האודסיאה המוסרנית של כריסטופר נולאן 

ארכיטקט הניצחון הגדול מתבונן בחלוף הזמן על המלחמה, בזמן שהוא מבין שכושר ההמצאה והחדשנות שלו שהביא את הניצחון המיוחל במלחמה ארוכת שנים, טומן בחובו גם את זרעי הפורענות שיחריבו את הציביליזציה שלו עצמו. זו שלהגנתה הוא התגייס ונאבק זמן כה ממושך. 

לא, זה לא סינופסיס לתסריט של ה״אודיסיאה״ בהפקת כריסטופר נולאן, אלא תמצית העלילה של הסרט הקודם שלו: ״אופנהיימר״ (2023). בשני הסרטים הללו, שהם שניהם מצויינים ומומלצים מאוד לצפיה, נולאן חוזר למעשה על אותה התמה. בשני הסיפורים שלו יש מלחמה ארוכה ועקובה מדם וכדי לנצח בה יש צורך בהמצאה קטלנית ומסוכנת שמולידה את זרעי הפורענות שעלולים להשמיד את הציביליזציה עצמה. זאת, בזמן שהגיבור חוזר מפלנטת המלחמה אל חיי האזרחות רק כדי לגלות שהחברה שעליה הוא התגייס לגונן, הושחתה מבלי היכר. 

בסרט האודיסיאה קווי העלילה האלו ברורים, והם מתבססים על המתאר המוכר של הסיפור, כך שלא אמור להיות כאן ספוילר: אודיסאוס הוא קצין בכיר בצבאו של אגממנון במהלך המצור על טרויה. הצבא היווני צר על העיר במשך 10 שנים ארוכות, של סבל, אבידות ומחסור, וההמצאה הגאונית של אודיסאוס היא זו שמביאה לניצחון ומסיימת את הסבל: הסוס הטרויאני שמאפשר ללוחמים לחדור את החומות ללא קרב, ובכך להכניע את העיר. אלא שההמצאה הזו מגיעה עם מחיר כבד, טבח חסר אבחנה באזרחים והרס מקדשה של אתנה בעיר. 

מאז, אודיסאוס נאלץ לנדוד שנים ארוכות בטרם ישוב הביתה, ספק בשל זעם האלים ספק בשל תסביך אתי עם נגיעות פוסט-טראומה. או אז הוא שב לביתו ומגלה כי העולם שהותיר מאחוריו לפני 20 שנה הושחת מן היסוד, בשל הפרת ״החוק של זאוס״. זהו חוק הכנסת האורחים וכיבוד המארחים שמנוצל לרעה על ידי המחזרים הרבים של פנלופה, אשתו של אודיסיאוס, שצובאים על הארמון ומכלים את משאביו. 

על פי הסיפור של נולאן, השחתת הציביליזציה משאירה אותה חשופה להתקפות מצד ״גויי הים״ שיביאו לקיצו של עידן הברונזה. וכאן הטוויסט: מי שהפר לראשונה את חוק זאוס, על פי הסרט, היה אודיסאוס עצמו, שניצל את האדיקות הדתית של הטרויאנים כדי להפיל אותם במלכודת הסוס הקטלנית. אודיסאוס, הממציא הגאון שחרר לעולם אנרגיה קטסטרופלית שתביא להכחדתו. 

מכאן, ניזכר בקווי העלילה של הסרט ״אופנהיימר״. ג׳וליוס אופנהיימר היה פיזיקאי מחונן שגויס לפרויקט ״מנהטן״ לפיתוח את הפצצה האטומית. במשך שנים ארוכות הוא חי מחוץ לציביליזציה בלוס אלמוס שבמדבר נבאדה, ושם הוא וצוותו עבדו על הפצצה. הגאונות השתלמה: הפצצה עבדה, הוטלה על הירושימה ונגסקי והביאה את המלחמה הקשה ביותר בתולדות האנושות לסיומה. 

אלא, שהניצחון בא במחיר כבד: הרס מוחלט של שתי ערים, פגיעה בעשרות אלפי חפים מפשע ושחרור של כוח הרס חסר תקדים שעלול להחריב את העולם כולו. אופנהיימר חוזר לחיי האזרחות אך מגלה שתרבות שהוא התגייס להגן עליה הושחתה מן היסוד. במקרה הזה ה״רעים״ הם הימין האמריקני בדמותו של הסנטור ג׳וזף מקארתי, שאנשיו רודפים את אופנהיימר (הרדוף ממילא בשדים של הירושימה), וחוקרים אותו ללא הרף. הסרט מסתיים בתחזית אפוקליפטית על חורבנה של הציביליזציה, כאשר מתוך עיניו של אופנהיימר אנחנו רואים עשרות טילים בליסטיים ממריאים אל האטמוספירה ונושאים בחובם את קץ האנושות. 

קשה שלא לשים לב למוטיבים החוזרים הללו אצל נולאן, ולכן חשוב להגיד כמה מילים על הנרטיב שלו כיוצר. רבים וטובים ממני עסקו ביחס בין היצירה הקולנועית לבין היצירה הספרותית המקורית של הומרוס, ואין לי מה לתרום בעניין. גם שאלת ה״ווק״ בסרט והליהוק המשונה עד כושל של דמויות מסויימות נידון לעייפה. אני כאן כדי לדבר על נולאן, או יותר נכון על ה״נולניזציה״ של ההיסטוריה. 

תודה לאל על הפצצה האטומית

נפתח בפצצה על יפן. בשנים שאחרי הניצחון במלחמה ההיא החל גל של רביזיוניזם היסטורי שלווה בנקיפות מצפון עזות על תוצאות השימוש בפצצה והמשמעות של עולם החוסה תחת איום גרעיני. תחזיות אפוקליפטיות בדבר שואה גרעיני ו״השמדה הדדית״ היו חלק מהארסנל התרבותי של שנות ה-50 וה-60 ונקיפות המצפון ותחושת האשמה על הפגיעה באזרחים חפים מפשע הצטרפו לאימה הקיומית שליוותה את הדור. משבר הטילים בקובה מבטא אולי את שיאה של התקופה. המעורבות האמריקנית בוייטנאם, שהזכירה לכולם שיש מספיק אימה וזוועות בלי להשתמש בפצצות האטום, שחררה חלק מהחרדה הזו ופינתה מקום כמובן לחרדות אחרות. 

אלא שלרביזיוניזם הזה יש מספר בעיות. ראשית, הרג סיטונאי של חפים מפשע כבר התרחש במהלך המלחמה ללא שימוש בפצצות האטום. בעלות הברית פיתחו טכניקה של ״סופות אש״ באמצעות הטלת פצצות תבערה קונבנציונליות, שכבר השמידו ערים גדולות כמו המבורג, דרזדן וטוקיו, שגבו את חייהם של למעלה מ-150,000 איש. המשך גל ההפצצות הזה היה מתוכנן במידה והמלחמה תימשך וסביר להניח שהירושימה ונגסקי, שהיו בהן מרכזי תעשייה צבאית גדולים היו סופגים מכה דומה. 

מעבר לכך, הלחימה על איי הבית היפניים הייתה צפויה להיות אכזרית ביותר ועקובה מדם. בכוחות האמריקנים שתכננו את הפלישה העריכו בתרחישים שונים בין רבע מיליון למיליון אבידות (כמחציתם הרוגים) בקרבות, ומיליונים רבים של יפנים הרוגים, בהינתן התנגדות ״עד לאדם האחרון״ על פי הדוקטרינה הרדיקלית היפנית באותה עת. לשם השוואה, בכל המלחמה כולה נהרגו כ-400,000 אמריקנים. כך שהתחזית הייתה של הכפלת האבידות. לא פחות. 

החלופה לפצצת האטום, אם כן, הייתה לא פחות אכזרית. הדבר היה ברור לכל המעורבים בזמן אמת. כפי שהצהירו בשעתו הפיזיקאים שהובילו את פיתוח הפצצה, בהודעה שנוסחה על ידי אופנהיימר עצמו בשבועות שלפני הטלת הפצצה: ״אנחנו מכירים במחויבות שלנו כלפי האומה. אנחנו מכירים בצורך להשתמש בנשק הזה על מנת להציל חיים אמריקניים, ואין אנו רואים חלופה לשימוש צבאי בנשק שתוכל להביא לסיום המלחמה״. 

אמת, לאחר השימוש בפצצה וסיומה של המלחמה התעוררו גם בקרב הפיזיקאים הללו ספקות, בעיקר בנוגע להמשך פיתוח פצצת המימן והאופן שבו נכון להשתמש באמצעים הללו כדי למנוע מלחמות נוספות וכדומה. הם היו מעורבים בניסיונות להציע פיקוח בינלאומי על הארסנל הגרעיני ויוזמות נוספות, וחלקם חשו נקיפות מצפון. אופנהיימר אף תואר כמי ש״הסתובב במשך שעה״ במשרדו של הנשיא טרומן ״תוך שהוא מנופף בידיו ואומר שהן מגואלות בדם בשל השימוש בפצצה״. יחד עם זאת, הוא המשיך להיות מעורב בפיתוח הנשק הגרעיני ופצצות המימן במשך שנים ארוכות נוספות. 

אך מה שחשוב הוא זה: במציאות, בזמן המאבק ההיסטורי הזה וגם בשנותיה הראשונות של המלחמה הקרה, היה אויב ייחוס ברור ומובהק שעמד לנגד עיניהם של כל המעורבים בדבר. ההגמוניה הנאצית באירופה ויפן הקיסרית באסיה היו אימפריות גזעניות, אכזריות, רצחניות וברבריות שעינו והרגו חפים מפשע באופן סיטונאי וללא הבחנה, והחלופה לניצחון אמריקני הייתה ברורה ומוחשית ביותר. 

בסרטו של נולאן כל זה לא קיים. אין זוועות יפניות. אין את הטבח בננקינג, את את ההתעללות בשבויי המלחמה האמריקניים, אין את מאות אלפי האזרחים שהועבדו בעבודות פרך עד למותם. אין את האידאולוגיה הגזענית המטורפת של הצבא הקיסרי, אימת הקמיקזה ושעבוד המזרח. הדיון המוסרי הזה מופשט מהאנטגוניסט המרכזי שלו, זה שהניע את כל הסיפור ושבלעדיו אין לשום דבר פשר. אלא שכדי לייצר לסרט בכל זאת מנוע עלילתי, הוא מגייס אנטגוניסטים חדשים: הפקידים המקרתיסטים שרודפים את אופנהיימר. ובזה עוסק רוב הסרט.

המלחמה הטרויאנית הצודקת

כשל דומה מונח בליבה של ״האודיסיאה״. 

מדוע יצא אגממנון למלחמה? נולאן בסרטו מספק שני הסברים בלבד: הראשון, זה שמופיע בהומרוס, הוא חטיפת הלנה, אחות אשתו של אגממנון הנשואה לאחיו, על ידי פאריס בנו של פרימאוס מלך טרויה. זה הסבר מיתולוגי שבעיני הצופה המודרני כמובן לא מצדיק מלחמת עולם של 10 שנים שמסתיימת בחורבנה של עיר. אך ההסבר השני שמספק נולאן, שאותו הוא שותל בפיה של הלנה עצמה, הוא ״תאוות הבצע״ של אגממנון שהשתמש בחטיפתה רק כהצדקה למלחמה שנועדה להרחיב את השפעתו ועושרו. 

שני ההסברים הללו מותירים אותנו עם תחושה חזקה מאוד של מלחמה לא מוצדקת. מלחמה אכזרית וקשה שנועדה לספק או את ״כבוד המשפחה״ של המלכים או את רדיפת ההון שלהם. לא סיבות שבשבילן אומות יוצאות לקרב. גם כאן, אין למעשה אנטגוניסטים רציניים בסיפור של נולאן. מי היריב שהותקף? מה האיום שהוא הציב על התוקפים? מדוע הם בכלל יצאו למלחמה הזו ומה היה המניע שלהם, שסיפק להם דחף כה עז למלחמה כה ארוכה ואכזרית? הצופים נשארים בלי תשובה. 

לא קשה לחשוב על תשובות טובות יותר מאלו שמספק נולאן. איננו יודעים הרבה על ההיסטוריה האמיתית של התקופה אך במאבק בין שתי אימפריות בדרך כלל מעורבים שיקולים רציניים יותר. שתי אימפריות מתחרות על ההגמוניה במזרח הים התיכון, לשתיהן אינטרסים סותרים, תחומי השפעה סותרים וסיבות רבות למאבק. חטיפת אחות אשתו של המלך, בפרט אם היא הייתה באמת היפה בנשים (פרט נוסף שנולאן שיבש), הייתה חלק ממאבק לאומי-פוליטי-אתני, תהא אשר תהא המילה הנכונה לתאר עימות קולקטיבי מהסוג הזה במאה ה-14 לפני הספירה. 

זה לא אקט של רומנטיקה או משובת נעורים, אלא מהלך פוליטי סמי-צבאי שנועד לשרת את האינטרס ההגמוני של האימפריה היריבה. היוונים הקדומים, סביר להניח, תפסו את זה כלא פחות חמור מהמתקפה היפנית על פרל הארבור. והמלחמה הוצדקה באותם מונחים. הטרויאנים נתפסו כאכזריים, חסרי רחמים וכאיום קיומי על הציביליזציה עצמה. אלו סיבות שמצדיקות מלחמה. לאחר עשר שנים של לחימה קשה, אכזרית ומרובת אבידות, המצאת הסוס הטרויאני אכן הייתה דבר בעיתו. 

בשנת 1981 פרסם ההיסטריון האמריקני ובוגר מלחמת העולם השניה פאול פוסל מסה נוקבת בשם ״תודה לאל על הפצצה הגרעינית״, בה הוא פורס את הטיעונים בעד השימוש בפצצה באופן מפורט ומשכנע ביותר, במיוחד עבור מי ששירת בקו המגע בחזית וחווה את מוראות המלחמה בגוף ראשון. במאה ה-14 לפני הספירה, אם היו שואלים את בוגרי המלחמה הטרויאנית, הם היו חותמים על כל מילה: ״תודה לאל על הסוס הטרויאני״. 

אני לא יודע אם זו הייתה האמת ההיסטורית של המאבק, איש אינו יודע. מה שאני רוצה לטעון הוא אחרת: זה נרטיב שראוי שיופיע בסרט או בסיפור מחדש מודרני של המאבק. יש משהו לא הוגן בהצגה נלעגת ושטחית של המניע המרכזי למלחמה, שהיא המחולל של העלילה כולה. אם אתה מתכוון להציג פרשנות של הסיפור שנועדה לקרב אותו אל עולמם של הצופים במאה ה-21, מרכיב כזה הוא חיוני בהבנת עולמם של הגיבורים. 

אבל יותר מזה: אצל נולאן מופיע מניע מיתולוגי חזק שמחולל את כל העלילה, ״חוק זאוס״ של הכנסת האורחים, שחולל על ידי אודיסיאוס בתחבולת הסוס הטרויאני, ומשם נגזרת התפרקות הציביליזציה. אבל מה שנולאן משאיר בחוץ הוא העובדה הפשוטה, המתוארת אצל הומרוס, שמי שחילל את חוק זאוס לראשונה וניצל לרעה את הכנסת האורחים של מארחיו היה לא אחר מאשר פאריס, שחטף את הלנה בזמן ששהה בביתו של בעלה, מלאנוס מלך ספרטה. פאריס הפר את חוק זאוס, ובשל החטא הזה נגזר על טרויה כליה. 

נולאן השמיט פרט זה בכוונה כי הסיפור אצל נולאן הוא לעולם לא על האויבים האמיתיים של הציביליזציה. בעולמו של נולאן אין באמת ״רעים״. אין יריב אכזרי שמוצדק לצאת נגדו למלחמה, שמצדיקה גם מעשים אכזריים וקבלת החלטות קשות. כל זה נמחק לחלוטין. 

היחידים שמחללים את ״חוקי האלים״ – זאוס של האודיסיאה או ההומניזם של אופנהיימר – הם גיבורי הסרט, הם ה״טובים״, במילים אחרות: אנחנו. 

אין יפנים, אין נאצים, אין טרויאנים. לשווא תחפשו אותם בתסריטים. אנחנו הרעים של עצמנו. אנחנו מביאים על עצמנו את הפורענות שמגיעה לנו. לכן האנטגוניסטים של נולאן לעולם יהיו ״האויב שבפנים״. המקראתיזם של שנות ה-50, שבמבט משנת 2023 דומה מאוד לטראמפיזם העכשווי; והמחזרים של אית׳קה, שמשחזרים את תאוות הבצע של אגממנון ומשחיתים את הציביליזציה. הם ה״רעים״ היחידים אצל נולאן. ועל העוולות האלה, הרוע הפנימי הטבוע בתרבות המערבי, מגיע לנו עונש מהאלים. גויי הים שעל פי נולאן יחריבו את עידן הברונזה של אודיסיאוס והשואה הגרעינית שתמיט חורבן על המאה ה-20.

נולאן יוצר את סרטיו בעשור השלישי של המאה ה-21 והוא משקף את אבדן הדרך של התרבות הממסדית במערב כיום. תרבות שמשכתבת את העבר, מכחישה את המציאות ומעלימה עין מאויבים ועוולות עכשווים. במובן הזה, הליהוק הממוקד ב״מגוון אתני״ וב״קבלת האחר״ הטרנסג׳נדרי ההו כה אפנתי, משקף כשל עמוק יותר בתפיסת המציאות של נולאן והתרבות העכשווית שלנו. נולאן ממוקד כולו בריפוי חוליה המדומיינים של הציביליזציה המערבית, עד שהוא עיוור לחלוטין לאויבים הקטלניים של הציביליזציה הזו עצמה. 

מי שחי את אתגרי השעה שלנו כיום היה יכול למצוא כמה הקבלות רלוונטיות לתופעת שקיעת האימפריות, שאולי יכול לשפוך אור גם על השקפת עולמם ושיקוליהם של מנהיגי עידן הברונזה. אבל נולאן עסוק מדי בצבע העור של שחקני משנה כדי לראות את המציאות.

יום אחד היסטוריונים של העתיד, במידה ויישאר בכלל תיעוד מהעידן הדיגיטלי שלנו, יתייחסו לכך בכובד ראש כדבר המבטא את רוח התקופה: בזמן שהציביליזציה המערבית התמודדה עם איומים קיומיים רציניים, עם קריסת הדמוגרפיה, קריסתו של המסחר ועלייה מחודשת של הברבריזם, יוצרי קולנוע מובילים שברו את הקופות עם יצירות רוויות בהאשמה עצמית ודכדוך קיומי.

השאלה הגדולה ביותר שנשאלת כיום בכל רחבי המערב היא זו: לשם מה אנחנו נלחמים? עבור מה ראוי להקריב קרבן? מה יכול להצדיק את המאבק? כיצד ניתן לנצח בו?

לכריסטופר נולאן, מסתבר, אין תשובה טובה.