כשקבוצה אחת בישראל מבטלת את התופעה בזמן שהקבוצה השניה מנפחת אותה, ישראל מפסידה פעמיים
יש רק דבר אחד שאנחנו עושים מהר יותר מלייצר מחלוקת; להפוך גם את האתגרים הלאומיים שלנו לעוד חזית במלחמת השבטים והזהויות הישראלית. כך בדיוק קרה גם בשבוע החולף.
בקושי פורסם מחקר חדש על היקף היציאה מישראל, וכבר לא היה צורך לקרוא אותו. בימין מיהרו לפטור את הכול ב"שילכו", "נפולת של נמושות" ו"מי שלא טוב לו, הדלת פתוחה" ו"מרביתם בכלל שמאלנים". בשמאל הכריזו שהנה ההוכחה הסופית לקריסתה של ישראל, באשמה פבלובית קבועה שלנתניהו, החרדים וממשלת הימין.
המסקנות כבר היו מוכנות. המספרים גויסו רק כדי לשרת אותן. וכך, במקום לעסוק באחת הסוגיות האסטרטגיות החשובות לעתידה של ישראל, שוב ניהלנו עוד קרב זהויות ומלחמת שבטים עם מנגנון הרס עצמי מפותח. זו אינה רק תקלה בשיח. זהו כשל לאומי.
אם מדינת ישראל מאבדת רופאים, חוקרים, יזמים, אנשי הייטק ומשפחות צעירות, אין לכך צבע פוליטי. פחות רופא בבית חולים אינו ניצחון של האופוזיציה. פחות חוקר באוניברסיטה אינו הישג של הקואליציה. פחות יזם במשק אינו מוסיף מנדט לאיש. זהו הפסד של מדינת ישראל. ומדינת ישראל, רצוי להזכיר שייכת לכולנו, בלי הבדלי צבע וזהות.
דווקא משום כך חשוב לקרוא את המחקר ולא רק את הכותרות.
עבודתם של פרופ' איתי אטר, פרופ' ניתאי ברגמן ודורון זמיר מצביעה על עלייה משמעותית בהיקף היציאה מישראל לעומת העשור שקדם לה. לפי המחקר, בשנים 2023–2025 שהו מחוץ לישראל לפחות שלושה חודשים ברציפות כ 268 אלף ישראלים, לעומת ממוצע של כ־60 אלף בשנה בעשור 2010–2019. מדובר בממצא חשוב, המחייב דיון ציבורי רציני.
אלא שכאן בדיוק טמונה הבעיה.
הכותרות זעקו על "יותר מרבע מיליון ישראלים שעזבו את הארץ". אלא שזה אינו הנתון שהמחקר מתיימר להוכיח. המדד שעליו הוא נשען הוא שהייה רצופה של שלושה חודשים מחוץ לישראל, ולא הגירה קבועה או העברת מרכז החיים למדינה אחרת. החוקרים עצמם מסבירים כי בחרו במדד הזה משום שנתוני ההגירה לטווח ארוך עדיין אינם זמינים. הפער הזה איננו הערת שוליים. הוא ההבדל בין נתון לבין פרשנות.
אבל בכך לא מסתיים העניין. המחקר אינו מספר כמה מן היוצאים כבר שבו ארצה. הוא אינו מציג את מאזן ההגירה נטו (כמות היוצאים בניכוי הישראלים ששבו ארצה). הוא גם אינו מאפשר להבין מיהם העוזבים. עולים חדשים שלא נקלטו, אנשי רילוקיישן, סטודנטים, רופאים, חוקרים, אנשי אקדמיה, יזמים או משפחות צעירות. בלא הנתונים הללו מתקבלת תמונה חלקית, וממנה נגזרות לעיתים מסקנות מרחיקות לכת, פופוליסטיות ולאו דווקא כאלה המאפשרות דיון מעמיק ופתרון אמיתי.
וכאן בדיוק מתחדדת התמונה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2023 הוגדרו כ 55 אלף ישראלים כיוצאים לטווח ארוך, אך באותה שנה חזרו לישראל כ־28 אלף ישראלים. במקביל, גם העלייה לישראל נמשכה. אין פירוש הדבר שאין בעיה. יש בהחלט. אבל הוא כן מלמד שהגירה נבחנת באמצעות מאזן שלם, ולא באמצעות מספר בודד אחד בלבד.
אין דרך להתמודד עם מציאות באמצעות הכחשתה. אבל גם אי אפשר לתקן אותה באמצעות הגזמתה. הזלזול אינו מדיניות. הפאניקה אינה תוכנית עבודה.
מי שפוטר כל יורד כ"נפולת של נמושות" ו"שמאלנים תלושים", מוותר בקלות רבה מדי על ההון האנושי של ישראל. מי שמציג כל מספר כהוכחה לקריסתה של המדינה מחליף בירור עובדתי בסיסמה פוליטית. שני הצדדים, כל אחד בדרכו, מרחיקים אותנו מן השאלה היחידה שבאמת ראויה לדיון; כיצד משאירים כאן יותר ישראלים, וכיצד מחזירים את מי שבחר לעזוב.
לפני חודשים אחדים פרסמתי כאן ב"מידה" את המאמר "נדרשת התמודדות אמיתית עם הירידה מהארץ". הטענה הייתה פשוטה; במקום להתווכח באמצעות נרטיבים, הגיע הזמן להתחיל לדבר במספרים. לא מספר אחד, אלא התמונה כולה. כמה יצאו. כמה חזרו. מהו מאזן ההגירה. כמה עולים הגיעו. מי הם העוזבים. אילו מקצועות נפגעים. כיצד נראית המגמה לאורך שנים. רק כך אפשר להבין את גודל האתגר ולבנות מענה ראוי.
מאז, נדמה, השתנה בעיקר דבר אחד. הצעקות התגברו. השיח התלהם והפך למוקצן וזהותי עוד יותר. הדיוק לא. אם אכן נגרעו ממדינת ישראל בשנים האחרונות מאות רופאים, אלפי אנשי אקדמיה, יזמים ועשרות אלפי משפחות צעירות, אין כאן ניצחון של מחנה אחד ותבוסה של האחר. יש כאן הפסד משותף. המחיר הוא של מדינת ישראל ושוב ראוי להזכיר זו המדינה של כולנו.
ירידה מן הארץ אינה אמורה להיות סוגיה של ימין או של שמאל. היא צריכה להטריד את בנימין נתניהו בדיוק כפי שהיא חייבת להטריד את יאיר גולן. היא מוכרחה להעסיק את בצלאל סמוטריץ' לא פחות מאשר את גדי איזנקוט. כשם שהעלייה לישראל הייתה תמיד יעד לאומי שחצה ממשלות, מפלגות ואידיאולוגיות, כך גם צמצום ההגירה השלילית חייב להיות יעד לאומי.
במקום להפוך כל נתון לעוד תחמושת במלחמת השבטים, מוטב לדרוש מן המדינה דו"ח שנתי מקיף. היקף היציאה, מספר השבים, מאזן ההגירה, נתוני העלייה, פילוח לפי גיל, מקצוע והשכלה, ושיעורי החזרה. רק על בסיס תמונה מלאה ניתן יהיה לגבש מדיניות אפקטיבית. יש מחלוקות שראוי לנהל בכל הכוח. זו אינה אחת מהן.
כשהימין מבטל את התופעה והשמאל מנפח אותה, ישראל מפסידה פעמיים. פעם אחת משום שחלק מבניה ובנותיה אכן בוחרים לעזוב. פעם שנייה משום שגם כשהנושא כבר מגיע לדיון ציבורי, הוא הופך מיד לעוד קרב פוליטי במקום למשימה לאומית.
העובדות אינן שייכות לימין ואינן שייכות לשמאל. הן שייכות למציאות. וככל שנקדים לחזור אליה, כך יגדל גם הסיכוי שיותר ישראלים יבחרו להישאר כאן, לשוב לכאן ולקבוע את ישראל כבית הלאומי שלהם ושל ילדיהם. זוהי משימה לאומית חשובה. היא יעד שמוטבע ביסוד קיומה של מדינת ישראל וחשובה מדיי, מכדי שנבזבז גם אותה על שיח זהויות עקר שמכלה את כוחנו ומרחיק ביננו ולא ישיב לכאן אף לא אחד מבנינו ובנותינו.
