הים אינו גבול – הוא העומק האסטרטגי של ישראל

משבר הים האדום, התעצמותה של טורקיה והשינויים במדיניות האמריקנית חושפים את מה שבן־גוריון הביןכבר לפני עשרות שנים: למדינה התלויה בנתיבי הים דרושה אסטרטגיה ימית לאומית. אולם הים יכול להעניקלישראל לא רק הגנה ונתיבי אספקה, אלא גם תשתית לרשת של שותפויות שתגדיל את חופש פעולתה ואתמשקלה בזירה הבינלאומית.

נכונותו של הממשל האמריקני לשוב ולבחון את מכירת המטוסים ה־F35 לאנקרה מעוררת בצדק דאגה בישראל וממחישה עד כמה עלול מאזן הכוחות האזורי להשתנות בהחלטה המתקבלת מחוץ לישראל. אולם הוויכוח על המטוסים, על בסיסים טורקיים בסוריה ועל החרפת הרטוריקה של רג'פ טאיפ ארדואן עוסק באמצעים שבהם עשוי להתבטא האיום, ולא בשורש הבעיה.

גם אם עסקת המטוסים תיבלם, ישראל תוסיף לעמוד מול מעצמה אזורית בעלת שאיפות התפשטות, צי מתחזק, תעשייה ביטחונית מתפתחת ונוכחות הולכת ומתרחבת מן הים השחור ועד קרן אפריקה. הבעיה העמוקה יותר היא שישראל מוסיפה להתנהל במידה רבה כמדינה יבשתית, אף שכלכלתה, אספקת האנרגיה שלה ויכולתה לנהל מלחמה ממושכת תלויות במרחב הימי.

אין לישראל עומק טריטוריאלי משמעותי, אך עומד לרשותה משאב גיאוגרפי עצום שאינו מנוצל במידה מספקת: הים. הוא יכול להעניק לה נתיבי פעולה, שותפויות, נקודות משען ומרחב תמרון החורגים בהרבה מגבולותיה הצרים. משום כך השאלה איננה רק כיצד למנוע מטורקיה לקבל מערכת נשק מסוימת, אלא כיצד ליצור מצב שבו החלטה אחת המתקבלת בוושינגטון, באנקרה או בבירה אחרת אינה מסוגלת לשנות לרעת ישראל את מאזן הכוחות ואת יכולתה להתקיים בעת משבר.

מתקפות החות'ים המחישו את אותה חולשה מכיוון אחר. ארגון שאינו מחזיק בצי מלחמתי קלאסי הצליח לשבש את תנועת האוניות בים האדום, לפגוע בפעילותו של נמל אילת, להאריך נתיבי שיט ולהטיל עלויות כבדות על ישראל ועל מדינות נוספות. חברות ספנות שינו מסלולים, עלויות הביטוח עלו וזמני האספקה התארכו. כל זאת נעשה מבלי לחצות את גבולה של ישראל ומבלי לכבוש מטר אחד משטחה.

בכך נחשף מחדש מה שדוד בן־גוריון הבין עוד לפני הקמת המדינה: לישראל אין עומק טריטוריאלי, ולכן עליה ליצור לעצמה עומק מסוג אחר. הים, מבחינתו, לא היה גבול הארץ אלא המשכה. הוא לא היה מרחב צדדי העומד לרשות חיל הים בלבד, אלא נתיב שדרכו יכולה המדינה לצאת מן הצפיפות הגיאוגרפית, לפתוח אפשרויות פעולה ולצמצם את תלותה בהחלטותיהם של אחרים.

ישראל כמדינת אי

רוב אוכלוסיית ישראל, מרכזי התעשייה שלה, תחנות הכוח, מתקני ההתפלה, נמלי הים, בסיסי הצבא ומרכזי הפיקוד מרוכזים ברצועה צרה שבין הים התיכון לבקעת הירדן. בניגוד למדינות אירופה, אין לה רשת של שכנות ידידותיות שבאמצעותן היא יכולה לקיים חלק משמעותי מסחר החוץ שלה.

משום כך קבע מסמך המדיניות למרחב הימי של ישראל, שפורסם בשנת 2020, כי מבחינה גיאופוליטית ישראל היא למעשה מדינת אי. המסמך הדגיש את תלותה המכרעת בספנות ואת העובדה שכ־99 אחוזים מהיקף הסחר הישראלי במונחי משקל עוברים דרך הים. הוא גם הצביע על פיצול סמכויות, על היעדר תיאום מספיק בין משרדי הממשלה ועל היעדרושל גורם מרכזי האחראי לניהול המרחב הימי.

אולם המסמך נכתב בעיקר כמסגרת תכנונית להסדרת שימושים, תשתיות, אנרגיה, סביבה ופעילות כלכלית במימי ישראל. מאז השתנתה המציאות. מתקני ההתפלה מספקים כיום את רוב מי השתייה בישראל. צינורות הגז, הכבלים התת־ימיים והתשתיות הנמליותהם נכסים חיוניים, אך הפגיעה בהם אינה מחייבת עוד מלחמה ימית במובנה הישן. טילים, כטב"מים, כלי שיט בלתי מאוישים, תקיפות סייבר ולחץ על חברות ספנות וביטוח מסוגלים ליצור השפעה אסטרטגית גם בלי הכרזת מלחמה.

גם היכולת לנהל מערכה ממושכת תלויה בהמשך הגעתם של דלק, תחמושת, חומרי גלם, מזון וציוד רפואי. נמל שאינו נפגע פיזית עלול להתרוקן מפעילות אם חברות הספנות והביטוח יחליטו שהסיכון אינו כדאי. משום כך הגנת הים איננה תחום מקצועי מוגבל של חיל הים. זוהי משימה לאומית המחייבת שילוב בין ביטחון, כלכלה, אנרגיה, תחבורה, מודיעין, סייבר ומדיניות חוץ. היא מחייבת מעבר מתפיסה המתמקדת בהגנת החוף לתפיסה העוסקת בכל שרשרת האספקה שמחברת את ישראל אל העולם.

טורקיה והפער בין ירושלים לוושינגטון

במשך שנים נטו בישראל לראות במשברים עם טורקיה תוצאה של אישיותו של ארדואן או של התפרצויות זמניות סביב הסוגייה הפלסטינית. אולם בהדרגה מתגבשת תמונה אחרת. טורקיה מפתחת צי מודרני, מרחיבה את תעשיית הנשק שלה, מקדמת את תפיסת"המולדת הכחולה" ומעמיקה את השפעתה בסוריה, בלוב, בסומליה ובקרן אפריקה. הצטברות המהלכים יוצרת רצף גיאואסטרטגי מן הים השחור, דרך מזרח הים התיכון והיםהאדום, ועד הכניסה לאוקיינוס ההודי.

מבחינת ארצות הברית, התחזקותה של טורקיה יכולה להיראות מועילה. וושינגטון מחפשת שותפות אזוריות שיוכלו לשאת בחלק מן הנטל הביטחוני, לייצר נשק, להפעיל צבא גדול ולהשפיע על מרחבים שבהם ארצות הברית אינה מעוניינת לפעול לבדה. טורקיה חברה בנאט"ו, שולטת במצרים המחברים בין הים השחור לים התיכון, גובלת ברוסיה, באיראן, בסוריה ובעיראק ומסוגלת לקיים במקביל קשרים עם וושינגטון, מוסקבה, טהראן ובירות ערביות.

אולם ההיגיון של מעצמה עולמית אינו זהה להיגיון הקיומי של מדינה קטנה. ארצות הברית יכולה לנסות לבנות איזון אזורי חדש, לתקן טעות לאחר כמה שנים ולשנות כיוון. ישראל אינה נהנית מן המותרות הללו. בסיס טורקי בסוריה, מערכת הגנה אווירית שתצמצם את חופש הפעולה של חיל האוויר או מאזן ימי שישתנה במזרח הים התיכון אינם ניתנים לביטול בהחלטה ישראלית.

הסכנה אינה שארצות הברית מבקשת לפגוע בישראל, אלא שבחיפוש אחר שותפה אזורית חזקה היא עלולה להעניק לטורקיה יכולות שיופנו בעתיד נגד אינטרסים ישראליים חיוניים. משום כך ישראל אינה יכולה להסתפק בניסיון למנוע עסקת נשק אחת או מהלך טורקי נקודתי. עליה לבנות מרחב פעולה שאינו תלוי בהחלטה שלנשיא אמריקני או במאזן פוליטי זמני.

אין פירוש הדבר התרחקות מארצות הברית. עצמאות אסטרטגית אינה אוטרקיה, וברית אינה יכולה להחליף אסטרטגיה לאומית. ישראל המחזיקה שותפים, תשתיות ויכולת פעולה עצמאית תהיה גם בעלת ברית מועילה יותר לוושינגטון. החלופה הנכונה היא ברית חזקה עם ארצות הברית, לצד רשת של שותפויות ויכולות שתמנע מצב שבו שינוי בעדיפויות האמריקניות יותיר את ישראל ללא מענה.

משני חופים לשני שערים

לישראל שני שערים אסטרטגיים, וכל אחד מהם מחייב מערכת שונה אך משלימה שלקשרים. השער הצפוני־מערבי עובר דרך יוון, קפריסין ומזרח הים התיכון. הקשר עם שתיהמדינות כבר כולל אנרגיה, תרגילים צבאיים, ביטחון ימי והגנה על תשתיות. הפסגות המשולשות ושיתוף הפעולה בתחום הסייבר הימי מספקים מסגרת מעשית שאפשר להרחיב להגנת כבלים וצינורות, ללוחמה נגד צוללות, למתקני תחזוקה ולתכנון משותף למצבי חירום שבהם אחד מנתיבי השיט או אחד מנמלי ישראל ייפגע. החיבור המתוכנן בין מערכות החשמל והתקשורת של ישראל, קפריסין ויוון מעניק לשותפות גם ממד כלכלי ותשתיתי. ככל שהתלות ההדדית תגדל, ייווצר לשלוש המדינות אינטרס משותף להגן לארק על חופיהן אלא על המרחב כולו.

השער הדרומי־מזרחי עובר בים האדום, בקרן אפריקה ובאוקיינוס ההודי. המשבר האחרון הוכיח שביטחונו של נמל אילת אינו נקבע רק באילת, אלא גם בבאב אל־מנדב, במפרץ עדן ובמדינות השולטות על החופים שמסביב. במרחב הזה יש חשיבות מיוחדת להודו, לאיחוד האמירויות, לאתיופיה ולסומלילנד. הודו מעוניינת בחופש השיט ובקישוריות לאירופה; האמירויות בונות רשת נמלים ולוגיסטיקה; אתיופיה זקוקה לגישה יציבה לים; וישראל זקוקה לנקודת משען בקרבת הכניסה הדרומית לים האדום.

גם כאן אין צורך להתחיל מאפס. היחסים עם הודו הם שותפות אסטרטגית הכוללת ביטחון, תעשייה, טכנולוגיה, מים, חקלאות וסייבר. מסגרת I2U2 מחברת כבר את ישראל, הודו, איחוד האמירויות וארצותהברית. ההכרה הישראלית בסומלילנד והקמת יחסים דיפלומטיים רשמיים מעניקות למערכת הזאת ממד גיאוגרפי מוחשי.

נמל ברברה ושדה התעופה הסמוך אליו עשויים למלא תפקיד מרכזי. DP World, החברה ענקית לוגיסטיקה וספנות בינלאומית שבסיסה בדובאי, מפעילה נתיב המחבר את ברברה לג'בל עלי באיחוד האמירויות ומשם לאתיופיה ולשווקים במזרח אפריקה. הנמל אינו אפוא רעיון על הנייר, אלא חלק מרשת לוגיסטית קיימת שאפשר להרחיב. שילוב בין הנמל, המסלול האווירי הארוך והתשתיות הלוגיסטיות יכול ליצור נקודת משען משותפת לישראל, לאמירויות, להודו ולאתיופיה.

עבור ישראל היא תסייע במעקב אחר הפעילות בתימן ובקרן אפריקה ובתגובה מהירה יותר לאיומים על השיט. עבור אתיופיה היא עשויה לספק נתיב נוסף אל האוקיינוס ההודי, ועבור הודו והאמירויות לחזק את רשת הנמלים והמסחר שהן מפתחות. גם ארצות הברית עשויה למצוא עניין בנקודת משען נוספת באזור שאינו תלוי רק בבסיסים הקיימים במפרץ ובג'יבוטי. מערך כזה לא יהיה בסיס ישראלי מבודד, אלא תשתית רב לאומית היוצרת תלות הדדית ותיאום מבצעי.

מנגד, טורקיה כבר הקימה בסיס צבאי במוגדישו ומקימה מתקן חלל סמוך לעיר ווארשייח' (Warsheikh). הפרויקט מוצג כמתקן לשיגור לוויינים, אך לפי דיווחים והערכות ביטחוניות הוא עשוי לשמש גם לניסויי טילים ארוכי טווח. משמעות הדבר היא שטורקיה בונה בקרן אפריקה יכולת להקרנת כוח צבאית וטכנולוגית שתשפיע על מאזן הכוחות באזור. נוכחות ישראלית אפשרית בברברה לא תהיה אפוא רק תשובה לחות'ים, אלא מרכיב במערכת רחבה יותר להגנת נתיבי הסחר ולאיזון ההתבססות הטורקית והאיראנית.

אין צורך שכל המדינות הללו יצטרפו לברית צבאית אחת או יקבלו על עצמן התחייבויות זהות. עם יוון וקפריסיןניתן להגן על מזרח הים התיכון; עם הודו והאמירויות לפתח נתיבי סחר, נמלים ולוגיסטיקה; ועם אתיופיה וסומלילנד ליצור נקודת משען בקרבת באב אל־מנדב. כל קשר עשוי להיות מוגבל בתחומו, אך החיבור ביניהם ייצור מערכת רחבה יותר מסך מרכיביה.

מרשת ימית לרשת של שותפויות

העומק האסטרטגי של ישראל אינו צריך להסתיים בנמלים, בבסיסים ובנתיבי השיט. אלההם התשתית שעליה ניתן לבנות מקבץ של רשתות אזוריות. דווקא משום שישראל אינה מעצמה עולמית ואינה יכולה לכפות את רצונה על מדינות אחרות, עליה להמיר את יתרונותיה הביטחוניים, הטכנולוגיים והמודיעיניים ליכולת לחבר בין מדינות בעלות אינטרסים חופפים.

במזרח התיכון כבר קיימים הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו. הם יצרו יחסים דיפלומטיים, מסחריים וטכנולוגיים ומסגרות משותפות עם הודו וארצות הברית. אין הכרח להפוך אותם מיד לברית הגנה רשמית. די בהעמקת שיתוף הפעולה בהגנה אווירית, מודיעין, סייבר, נמלים, אנרגיה ורציפות של שרשראות אספקה.

במרכז ובמזרח אירופה מקיימות צ'כיה, רומניה וסרביה שיתוף פעולה מדיני, ביטחוני וטכנולוגי עם ישראל. אין צורך להקים גוש פוליטי חדש. ניתן להעמיק פרויקטים בתחומי הגנה אווירית, כטב"מים, סייבר, אנרגיה, רפואה בשעת חירום והגנת תשתיות. כך ייווצר למדינות אלה אינטרס ממשי בשימור הקשר עם ישראל ובהגנה על מעמדה בתוך אירופה ובמוסדות הבינלאומיים.

באסיה משמשת הודו עוגן מרכזי, אך לצדה קיימים קשרים משמעותיים עם אזרבייג'ן בתחומי הביטחון, האנרגיה והתחבורה, עם יפן בדיאלוג מדיני־ביטחוני, עם דרום קוריאה בסחר ובטכנולוגיה ועם סינגפור בביטחון, חדשנות וכניסה לשווקים בדרום־מזרח אסיה. מדינות אלה לא יפעלו כגוש אחד, אך כל אחת יכולה להשתלב ברשת המתאימה לאינטרסים שלה: הגנת נתיבי סחר, פיתוח תשתיות, תעשיות ביטחוניות, שבבים, בינה מלאכותית או שרשראות אספקה אמינות.

גם באפריקה ישראל אינה מתחילה מחלל ריק. עם אתיופיה, קניה ורואנדה מתקיימים קשרים בתחומי חקלאות, מים, טכנולוגיה, בריאות וביטחון. לאלה יש להוסיף את אוגנדה, המקיימת עם ישראל יחסים קרוביםושיתוף פעולה ביטחוני רשמי, לצד פעילות בתחומי החקלאות, הבריאות, המים, החינוך והעברת הטכנולוגיה. מיקומה בלב מזרח אפריקה, קשריה עם קניה, רואנדה ודרום סודאן ומעמדה באזור האגמים הגדולים הופכים אותה לחוליה חשובה ברשת שיכולה לחבר בין קרן אפריקה, אגן הנילוס והמרחב שממערב לאוקיינוס ההודי.

החיבור בין מרוקו במערב, רואנדה, אוגנדה וקניה במזרח היבשת, ואתיופיה וסומלילנד בקרן אפריקה, עשוילהעניק לישראל רצף של קשרים המבוססים על צרכים ממשיים. בכל מקום היא תישען על יתרון אחר: מים וחקלאות, ביטחון והגנת גבולות, טכנולוגיה, רפואה, הכשרת כוח אדם או תשתיות.

באמריקה הלטינית נפתחה אפשרות נוספת עם "הסכמי יצחק", שיזמו נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי וישראל. הם נועדו לחבר מדינות בעלות תפיסות דומות במאבק בטרור, באנטישמיות, בפשיעה ובסחר בסמים, וכן בטכנולוגיה, מסחר ותיאום מדיני. היחסים הקיימים עם פרגוואי, אקוודור, גואטמלה, פנמה ומדינות נוספותמספקים בסיס ריאלי להרחבת המסגרת. באזור שבו פועלות גם רשתות איראניות וארגוני פשיעה חוצי גבולות, לישראל יש ידע וניסיון שמדינות רבות זקוקות להם. בתמורה הן יכולות להרחיב את התמיכה בישראל בזירותשבהן היא מתמודדת לעיתים עם רוב אוטומטי נגדה.

ישראל אינה צריכה לעמוד בראש כל הרשתות האלה או לדרוש מכל המדינות לקבל את עמדתה בכל סוגיה. עליה להיות הצומת המחבר ביניהן. היא יכולה להציע טכנולוגיה, מודיעין, סייבר, מערכות הגנה, חקלאות, מים, רפואה ומוכנות לחירום. בתמורה היא תקבל גישה לשווקים, נמלים, חומרי גלם, שרשראות אספקה, תמיכהמדינית ונוכחות במרחבים שבהם אין לה עומק טריטוריאלי.

כוחה של המערכת לא ינבע מברית־על אחת, אלא מן החיבור בין כמה מקבצים: המזרח התיכון, מזרח היםהתיכון, האוקיינוס ההודי, אפריקה, מרכז אירופה, אסיה ואמריקה הלטינית. אין לצפות שכל המדינות יצביעו תמיד יחד, אך אפשר לתאם עמדות בנושאים מוסכמים: מאבק בטרור, אבטחת נתיבי שיט, הגנה על תשתיות, מניעת הפצת נשק ומאבק באנטישמיות. ככל שמדינות רבות יותר יהיו קשורות לישראל באמצעות אינטרסים מוחשיים, כך יהיה קשה יותר לבודד אותה מדינית וכלכלית. לא כל קשר יהיה עמוק באותה מידה, ולא כלשותפה תעמוד לצד ישראל בכל משבר. אולם גם שיתוף פעולה מוגבל בתחום אחד יוצר קבוצות אינטרס, מחזק ערוצי דיאלוג ומצמצם את הנכונות לנתק קשרים תחת לחץ.

רשת כזאת לא תחליף את ארצות הברית. היא תהפוך את ישראל לבעלת ערך רב יותר גם בעיני וושינגטון. מדינה המסוגלת לחבר בין הודו למזרח הים התיכון, בין אפריקה לטכנולוגיה ולוגיסטיקה ובין אמריקה הלטיניתלמערכות הביטחון המערביות איננה רק מדינה המבקשת סיוע. היא שותפה המרחיבה את יכולת הפעולה שלהמחנה שאליו היא משתייכת.

ממדיניות ימית לאסטרטגיה לאומית

המשמעות המעשית ברורה: ישראל אינה זקוקה רק לחיל ים חזק יותר, אלא לאסטרטגיה ימית ולאומית כוללת. עליה להגן על החוף ועל הנכסים הקרובים, לשמור על חופש השיטבמזרח הים התיכון ובים האדום ולבנות נוכחות, נקודות משען ושותפויות במרחבים הרחוקים יותר.

חיל הים לבדו אינו יכול לבצע את כל אלה. נדרש גוף לאומי קבוע, הקשור ישירות למועצה לביטחון לאומי, שיחבר בין מערכת הביטחון, משרד החוץ, משרדי התחבורה והאנרגיה, מערך הסייבר, הנמלים, צי הסוחר והתעשיות הביטחוניות. תפקידו לא יהיה רק לתאם בין המשרדים, אלא לקבוע סדר עדיפויות מחייב ולהכין את המדינה למצבים שבהם נתיב שיט, נמל או תשתית ימית חיונית נפגעים.

על הגוף הזה למפות את נתיבי השיט והמטענים החיוניים להמשך תפקוד המדינה במלחמה, לקבוע אילו מלאים יש להחזיק בישראל ולבדוק כמה זמן יכול המשק לפעול כאשר נמל או נתיב מרכזי נסגרים. עליו להכין הסכמים להפעלת נמלים חלופיים, להסדיר גישה למתקני תחזוקה ותדלוק מחוץ לישראל ולהבטיח את המשך היבוא החיוני. יש לכלול בתכנון גם את הכבלים התת־ימיים, צינורות האנרגיה, מערכות התקשורת וצי הסוחר.

בשלב הבא יהיה עליו לתרגם את השותפויות המדיניות להסכמי גישה, מודיעין, תרגילים משותפים ורציפות לוגיסטית. רק כך יהפכו הקשרים עם יוון, קפריסין, הודו, האמירויות, אתיופיה, סומלילנד ומדינות נוספות מהצהרות ידידות למרכיבים פעילים בביטחונה הלאומי של ישראל. אותו גוף יצטרך גם לחבר בין האסטרטגיה הימית לבין רשתות השותפות הרחבות יותר, כדי שפרויקט ביטחוני באירופה, תוכנית חקלאית באפריקה או שיתוף פעולה טכנולוגי באסיה יהיו חלק ממדיניות אחת ולא אוסף של יוזמות נפרדות.

בן־גוריון הבין כי למדינה קטנה אין אפשרות להגדיל במידה משמעותית את שטחה, אך יש ביכולתה להרחיב את מרחב פעולתה. הוא ראה בים אפשרות לפתוח נתיבים ולבנות עצמאות. שבעים ושמונה שנים לאחר הקמת המדינה, ישראל ניצבת שוב בפני אותה משימה.

הוויכוח על טורקיה, על סוריה ועל מדיניות ארצות הברית חשוב, אך הוא אינו העיקר. השאלה האמיתית היא האם ישראל מוכנה להפוך את הים מגבול לעומק אסטרטגי, ולהשתמש בו כדי לבנות רשת של שותפויות שתעניק לה חופש פעולה ומשקל בינלאומי גם כאשר אחרים מנסים לצמצם אותם.

הים אינו רק הדרך שבה מגיעים לישראל דלק, מזון וחומרי גלם. הוא הדרך שבה ישראל יכולה להגיע אל העולם — ולהפוך ממדינה קטנה התלויה בהכרעותיהם של אחרים לצומת המקשר בין אזורים, אינטרסים ומדינות.