי שריון כבד, ובריסוק האויב, ולא בהסתובבות סביב עצמם והדיפת מהלומותיו של אויב קל־נשק, זריז ומהיר תנועה.

היהודים הניסו את הלגיונרים ממחנם. על פי יוספוס, הם היו מובסים לחלוטין אלמלא הגיע טיטוס והשיבם לקרב. ליוספוס, כמובן, היה אינטרס מובהק להחניף לטיטוס, ולכן יש מקום לספקנות באשר לתפקידו של טיטוס באירוע. הרומאים הדפו את האויב חזרה לעבר חומות העיר. אז נופף זקיף על החומות בגלימה, אות לכוחות יהודים רעננים לצאת מן החומות ולהצטרף ללחימה. הרומאים נתקפו תבהלה ונסו. שוב, אם להאמין ליוספוס, הפך טיטוס את הקערה על פיה כשהוביל מתקפת־נגד. היהודים לחמו בעוז אך לבסוף נסוגו אל מאחורי החומות. הלגיון העשירי השלים את בניית מחנהו.

ההסתערות על הר הזיתים ממחישה את ההבדל בין שני הצדדים ושיטות הלחימה שלהם. היהודים לחמו בנשק קל. כלי הנשק שלהם היו חרבות, פגיונות ואבנים – אם הושלכו ביד ואם באמצעות קלע.

היו להם מעט קשתים או מטילי כידונים. היו להם מגינים, אך חסר להם שריון גוף. למעשה, לא היה להם חיל פרשים, והם תקפו רגלית.

פשיטות, תחבולות, מארבים ושאר הכלים של לוחמה בלתי סדירה היו המומחיות שלהם. הם היו מהירים וניידים. הרומאים היו חיילי רגלים כבדי שריון. נשקם המובהק היה הגלדיוס – החרב הקצרה שהייתה סימן ההיכר של הלגיונר. הם עטו שריון כבד ונשאו מגינים סגלגלים וארוכים. בעלי בריתם סיפקו פרשים וקשתים. הרומאים הצטיינו בלוחמה קונבנציונלית. לרוע מזלם של המורדים, הרומאים הצטיינו גם במצורים.

לאחר מתקפתם המוצלחת, פנו היהודים לסבב נוסף של מאבקים פנימיים. היה זה חג הפסח. הקנאים בהר הבית, תחת הנהגת אלעזר בן שמעון, אפשרו לעם לעלות ולהשתחוות במקדש. הייתה זו טעות שיוחנן מגוש־חלב מיהר לנצל. הוא חימש כמה מאנשיו בפגיונות מוסתרים. בהגיעם להר, הם תקפו את הקנאים וגירשו אותם. בפועל, נותרו כעת רק שתי סיעות בירושלים: זו של יוחנן וזו של שמעון בר גיורא. כוחם של הקנאים צומצם מאוד. היה זה ניצחון ליוחנן, אך במהותו היה זה הפסד של האחדות שנדרשה כדי לגבור על הרומאים.  טיטוס השתמש ביוספוס כמתווך כדי להזמין את המורדים למשא ומתן, אך הם סירבו להשיב. למחרת שלחו המורדים קבוצת אנשים שהעמידו פנים כי גורשו מן העיר. כאשר הרומאים התקרבו, הפנו ה"גולים" לכאורה עורף, תקפו אותם וכיתרו את הרומאים. מגינים מעל החומות הצטרפו ורגמו את הרומאים באבנים ובקליעים שונים.

הרומאים ספגו אבדות, אך לבסוף פרצו את הכיתור ונסוגו. היהודים רדפו אותם עד לקברה של הלני, תוך שהם תוקפים אותם לאורך הדרך. המורדים המנצחים לעגו לרומאים בריקוד ניצחון תוך קריאות רמות והנפת מגיניהם.

טיטוס גער באנשיו ואיים בעונש קולקטיבי, ככל הנראה דקימאטיו – כלומר, הוצאה להורג של כל חייל עשירי ביחידה. הוא אפשר לחיילים להתחנן על נפשם וחנן אותם. אך כעת הבין שהמגינים היו קשוחים ומסוכנים משהעריך. הוא נדרש לשנות גישה. הוא החליט לקרב את המחנה אל החומות. תחילה הורה ליישר את הקרקע סמוך לחומות, היכן שהטופוגרפיה אפשרה זאת, ולאחר מכן סיפק אבטחה הרמטית להעברת שיירת האספקה וכוחות העזר שלו. הוא הגן עליהם בפריסת חיל הרגלים וחיל הפרשים, יחד עם קשתים, במערך עמוק וצפוף בעובי של שבע שורות. התמרון הצליח, ואיפשר הקמת שני מחנות במרחק כ־ 400 מטרים מהחומות. עם זאת, הוא שלח מסר מעודד למגינים: הרומאים חוששים מהם. לטיטוס, שלב הפתיחה של המצור היה בגדר שיעור כואב. העבודה האמיתית עמדה להתחיל.

יוחנן ושמעון בירושלים

לאחר שהקיזו נהרות מדמם של אחיהם בני עמם בירושלים, הכריזו יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר גיורא על הפסקת אש והפנו את נשקם נגד הרומאים. "כאשר התקרבו הרומאים", כתב טקיטוס, "מלחמת חוץ הולידה אחדות". בהגנת עירם, הפגינו אנשיהם אומץ לב, תעוזה, עורמה ומורל גבוה. כך נהגו גם נשות ירושלים, כתב טקיטוס: הן היו מחויבות ונטולות מורא לא פחות מהגברים. חרף המקצועיות והטכנולוגיה שלהם, הרומאים מצאו עצמם מתוסכלים ואף מיואשים.

הצבא הרומי הצטיין במצורים, אך לא שש אליהם. מצורים היו מסוכנים ומתסכלים יותר מקרבות בשדה הפתוח, שלרוב הוכרעו ביום אחד; מצור יכול היה להימשך חודשים. בהצעתו לנהל משא ומתן, טיטוס ניסה ככל הנראה לתקוע טריז במורל האויב. שום דבר פחות מכניעה לא בא בחשבון, אך ליהודים לא הייתה שום סיבה להיכנע לצבא שהמשיך להפסיד. טיטוס ייאלץ לגשת למלאכה המלוכלכת של הסתערות על החומות.

מצורים בעת העתיקה נטו להתנהל על פי סדרת שלבים קבועה. הם החלו בהטלת מורא. במקרה של טיטוס, הדבר נכשל. הם התקדמו להסתערות קלה, באמצעות סולמות וקרסי אחיזה. אם גם זה נכשל, הגיעה שעתה של ההסתערות הכבדה. בשלב זה, הרומאים היו בונים בדרך כלל סוללה ואז תוקפים באמצעות אילי ניגוח ומגדלי מצור.

לעיתים קרובות, התוקף היה בונה דייק סביב העיר הנצורה – טבעת של מבנים שניתקה את המגינים מאספקה או מהימלטות. הצבא התוקף היה מאייש את הדייק, אך חייליו חנו לרוב ממש מחוצה לו.

אם התוקף הצליח לכבוש את העיר, בא בעקבות זאת השלב העקוב מדם מכולם – הביזה.  כעת פנה טיטוס להסתערות כבדה. כמתבקש, הוא שם למטרה את החומה השלישית, החלק החלש ביותר בהגנת העיר. כפי שמציין אחד ההיסטוריונים, הרומאים היו אמורים להצליח לכבוש את החומה השלישית באמצעות הסתערות קלה עם סולמות וקרסי אחיזה. עצם העובדה שנאלצו להשקיע מאמץ כבד ולבנות סוללת מצור מהווה עדות למורל הגבוה ולכושר הלחימה המצוין של המגינים.  בתחילה היו אלה אנשיו של שמעון לבדם שיצאו למתקפות־נגד; יוחנן חשש מיריבו מכדי לאפשר לאנשיו לעזוב את הר הבית. אנשיו של שמעון הציבו ארטילריה על החומות, אך עשו בה שימוש מוגבל בלבד. הם לקחו נשק זה כשלל בשנת 66 , וחרף הדרכה מצד עריקים רומים, התקשו לתפעל מכונות מורכבות אלו. לפיכך, המגינים ביצעו מתקפות נגד בעיקר באמצעות השלכת אבנים, ירי חיצים וגיחות מחוץ לחומות בפשיטות נועזות ומסוכנות. הרומאים, לעומת זאת, החזיקו במומחים לתפעול הארטילריה שלהם, והמטירו מטח אחר מטח של אבנים כבדות על המגינים, שהציבו מצידם צופים כדי להזהיר את חבריהם מפני הקליעים המתקרבים. לרומאים היו גם קשתים מבעלות בריתם שסייעו להדוף לאחור את המגינים שתקפו.

הרומאים סיימו לאיטם את בניית סוללות המצור שקירבום לחומה. כשהסוללות היו מוכנות קידמו הרומאים אילי ניגוח שהיו תלויים ממגדלים על גלגלים. כאשר הם תקפו, קול ההתרסקות היה מחריש אוזניים. פחד אחז במורדים ברחבי העיר. סביר להניח שהם הכירו את הכלל של לוחמת המצור העתיקה: מרגע שאיל הניגוח נגע בחומה, שום משא ומתן נוסף לא היה אפשרי.  יוחנן ושמעון החליטו להתאחד נגד האויב. הם "נעשו לגוף אחד", כתב יוספוס, וחברו יחדיו על החומות כדי להשליך לפידי אש ולנסות להדוף את ההסתערות. בעקבות זאת יצאו שתי גיחות יהודיות אל מחוץ לחומות במטרה לשרוף את מגדלי אילי הניגוח. יוספוס מהלל את "התעוזה היהודית", אף שהוא מציין כי נולדה מתוך ייאוש.

היהודים כמעט והצליחו להעלות את המגדלים באש, אך טיטוס הוביל יחידת פרשים שהדפה את הגיחה הראשונה, ויחידת עילית של חיילים אלכסנדרונים הדפה את השנייה. לאחר שהורה לצלוב שבוי יהודי כאזהרה למגינים, קידם טיטוס שלושה מגדלים גדולים אל עבר החומות, מגדלים שהכילו ארטילריה כמו גם אילי ניגוח. כאשר אחד המגדלים הבקיע פרצה בחומה, נסוגו המגינים לאחור. הרומאים כבשו לבסוף את החומה השלישית בראשית חודש מאי, לאחר מאמץ שארך 15  יום. הם נכנסו לחלקה הצפוני של העיר, שאותו נטשו המורדים לטובת הביטחון שהציעו החומות החזקות יותר.

כאשר הבקיעו הרומאים את החומה, נמלטו עריקים. עריקה הייתה הצעד ההגיוני ביותר עבור העשירים. טיטוס שעבד את העניים, אך באורח רומי אופייני, נטה לחוס על העשירים מתוך מחשבה שהם עשויים להוכיח עצמם כמועילים לאחר המלחמה. אך העריקה התרחשה בשני הכיוונים. כשהמצור התמשך ונראה היה שהעיר לעולם לא תיפול, ערקו כמה חיילים רומים אל היהודים. אף שליהודים חסר מזון, הם האכילו את העריקים היטב, שכן נוכחותם חיזקה את המורל היהודי והשפיעה הפוך על האויב.  מוקד הלחימה נדד כעת לחומה השנייה. בתחילה התכתשו שני הצדדים. היהודים זינקו החוצה וניהלו קרבות פנים אל פנים עם הרומאים. אף שהלגיונרים יצאו כשידם על העליונה, המורדים הותירו רושם עמוק על יוספוס באומץ ליבם הפזיז ובדבקותם במטרה חרף הנסיגות. 303 אז קידמו הרומאים את אילי הניגוח שלהם. בתוך חמישה ימים הפילו מגדל והבקיעו מבעד לפרצה הצרה שפתחו בחומה השנייה.

אך המגינים היו מוכנים. הם טמנו לרומאים מארבים בסמטאות הצרות ואילצו אותם לסגת החוצה שוב. המורל של המגינים נסק. במשך שלושה ימים נלחמו בנחישות ובלמו את הרומאים. לבסוף, ביום הרביעי, כבשו הרומאים מחדש את החומה השנייה והחלו להרסה.

היה זה אמצע מאי. טיטוס החליט להשהות את ההתקפה. אנשיו היו זקוקים למנוחה, ותמיד ריחפה התקווה שהמורדים אולי ייכנעו. כדי לחזק את מורל חייליו ולהטיל אימה על האויב, הורה לאנשיו לצעוד במסדר מחוץ לחומות, עטויי שריון מלא ובמשמעת מקצועית. ואם לא היה די במפגן זה, היה זה יום תשלום המשכורות, וטיטוס הורה לקצינים לספור את שכרו של כל חייל לעיני האויב המשתאה. יוספוס כותב על המגינים כי למראה זה, "אימה נוראה אחזה אף בנועזים ביותר". אם כך היה, לא נראה שהדבר גרם להם לוותר ולו על שעל אחד. לאחר ארבעה ימים של תשלום לכוחותיו, נאלץ טיטוס לחדש את המצור. שתי מטרותיו כעת היו העיר העליונה, קרי רובע העשירים על הגבעה המערבית של העיר, והר הבית, החלק המקודש ביותר בעיר הקודש. החומות שניצבו מול הרומאים באזורים אלו היו העבות והמאיימות מכולן. טיטוס הורה על בנייתן של ארבע סוללות – תלוליות עפר, אבנים ועץ. שתיים מהסוללות הוקמו מול קברו של יוחנן כוהן גדול, ששכן לצד החומה הראשונה, ושתיים מול מצודת אנטוניה, שהגנה על הר הבית מצפון־מערב. נדרשו 17 ימים להשלמת עבודות אלו.

לאורך כל אותו זמן המשיכו המגינים במתקפות־הנגד. אנשיו של שמעון והאדומים יצאו לפשיטות. אנשיו של יוחנן והקנאים הפגיזו את הרומאים מהחומות בארטילריה שאותה למדו להפעיל במיומנות רבה יותר.

טיטוס שלח את יוספוס לדבר אל המגינים בניסיון לשכנעם להיכנע. הוא פנה אליהם בארמית. במלחמת היהודים נטען שיוספוס פתח בפנייה המשלבת פרגמטיזם ודת: הרומאים מנצחים משום שאלוהים לצידם. הדברים נענו בקריאות בוז וברגימת אבנים. בשלב זה, כך נטען, הוא עבר להרצאה היסטורית ארוכה, שאם אכן נישאה, ודאי שעממה את שומעיה. מה שמצלצלת כאמיתית ביותר בדבריו היא דאגתו של יוספוס למשפחתו שנותרה לכודה בעיר.

המגינים, יש להניח, אכלו היטב, אך המזון הלך ונעשה נדיר יותר עבור רוב תושבי ירושלים. מספרים גדולים של אנשים, חלקם לוחמים אך רובם פשוט אזרחים עניים, החלו לתור אחר שאריות בגיאיות שמחוץ לחומות. טיטוס שלח את הפרשים ללכוד אותם. הם עברו עינויים ונצלבו; לפי הטענה – לא פחות מ־ 500 איש ביום. הרומאים המתוסכלים תלו את הנידונים למוות בשלל תנוחות גרוטסקיות. או שטיטוס אישר זאת כדי לאפשר לאנשיו לשחרר קיטור ולהטיל אימה על אנשי העיר, או שנאלץ להעלים עין מהפרת המשמעת שהסתירה חוסר שביעות רצון עמוק יותר.

הגרוע מכול עוד המתין לרומאים. אך סיימו את הקמת הסוללות למצודת אנטוניה, וכבר השמידו אותן המגינים. יוחנן חפר מנהרה מתחת לאדמה ותקף את עבודות הרומאים בעזרת חבילות עצים מצופות זפת וזפת מינרלית שהוצתו. עבודות הרומאים קרסו בקול רעש גדול. כעבור יומיים השמידו אנשיו של שמעון את שתי הסוללות האחרות, אלו שפנו לעבר החומה הראשונה. פעולות אלו היוו את קו פרשת המים של הצלחת המורדים. "נפלה רוחם של הרומאים", כותב יוספוס, לאחר אובדן של 17 ימי עבודה: "רבים נואשו מן התקווה לכבוש אי פעם את העיר במכונות הרגילות".  יהודים רבים נהרו אל מחוץ לחומות וסיכנו את חייהם כדי להעלות באש את מכונות המצור הרומיות. יוספוס מציין במיוחד שלושה מאנשיו של שמעון על אומץ ליבם כשהסתערו החוצה עם לפידים ופרצו דרך השורות הצפופות של האויב, חרף חיצים ודקירות חרב, עד שהציתו את המכונות הרומיות. "במשך כל המלחמה הזאת לא נמצא בעיר איש נועז או מטיל־אימה מן האנשים האלה", כותב יוספוס.  מעניין לציין שאף לא אחד משלושת הגברים היה ירושלמי. האחד היה גלילי, השני היה עריק מצבאו של אגריפס השני, והשלישי היה מחדייב. הוא היה בנו של אדם בשם נבטאיוס, אך נודע יותר בכינוי חיגרון, הנגזר מהמילה הארמית ל"חיגר" (צולע).ירושלים משכה אליה מורדים מכל רחבי הארץ ומעבר לה.

אם ליהודים חסר מזון, הרי שהיו להם מים בשפע, שכן ירושלים ניזונה ממעיין טבעי, הגיחון. הרומאים התקשו יותר במציאת מים, שנאלצו להביאם ממרחק. ביודעם זאת, הגו המגינים דרך להטריד את האויב. קסיוס דיו כותב: היהודים מצאו במעבריהם התת־קרקעיים מקור של עוצמה; שכן הם חפרו מנהרות אלו מתוך העיר והוציאו אותן אל מתחת לחומות לנקודות מרוחקות באזור הכפר, ובצאתם דרכן, היו תוקפים את נושאי המים הרומאים ומטרידים כל כוח מבודד.  בסופו של דבר אטם טיטוס את המעברים. עם זאת, כמה שבויים ועריקים יהודים תקפו את אספקת המים של הרומאים והרגו חיילים רומים מבודדים. טיטוס נאלץ להפסיק לקבל עריקים יהודים לעת עתה. מאוחר יותר, החל לקבלם שוב.

בתחילת יוני כינס טיטוס מועצת מלחמה. כפי שהסביר, הוא לא רצה להמתין שהאויב ייכנע מרעב. החיילים ראו בכך פגיעה בכבודם, וטיטוס הסכים איתם. ניצחון מהיר, אמר, הוא הדרך היחידה לזכות בתהילה. זו הייתה גם דרך לעצור את השחיקה במורל הרומי. גם הפוליטיקה מבית ומחוץ הצדיקה פעולה. טיטוס ייצג שושלת חדשה שאחיזתה באהדת הציבור טרם עמדה למבחן. ככל שיהיה ניצחונו בירושלים גדול יותר, כך יתבסס כוחה של משפחתו ברומא. ועוד, הוא ידע שהפרתים צופים, ורצה לשדר להם מסר של עוצמה רומית, לא פסיביות.

בבחירתו להיות נועז אך לא פזיז דחה טיטוס הצעה להסתערות חזיתית על החומות. תחת זאת החליט להקיף את העיר בדייק. הדבר ינתק כל הברחת מזון למגינים ויחליש את העיר עוד יותר בטרם יקדמו הרומאים שוב את מכונות המצור שלהם. זה גם יעניק לאנשיו ירודי־המורל משימה חיובית לעסוק בה. הם ניגשו לעבודה במרץ, ולפי הטענה ניתקו את העיר לחלוטין בתוך שלושה ימים.

המורדים כבר השמידו זה לזה את רוב מאגרי המזון שלהם. כעת, כתוצאה מהדייק של טיטוס, הרעב בעיר אף החמיר. סופר רומי תיאר פעם את מה שכינה "הדבר הגרוע ביותר שיכול לפקוד בני אדם גם במהלך מצור – המחסור במזון". בשלב זה, המחסור במזון אילץ את מגיני ירושלים לוותר על הגיחות אל מחוץ לחומות. העיר הייתה בדרך הבטוחה לגווע ברעב, ויוספוס מצייר תמונה מחרידה של הסבל בתוך החומות. אך לטיטוס לא הייתה כל כוונה להמתין שהעיר תגווע מעצמה.

ללא לאות בנו הרומאים ארבע סוללות חדשות מול מצודת אנטוניה. הם האמינו שהניצחון תלוי בהצלחתן של עבודות אלו. אילו הושמדו גם הן, לא היה נותר כמעט עץ או חומר חיוני אחר להחליפן.

החיילים הרומים נחלשו והלכו, הן בסיבולתם והן בנפשם. למרבה תסכולם, המגינים נותרו איתנים. הודות לחוסנם הנפשי "התגברו היהודים על המריבה הפנימית, על הרעב, המלחמה ועל נפגעים לאין ספור", כותב יוספוס.  או לפחות כך חשבו הרומאים. למעשה, המגינים החלו להיחלש.

יוחנן פתח בהתקפה על הסוללות הרומיות שהייתה מהוססת ובלתי מאורגנת. היא חסרה, לדברי יוספוס, את "הסגולות המיוחדות של העם: ההעזה, הלהט, ההסתערות של כולם יחדיו, הסירוב העיקש לפנות עורף אף בשעת תבוסה". ההתקפה נכשלה והסוללות הרומיות החזיקו. היו אלה שלהי יולי, ולחימה קשה עדיין עמדה בפתח.

התקפות רומיות הפילו חלק מחומת האבן של האנטוניה, רק כדי לגלות חומת מגן מאולתרת מאחוריה, שאותה הקימו אנשיו של יוחנן. טיטוס קרא למתנדבים לתקוף את חומת המגן הזאת רגלית.

רק תריסר גברים נענו לקריאה, והם נכשלו. אך התקפה שנייה בלילה שלמוחרת הפתיעה את המגינים, והרומאים פרצו פנימה.

לאחר קרב עקוב מדם כבשו הרומאים את האנטוניה. כפי שמציין היסטוריון אחד, לא מכונות המצור האדירות של רומא הן שביצעו את הדחיפה הסופית; הייתה זו קבוצה קטנה של לגיונרים. ייתכן שמורל הצבא היה רעוע, אך לרומא עדיין היו כמה חיילים אשר – מתוך גאוות יחידה, היענות לרטוריקה רבת־עוצמה של מפקדיהם, או תקווה לתגמול כספי גדול שהובטח למי שישנה את פני הדברים – היו מוכנים ליטול את נפשם בכפם.

קל יותר להבין מדוע המורל היהודי נשחק והלך, מה גם למראה עבודות הדייק, החמרת הרעב, וחידוש העריקות. בשלב זה, לראשונה מאז תחילת המצור, נאלצו להפסיק את קורבן התמיד של שני כבשים במקדש. היהודים קיבלו את הבשורה בהלם. בפקודת טיטוס נשא יוספוס נאום בניסיון לשכנע את יוחנן להיכנע ולחסוך את החרבת המקדש. יוחנן סירב, אך הכוהנים הבכירים וחברים אחרים באליטה הירושלמית ערקו כעת, ללא ספק מיואשים מחמת הפסקת הקורבנות.

כיבוש מצודת אנטוניה היה נקודת המפנה במערכה כולה. הפרס הגדול מכולם היה מונח כעת בהישג ידה של רומא: בית המקדש.

חורבן הבית

טיטוס פתח במתקפת לילה נוספת של יחידה קטנה בניסיון לכבוש את הר הבית, אך הגנה יהודית עיקשת בלמה אותה. תחת זאת נאלצו הרומאים לבנות שוב סוללות, ארבע במספר, עבודה שארכה שבעה ימים נוספים. הרומאים הריחו כעת את הניצחון. טיטוס כינס שוב מועצת מלחמה כדי להכריע כיצד לנהוג במקדש ברגע שייפול לידיהם.

היהודים מתאבלים על חורבן בית המקדש עד עצם היום הזה. התאריך הרשמי הוא תשעה באב, כלומר באוגוסט של שנת 70. מאז ועד היום ניטש ויכוח בשאלה אם החורבן היה מכוון או מקרי. קסיוס דיו, שכתב סביב שנת 200, מתנסח בזהירות וקובע שהחיילים היססו להיכנס למקדש מתוך חשש שנבע מאמונה תפלה, אך אז טיטוס הורה להם להיכנס. סופר עתיק אחר, נוצרי בן המאה החמישית, קובע מפורשות שטיטוס הורה על החורבן. ייתכן שביסס את קביעתו על אמירה בחלק שאבד מתוך ההיסטוריות של טקיטוס. אם כך הדבר, יש לכך חשיבות רבה, שכן טקיטוס היה היסטוריון דגול שהקפיד על עובדותיו. אולם יוספוס מתעקש שטיטוס התנגד לחורבן המקדש, ולמעשה אף ניסה להצילו. ושוב, מכיוון שיוספוס רצה להחניף לטיטוס, תיאורו מוטל בספק.

יוספוס כתב שכמה ממפקדיו הבכירים של טיטוס ומנהלני הפרובינקיות קראו להחריב את המקדש בנימוק שהוא מהווה את המרכז והסמל של ההתנגדות היהודית. הם תמכו באכיפת "חוק המלחמה", קרי, הכלל הקובע כי ערים שסירבו להיכנע – דינן ביזה והרס. אחרים אמרו שיש לחוס על המקדש אם היהודים יעזבו אותו.

טיטוס טען שבשום פנים ואופן אין להחריב את המקדש; אלא, יש לשמרו כפאר לאימפריה. רק שלושה מהנוכחים תמכו בו, אך טיטוס היה המפקד העליון ודברו היה המכריע.  ייתכן שטיטוס אכן כינס מועצה והורה לחוס על המקדש. אך אם אכן עשה זאת, יש לחשוד שזה נועד רק כדי לספק לעצמו את היכולת להתכחש לתפקידו במקרה הצורך. אין ספק שטיטוס ידע שאחרי התלאות הארוכות של המצור, החיילים ישתוללו ויבזזו את העיר.

אחרי הכול, הם היו גם אכזריים וגם להוטים לביזה. מתחם הר הבית ניצב על רחבה שהשתרעה על פני כ־ 140 דונם, עובדה שהפכה אותו למתחם המקדש הבודד הגדול ביותר באימפריה הרומית. בהינתן יתר התנאים, החרבתו לא הייתה מעצימה את המוניטין של טיטוס. אך היו שם אותו "חוק מלחמה" ופיתוי הביזה.

העיטורים החיצוניים המוזהבים של המקדש נצצו בשמש, והדמיון הבטיח אוצרות גדולים אף יותר בפנים. מובן שהחיילים רצו לבוז אותו. וכך עשו. יוספוס מספר שבניגוד לפקודתו של טיטוס, חייל סורר השליך לפיד בוער אל תוך המקדש. כשקיבל טיטוס את הבשורה מיהר לזירה וניסה להורות על כיבוי האש, אך היה זה מאוחר מדי.

הלגיונות היו צמאים לדם והעמידו פנים שאינם שומעים אותו. הר הבית עלה בים של להבות. דמם של המגינים – גברים, נשים וילדים – שנטבחו שם יצר מחזה מבעית, כפי שמדווח יוספוס.  הרומאים חגגו את הצלחתם בטקס פגאני בוטה. הם הכניסו למתחם הר הבית את הניסים הצבאיים שלהם. היו אלה מוטות מעוטרים בסמלי כל יחידה. אז הקריבו הרומאים קורבנות לניסים, דרך פגאנית מובהקת לסגוד לכלי הנשק שלהם. המסר היה ברור: אלי הלגיון הביסו את אלוהי היהודים. לאחר מכן הריעו החיילים לטיטוס כמצביא מנצח – אימפרטור. היו אלו לבטח צלילים ערבים לאוזניו. יוספוס מציין שהחיילים לקחו כל כך הרבה שלל מהר הבית עד שערך הזהב בסוריה ירד במחצית.  בשנים מאוחרות יותר, אספסיאנוס ושני בניו, טיטוס ודומיטיאנוס, לא חשו שום נקיפות מצפון לנוכח חגיגות החרבת המקדש כהישג מזהיר. הטריומף המשותף של אספסיאנוס וטיטוס ברומא בשנת 71 הציגה לראווה אוצרות זהב מהמקדש, וכן ספר תורה. כעשר שנים מאוחר יותר, סביב שנת 81 , שילב דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס, תבליט מפוסל של אוצרות המקדש הנישאים בטריומף על קשת שניצחה לזכר טיטוס, שכבר לא היה בין החיים. שער טיטוס עדיין ניצב בקצה הפורום הרומי.

נאמר שהיסטוריה היא טרגדיה. איזה תפקיד מילא טיבריוס יוליוס אלכסנדר? עובדה היא שיועצו הצבאי הבכיר של טיטוס במצור על ירושלים, אדריכל הניצחון שהחריב את העיר, היה יהודי.

הוא, יחד עם שני מפקדי לגיונות, תמך בעמדתו של טיטוס שיש לחוס על המקדש. לפחות כך טען יוספוס. אם דיווח זה נכון, מפקד מנוסה כטיבריוס אלכסנדר ידע בוודאות שברגע שצבאות רומא יפרצו פנימה, בית השם יעמוד בסכנה קיומית. האיש שאביו הוציא הון עתק על עיטור המקדש בזהב וכסף, תרם לא פחות מכל אדם אחר לחריצת דינו.

חורבן

בשלב הזה מגיני ירושלים עדיין החזיקו בעיר העליונה. טיטוס הביע נכונות לקבל את כניעתם, אך הם הציבו תנאי בלתי מקובל: הם דרשו מעבר בטוח כדי להימלט למדבר. טיטוס סירב בזעם. הוא נתן לאנשיו רשות לבוז ולשרוף את שאר העיר ברגע שיכבשו אותה. לא שהייתה לו ברירה. מרגע שצבא כבש עיר לאחר מצור, "חוק המלחמה" התיר לחיילים להשתולל ללא רסן. הוא הורה לאנשיו לבנות סוללות מצור נוספות. העבודה ארכה 18 יום, בין היתר משום שלא נותרו עצים ברדיוס של 18 קילומטרים, ונאלצו להוביל עץ ממרחק. בינתיים, כוחותיו של טיטוס החריבו תחילה את העופל, כפי שכונה האזור שממש מדרום להר הבית, ולאחר מכן את העיר התחתונה )המוכרת גם כעיר דוד(, שמבניה השתרעו במורד שמתחת לעופל. לבסוף הסתערו הרומאים על העיר העליונה וכבשו אותה בהצלחה: משימה קלה יותר כעת משאיבדו המגינים כל תקווה. טיטוס התרברב כי בלחימה הסופית הרג 12 מגינים ב־ 12 חיצים.  כאשר כבשו הרומאים את החומה האחרונה של העיר הציבו החיילים את הניסים שלהם על המגדלים. הם החלו לשיר כדי לחגוג את ניצחונם. אז יצאו למסע השתוללות של קטל וחורבן בעיר העליונה.

למוחרת, זרחה השמש על ירושלים אפופה בלהבות. העיר מתה, אך עושרה המשיך לחיות, כעת כשלל בידי הרומאים. היה זה ראשית חודש ספטמבר. המצור הסתיים.

ההחלטה להחריב את ירושלים הייתה גם קשה וגם קלה לטיטוס. מחד גיסא, היא הייתה פנינת המזרח, עיר מפורסמת, תכשיט לאימפריה, ומבצר שעשוי היה לשמש את רומא. כל אלה היוו נימוקים לחוס על העיר, לאחר הוצאתם להורג של מנהיגי המרד. מאידך גיסא, ירושלים הייתה ראש הנחש, מוקד תמידי של התקוממות. הרומאים לא היו זקוקים לעיר כדי לשלוט ביודיאה, פרובינקיה שניהלו מקיסריה.

ייתכן שראו בירושלים – אם נשאל ביטוי שאמר פעם איש אתונה על שכנתה ויריבתה אייגינה – "הקוץ בעיניה של קיסריה". המורדים עשו לרומא טובה. בכך שהתרכזו בירושלים, הם סיפקו לרומא תירוץ לניקוי אורוות. כשם שאספסיאנוס נהג באכזריות בחלק ניכר משאר חלקי הארץ, כך היה טיטוס מוכן לנהוג באכזריות בירושלים. אם, כפי שטוען חוקר אחד, הרומאים ראו כעת ביהודה שוות־ערך לאויב זר ולא פרובינקיה מורדת, אזי החרבת עיר הבירה הופכת למובנת יותר.  ועדיין, אפילו בדברי הימים עקובי הדם של האלימות הרומית, חורבן כזה היה החריג, ולא הכלל.

החרבת ירושלים הייתה אכן פתרון מהפכני, אך הפְֿלָאביים, כפי שמוכרים אספסיאנוס ומשפחתו, היו מהפכנים בעצמם. הם היו בורגנים שהסתערו על האצולה הרומית והשתלטו עליה. במובן מסוים, הם דמו לאנשים כמו יוחנן ושמעון, שהסתערו על מצודת האריסטוקרטיה הירושלמית. נירון עשוי היה להסס בטרם היה מאפשר לאספסיאנוס להחריב את ירושלים. הוא בוודאי היה מעדיף כניעה מתוך משא ומתן. נירון קינא בגנרלים שלו, ולא היה רוצה שאספסיאנוס יזכה לתהילה על מעשה כה אדיר. אולם כאשר טיטוס עמד בראש ההתקפה על ירושלים, לאספסיאנוס לא היה ממה לחשוש: בנו שלו לא עמד למרוד בו.

ייתכן שאפילו נירון חלק את הערצתו של סנקה, מורהו הוותיק, כלפי מגינים שעמדו במצור. סנקה כינה אותם אנשים גדולי־נפש שהעדיפו "לנשום את נשימתם האחרונה בזרועות החירות" מאשר להיכנע. הפלאביים קורצו מחומר גס יותר.

זהו פרק מתוך הספר ״יהודה נגד רומא״ בהוצאת סלע מאיר. לרכישה באתר ההוצאה.