סוד ההצלחה (והכשלון) של כור ההיתוך הישראלי

הדיון הציבורי ביחסים העדתיים בישראל נוטה תכופות להיסחף לשיח פוליטי טעון ורגשי. מבט היסטורי ומחקרי מעמיק, כפי שמציג ההיסטוריון ד"ר אבי פיקר (תושב ירוחם מזה מעל 35 שנה) בשיחתו עם שניאור ובר בפודקאסט "כור ההיתוך", מציע מסגרת מושגית מורכבת בהרבה: הדינמיקה העדתית בישראל היא תוצר של מפגש ייחודי בין כוחות היסטוריים גלובליים לבין הרעיון הלאומי הציוני.

לדברי ד"ר פיקר, ההיררכיה בין אשכנזים למזרחים אינה תוצר בלעדי של מדינת ישראל או התנועה הציונית. עם פרוץ המודרנה באירופה, נוצרה היררכיה עולמית שבה האירופאים תפסו את עצמם כחלוצי הקדמה והתרבות, בעוד יתר תרבויות העולם (באסיה, אפריקה ואמריקה) נתפסו כמי שעל הצעירים שבהן להתחנך על פי מודלים מערביים כדי להתקדם.

העם היהודי היה מקרה ייחודי בהיסטוריה העולמית: הוא הקיף קבוצות שחיו בשני צידי המתרס — גם יהודים אירופאים וגם יהודים בארצות האסלאם ובצפון אפריקה. כאשר נפגשו קבוצות אלו, פרצה ההיררכיה הקולוניאלית המובנית:

ההיררכיה לא הייתה רק בין אשכנזים למזרחים, אלא גם בתוך כל קבוצה: יהודי גרמניה התנשאו על יהודי פולין, יהודי פולין על יהודי רומניה, יהודי עיראק על הכורדים, ויהודי קזבלנקה על השלוחים… סולם קולוניאלי שהיה קיים בעולם כולו."

מפגש זה קדם לציונות. דוגמה מובהקת לכך היא רשת בתי הספר "אליאנס" (כל ישראל חברים) שהוקמה בצרפת באמצע המאה ה-19. משכילים יהודים-צרפתים ביקשו להביא את החינוך והתרבות הצרפתית ליהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, מתוך תפיסה פילנתרופית ומודרניזטורית, במטרה לשלבם בעולם המודרני.

כאשר התנועה הציונית נכנסה לתמונה, היא הוסיפה לרקע הקולוניאלי נדבך שונה לחלוטין: הסדר הלאומי. הציונות טענה כי "כולנו עם אחד" ויש לשים את ההבדלים העדתיים בצד למען המטרה המשותפת. כבר בנימין זאב הרצל השקיע מאמצים בהבאת נציגים מצפון אפריקה לקונגרסים הציוניים כדי להציג חזית יהודית מאוחדת.

השילוב בין הסדר הקולוניאלי (שראה בתרבות המזרחית תרבות שיש 'לתרבת' או לשפר) לבין הסדר הלאומי (הדורש ערבות הדדית ואחדות) יצר דפוס שד"ר פיקר מגדיר כ-"סולידריות מתנשאת": ⁠במישור הלאומי: מחויבות טוטאלית להצלת כל יהודי באשר הוא ולהבאתו לארץ ישראל (דוגמת הרכבות האוויריות מעיראק ותימן). במישור התרבותי: גישה מתנשאת הרואה בעולים קבוצה הדורשת "אירופיזציה", חינוך מחדש ושינוי אורחות חיים.
דוגמה בולטת לכך היא דו"ח של ד"ר יוסף מאיר שנשלח לבדוק את מצב עולי תימן במחנה עין שמר. הדו"ח מלא באמירות פטרנליסטיות וקשות על תנאי חייהם, אך מסקנתו החד-משמעית והאופרטיבית הייתה: "…לאור מצבם הקשה, יש להעלותם בדחיפות ברכבת אווירית לישראל כי רק כאן נוכל לטפל בהם". ניתוח חסר של הטקסט עלול להתרשם מגזענות בלבד, אך קריאה מלאה חושפת את השילוב המורכב בין התנשאות לסולידריות עמוקה.

סוגיה מרכזית נוספת במפגש העדתי הייתה המפגש בין הזהות המסורתית של עולי ארצות האסלאם לבין המערכת הפוליטית והחינוכית בארץ: הציבור החילוני והקיבוצי ראה במסורתיות העולים איום על דמות הישראלי החדש וניסה להעבירם תהליכי חילון. מנגד, המחנה הדתי והחרדי ראה בעולים פוטנציאל לגידול פוליטי ודתי, אך חינך אותם ברוב המקרים לפי דפוסים ונוסחים אשכנזיים (כגון בישיבות הליטאיות). המסורתיות הספרדית הייחודית – שהייתה מתונה, מכילה ומשלבת – לא מצאה מענה מותאם באף אחד מהזרמים הממוסדים של ימי ראשית המדינה.

ד"ר פיקר מעמיד באור מעניין את המקור של המושג "כור היתוך" (Melting Pot). המונח נטבע במחזה של הסופר הציוני-אנגלי ישראל זנגוויל בארה"ב, ותאר מודל שבו כל התרבויות נפגשות ויוצרות משהו חדש ולא ידוע מראש. בישראל, לעומת זאת, "קור היתוך" יושם מתוך תפיסה שהדמות הישראלית כבר ידועה מראש — דמות החלוץ והצבר, שהולבשה בעיקרה על ערכי ודפוסי התרבות של היהודי מאירופה.

עם זאת, במבט צופה פני עתיד, פיקר טוען כי במובנים מרכזיים רבים, כור היתוך הישראלי נחל הצלחה מרשימה: צמצום פערים: בדור השלישי והרביעי חלה התכנסות משמעותית בפערים ההשכלתיים והכלכליים, והשוני במספר הילדים למשפחה נקבע כיום לפי מידת הדתיות ולא לפי מוצא עדתי.⁠תרבות ושפה: העברית, הלבוש והאוריינטציה האזרחית הפכו למכנה משותף רחב. ⁠זהות מתוך בחירה: כיום, במיוחד בקרב נישואין בין-עדתיים ומשפחות מעורבות, הזיקה לרקע העדתי (מוזיקה, מנהגים, חגיגות) אינה מבטאת נחיתות או היררכיה כפויה, אלא עניין של בחירה תרבותית חופשית ועשירה.