סכסוכי המאה העשרים ושקיעת המערב – פרק מספר

זהו פרק מתוך הספר ׳מלחמת העולם – סכסוכי המאה ה-20 ושקיעת המערב׳ מאת ההיסטוריון הבריטי ניל פרגוסון. מהדורה עברית בהוצאת ׳סלע מאיר׳, 2026. ניתן לרכשו באתר ההוצאה. אנו מודים להוצאה על הרשות לפרסמו.

שתי תופעות שאינן קשורות זו לזו, שכל אחת מהן החלה סביב 1979, מרמזות כי עידן אי-הסדר העולמי החדש מתקרב כעת לקיצו. במובנים רבים, התמוטטות ברית המועצות בסוף 1991 ורעידות המשנה שבאו בעקבותיה נטו להסיח את הדעת משינויים עמוקים בהרבה שהתרחשו בצד השני של העולם. שכן שם, משטר קומוניסטי נוסף – ואימפריה ותיקה נוספת – עסק בשאלה כיצד לבצע רפורמה כלכלית מבלי לוותר ויתורים פוליטיים. כיצד הצליחו הקומוניסטים הסינים להשיג רפורמה – וצמיחה כלכלית מרקיעה שחקים – מבלי להקריב את המונופול שלהם על הכוח? התשובה הפשוטה היא שכאשר התפתח מצב מהפכני בפוטנציה ב-1989, המשטר עשה את מה שמשטרים קומוניסטיים נהגו לעשות באופן שגרתי לאורך המלחמה הקרה כשהוצבו בפני התנגדות פנימית: הוא שלח את הטנקים. ב-4 ביוני 1989 דוכאה תנועת תומכי הדמוקרטיה באכזריות. מספר לא ידוע של סטודנטים שהתאספו בכיכר טיין-אן-מן נעצרו. מתנגדי משטר מובילים נכלאו לאחר משפטי ראווה. מה שאירע בסין עמד בניגוד גמור לאירועים במזרח אירופה באותו זמן, שם ההנהגה הסובייטית ניסתה להשיג שיקום כלכלי ורפורמה פוליטית – אך סיימה במהפכה פוליטית ובקריסה כלכלית. הסינים רצו וקיבלו שיקום כלכלי ללא רפורמה פוליטית. מאז 1979 צמחה הכלכלה הסינית בקצב ממוצע של קצת פחות מ-10 אחוזים לשנה, ותרמה לסגירה מהירה של הפער בין ההכנסות במערב לאלו שבאסיה. הישג זה לא הושג על ידי תאצ'ריסטים ימניים, אלא על ידי קומוניסטים נושאי כרטיס חבר. אכן, האיש האחראי לנס הכלכלי של סין היה אותו איש שהורה לטנקים להיכנס לכיכר טיין-אן-מן.

כאשר הגיע דנג שיאופינג לוושינגטון ב-28 בינואר 1979, הייתה זו הפעם הראשונה שמנהיג של סין הקומוניסטית מבקר בארצות הברית. בגיל 74, דנג היה גדול השורדים של המהפכה הסינית. הוא התלווה למאו ב"מצעד הארוך" ושרד בימים האפלים של מהפכת התרבות, עת תויג על ידי המשמרות האדומים כ"ההולך בדרך הקפיטליסטית מספר 2". פעמיים לאחר טיהור שמו ניסתה "כנופיית הארבעה", בהנהגת אשתו הארסית של מאו, ג'יאנג צ'ינג, להיפטר ממנו. אך דנג יצא וידו על העליונה. מסעו לארצות הברית נבע מתהפוכה פנימית רבת-חשיבות בתוך המפלגה הקומוניסטית הסינית. בדצמבר 1978, במליאה השלישית של הקונגרס ה-11 של המפלגה, התקבלה ביוזמת דנג ההחלטה לכוון מחדש את כלכלת סין לעבר השוק. "הזינוק הגדול קדימה" של מאו באמצעות תיעוש בהובלת המדינה היה זינוק גדול לאחור שעלה בחייהם של עד שלושים מיליון איש. האסטרטגיה של דנג לזינוק אמיתי קדימה הייתה לפרק את השליטה השיתופית בחקלאות ולעודד את הפיתוח של "מיזמים כפריים ועירוניים". בתוך שנים ספורות, עסקים כפריים אלה היו אחראים לכמעט שליש מהייצור התעשייתי הכולל. המרכיב החיוני האחר היה תפוצה סינית שהמשיכה לפעול בתוך המערכת הקפיטליסטית העולמית גם בשעה שהארץ נמקה תחת עריצותו של מאו. מהונג-קונג ועד קואלה לומפור, מסינגפור ועד סן-פרנסיסקו, אליטה קפיטליסטית מנוסה ועשירה הייתה מוכנה לחיזוריו.

העובדה המכריעה באשר למסעו של דנג לארצות הברית הייתה שהוא הבטיח כי ככל שסין תעבור תיעוש, ליצוא שלה תהיה גישה לשוק האמריקני העצום. הוא גם הבטיח שכאשר דנג ייצור "אזורים כלכליים מיוחדים" של סחר חופשי לאורך החוף הסיני, חברות אמריקניות יעמדו ראשונות בתור להשקיע שם ישירות, כשהן מביאות עימן ידע טכנולוגי חיוני. חברות אמריקניות מצידן ראו בליברליזציה הסינית הזדמנות מושלמת למיקור חוץ של ייצור סחורות בעבור צרכנים אמריקנים. אנליסטים מסוימים אף חזו כי האזורים הכלכליים המיוחדים יהפכו למושבות אמריקניות במזרח אסיה, בעוד אחרים חשבו, כמשאלת לב, כי החשיפה לשוק החופשי תצנן בהכרח את סלידתה של המפלגה הקומוניסטית מחירות פוליטית. איזה סיום טוב יותר למאה האמריקנית ניתן היה לדמיין? אך הדברים לא התגלגלו כך בדיוק.

כמו ניסים כלכליים אסייתיים אחרים, זה של סין הונע על ידי סחר. בין 1978 ל-1988, היצוא הסיני גדל פי ארבעה במונחים דולריים, ומאז גדל פי יותר מעשרה. היעד העיקרי לסחורות סיניות היה ונותר ארצות הברית. יותר מ-11 אחוזים מהיבוא האמריקני כיום מגיע מסין, ומספר זה נמצא בעלייה. אף שחברות אמריקניות קיוו ליהנות מבום היצוא הסיני על ידי השקעה בחברות בת סיניות, בקושי עשירית מההשקעות הזרות הישירות בסין הגיעו מארצות הברית. תחת זאת, התפקידים התהפכו. בשעה הגירעון המסחרי של ארצות הברית הרקיע לשיא של יותר מ-6 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי, היו אלה הסינים שהלוו לארצות הברית. בינתיים, יותר ויותר יצרנים אמריקנים נכנסים תחת לחץ עצום מהתחרות הסינית, לא רק משום שהשכר הסיני הוא שבריר מהשכר האמריקני; הסינים גם ריסנו את ייסוף המטבע שלהם ביחס לדולר. וכבר לא מדובר רק בנעליים ובגדים זולים שהם מייצאים לארצות הברית. יותר משתי חמישיות מהגירעון המסחרי בין ארה"ב לסין נובע ממכונות חשמליות וציוד לייצור חשמל. האמריקנים חשבו שסין תהפוך לחברת-בת כלכלית ענקית של ארצות הברית, במין שחזור מקורב של עידן "הדלת הפתוחה" של ראשית המאה העשרים. במקום זאת, הם מצאו את עצמם כעת מול יריב כלכלי חדש. תחזיות מסוימות הציעו כי התוצר המקומי הגולמי של סין יעקוף את זה של ארצות הברית כבר ב-2041. משקיפים מודאגים החלו לתהות אם תחרות כלכלית זו עלולה להוביל בסופו של דבר לסכסוך. החלו דיבורים חרדתיים על מלחמות סחר עתידיות – ולא רק מלחמות סחר.

כך התגלה "ניצחון המערב" המהולל כביכול ב-1989 כאשליה. למהפכה שדנג השיק בביקורו בארצות הברית ב-1979 היו השלכות מרחיקות לכת הרבה יותר מכל מה שאירע בבריטניה תחת מרגרט תאצ'ר. והדיכוי האכזרי של האופוזיציה הפוליטית על ידי דנג ב-1989 היה אירוע חשוב לאין ערוך מכניעתו של מיכאיל גורבצ'וב בפניה. ועדיין, למרות כל זאת, המהפכה של דנג לא הייתה החשובה ביותר מבין מהפכות 1979. הסינים, אחרי ככלות הכול, אימצו לפחות חלק ממה שאנו תופסים כתרבות מערבית – השוק החופשי, גם אם בגרסה מזרח-אסייתית, מתוכננת ומפוקחת על ידי מדינה חד-מפלגתית. מה שהתרחש במזרח הקרוב לעומת זאת היה כרוך בהתכחשות מוחלטת לערכי המערב. שם, המהפכה לא עסקה ברווחים; היא עסקה בנביא. ובעוד המזרח הרחוק ייצא מוצרים, המזרח הקרוב ייצא אנשים.

המהפכה האסלאמית

ב-1979, אותה שנה שבה עלתה מרגרט תאצ'ר לשלטון ודנג שיאופינג נסע לוושינגטון, המדרסה, בית הספר הדתי, בעיר האפורה קום שבאיראן הייתה מוקד הרעש של מהפכה אחרת, שונה מאוד – מהפכה שתשנה את העולם לא פחות מהגלובליזציה של כלכלת השוק החופשי. שנת 1979 העלתה אישה לשלטון באנגליה, אישה שהייתה מסורה כולה לרעיון שהגאולה טמונה בשוק החופשי. אך 1979 גם העלתה לשלטון באיראן את האייתוללה רוחאללה מוסאווי ח'ומייני, איש שהיה מסור באותה מידה לרעיון שהגאולה טמונה במשנתו של הנביא מוחמד. מנהיגה אחת קראה את הדרך לשעבוד של האייק, האחר את הקוראן. מהפכה אחת הצביעה לעבר עולם המבוסס על סחר חופשי, האחרת לעבר עולם המבוסס על כתבי הקודש. מובן שהיו סיבות רבות לכך שהאיראנים נהרו אחר מנהיג שנהג להוקיע את ארצות הברית כ"שטן הגדול". ב-1953 היה זה ה-CIA (יחד עם MI6) שהפיל את ראש הממשלה הפופולרי מוחמד מוסאדק והעמיד את השאה מוחמד רזה פהלווי כרודן. משטרו של השאה לא היה בשום אופן האכזרי ביותר שארצות הברית מימנה במהלך שנות השישים והשבעים; אף על פי כן, השילוב שלו בין נהנתנות פרטית לדיכוי ציבורי הספיק כדי להניח חבית אבק שריפה מתחת ל"כס הטווס". המהפכה האיראנית של 1979 הייתה בחלקה עניין של סגירת חשבונות עם הצבא והמשטרה החשאית של השאה. אך תחת הנהגתו של ח'ומייני מטרתה העיקרית הפכה להחזרת הגלגל לאחור; לטהר את החברה האיראנית מכל זכר לשחיתות מערבית. בה בעת, היא כיוונה לקרוא תיגר על היומרות האמריקניות לא רק במזרח התיכון אלא בעולם האסלאמי כולו.

היה זה הרבה יותר מאשר סתם החייאתו של האסלאם. כדת, האסלאם רחוק כמובן מלהיות מונוליטי. ישנם פילוגים עמוקים, ומן הראשיים בהם זה שבין השיעים השולטים באיראן (ובעיראק) לבין הסונים השולטים ברוב ארצות ערב. אך "האסלאמיזם" היה תנועה פוליטית מיליטנטית בעלת אידאולוגיה פוליטית אנטי-מערבית שהיה לה הפוטנציאל להתפשט ברחבי העולם האסלאמי, ואף מעבר לו. למרבה האירוניה, לארצות הברית הייתה יד בהתפשטותה. אחרי הכול, הסובייטים גילו שכיבוש אפגניסטן כה קשה לתחזוקה משום שמצאו עצמם נלחמים באויב חדש ובעל מוטיבציה גבוהה, המוג'אהדין, שחומש ואומן על ידי ה-CIA על פי העיקרון הישן ש"אויבו של אויבי הוא ידידי". ואיזה משטר עשה יותר מכל משטר אחר להפצת משנת הפונדמנטליזם האסלאמי מאז 1979? התשובה היא ערב הסעודית, בעלת הברית החשובה ביותר של ארצות הברית בעולם הערבי. שכן לא היו אלה עניי המזרח התיכון שמיהרו להצטרף לג'יהאד; לעיתים קרובות, היו אלה דווקא אלו שקיבלו חינוך מערבי.

אולם העוצמה הגדולה ביותר של האסלאם הרדיקלי טמונה בכך שיש לו דמוגרפיה לצדו. התרבות המערבית, שנגדה הכריז מלחמת קודש, אינה יכולה בשום אופן להשתוות לקיבולת הילודה של חברות מוסלמיות מסורתיות. המהפכה האסלאמית סיימה במכה אחת את ההתמערבות של חיי הנשים באיראן. כפי שהוכתב על ידי פרשנות מחמירה של חוקי השריעה, נשים נאלצו כעת לכסות את עצמן בחיג'אב בכל המקומות הציבוריים. הפרדה קפדנית בין המינים הונהגה בבתי ספר ובתחבורה הציבורית. מגישות, שחקניות וזמרות הורחקו מהרדיו ומהטלוויזיה. נמנע מנשים ללמוד הנדסה, חקלאות ומימון. הן טוהרו באופן שיטתי מכל עמדות הממשל הבכירות וכן ממערכת המשפט. בדצמבר 1979 הוצאה להורג שרת החינוך לשעבר פארוחרו פרסא, לאחר שהורשעה בקידום זנות, ב"השחתת הארץ" (מונח קוראני) וב"מלחמה באלוהים". אמצעי מניעה והפלות נאסרו, וגיל ההסכמה לנישואים הורד ל-13 בלבד. חוקת הרפובליקה האסלאמית פירטה באופן חד-משמעי את תפקידן הראוי של הנשים בתאוקרטיה החדשה:

התא המשפחתי הוא יסוד החברה, והמוקד האמיתי לצמיחתו ולהתעלותו של המין האנושי… נשים הורחקו מהתא המשפחתי ו[הושמו ב]מצב של "להיות חפץ גרידא", או "להיות כלי עבודה גרידא" בשירות תרבות הצריכה והניצול. התחייבות מחודשת למשימה לגדל גברים ונשים בעלי תודעה דתית, הנכונים לעבוד ולהילחם יחד בשדות הפעולה של החיים, היא חובה רצינית ויקרה של האימהות.

עמדות כאלו מסייעות להסביר מדוע, אף ששיעור הפריון הממוצע במדינות מוסלמיות אכן ירד משנות ה-70 ואילך, הוא נותר באופן עקבי גבוה יותר מפי שניים מהממוצע האירופי.

קריסת הדמוגרפיה

אף שהייתה רחוקה מאוד מלהיות פמיניסטית, מרגרט תאצ'ר עצמה גילמה שינוי חברתי שונה בתכלית, שצעד יד ביד עם הליברליזציה של כלכלות המערב בשלהי המאה העשרים. עם שקיעתם של האיגודים המקצועיים המסורתיים והנהגתן של שיטות עבודה גמישות וחדשות, היה זה קל מאי פעם לנשים בריטיות להצטרף לכוח העבודה. חקיקה נגד אפליה מינית פתחה בפניהן כל מיני קריירות שבעבר נשלטו על ידי גברים. כוחות השוק עודדו נשים לעבוד. בה בעת, הזמינות המיידית של אמצעי מניעה והפלות במערב העניקה לנשים שליטה חסרת תקדים על פריונן שלהן. שני הדברים הלכו יחדיו. נשים רצו לעבוד, או אולי לחצים כלכליים חייבו אותן לעבוד. אך קשה הרבה יותר לעבוד כשיש שלושה או ארבעה ילדים לטפל בהם; אז נשים בחרו ללדת רק שניים, או אחד, או – במקרה של רבות מהשאפתניות ביותר מבחינה מקצועית – אף לא אחד. משלהי שנות השבעים, לזוג המערב-אירופי הממוצע היו פחות משני ילדים. ב-1999 הנתון עמד על מעט מעל 1.3, בעוד שכדי שאוכלוסייה תשמור על גודלה עליו להיות מעט מעל 2. האירופים פשוט חדלו להתרבות. חטיבת האוכלוסין של האו"ם חזתה שאם הפריון יימשך ברמות כה נמוכות, בתוך 50 שנה תצטמצם אוכלוסיית ספרד ב-3.4 מיליון נפש, וזו של איטליה בחמישית. ההפחתה הכוללת במספרים של האירופים ה"ילידיים" תהיה בסדר גודל של 14 מיליון. אפילו שתי מלחמות עולם לא הסבו שקיעה מובהקת כזו באוכלוסייה.

להשלכות של שתי מגמות מנוגדות אלה הייתה משמעות דרמטית. ב-1950 היו בבריטניה פי שלושה אנשים מאשר באיראן. ב-1995 עקפה אוכלוסיית איראן את זו של בריטניה. ב-2050, אוכלוסיית איראן עשויה להיות גדולה ב-50 אחוזים מזו הבריטית. בעת כתיבת שורות אלה, שיעור גידול האוכלוסייה השנתי באיראן גבוה פי שבעה מאשר בבריטניה. לפני מאה שנה, כשהאוכלוסייה העודפת של אירופה עדיין נהרה אל מעבר לאוקיינוסים כדי לאכלס את אמריקה ואוסטרליה, המדינות שלימים ירכיבו את האיחוד האירופי היוו כ-14 אחוזים מאוכלוסיית העולם. עד סוף המאה העשרים נתון זה ירד לכ-6 אחוזים, ולפי האו"ם עד 2050 הוא עלול לצנוח ל-4 אחוזים בלבד. הדבר עורר לפחות שאלה מביכה אחת: מי ישלם את המיסים הנחוצים למימון הפנסיות הממשלתיות הנדיבות של "אירופה הישנה"? כאשר גילם החציוני של יוונים, איטלקים וספרדים צפוי לעבור את ה-50 בשנת 2050 – אחד מכל שלושה אנשים במדינות אלו יהיה בן 65 ומעלה – מדינות הרווחה שנוצרו בעקבות מלחמת העולם השנייה נראות מיושנות. או שאירופים שזה עתה נולדו יבלו את חיי העבודה שלהם בתשלום שיעורי מס של 75 אחוז, או שיהיה צורך לבטל פשוטו כמשמעו את הפרישה לגמלאות ואת שירותי הבריאות המסובסדים. לחלופין (או בנוסף), אירופים ייאלצו לסבול הגירה חוקית גדולה משמעותית. האו"ם העריך שכדי לשמור על היחס בין האוכלוסייה העובדת ללא-עובדת ברמה של 1995, אירופה תצטרך לקלוט 1.4 מיליון מהגרים בשנה מעתה ועד 2050. הנתון השנתי להגירה נטו בשנות התשעים עמד על 850 אלף.

אך מהיכן יבואו המהגרים החדשים? ברור ששיעור גבוה יצטרך להגיע ממדינות שכנות. אולם מזרח אירופה לא יכלה לספק ולו חלק קטן מהמספרים הדרושים. למעשה, האו"ם צפה שאוכלוסיית מזרח אירופה תצטמצם ברבע עד 2050. אלה שחששו מגלי מהגרים ממזרח אירופה הביטו לכיוון הלא נכון – מזרחה במקום דרומה. המציאות הייתה שהשכנות בעלות הצמיחה המהירה ביותר של אירופה בסוף שנות התשעים היו, מהסיבות שנדונו לעיל, מדינות מוסלמיות בעיקרן, אם לא ברובן המוחלט. קחו למשל את המקרה של מרוקו, שבה שיעור גידול האוכלוסייה גבוה פי שבעה מאשר בספרד השכנה. בקצה הצפוני ביותר של מרוקו, ממש מול גיברלטר, שוכנת המובלעת הספרדית הזעירה סֵאוטה, אחד השרידים הבודדים שנותרו מעברה האימפריאלי של ספרד. אולם כיום, אין זה עוד מוצב חוץ של אימפריה אירופית מתרחבת ואגרסיבית, אלא סוללת מגן שמתוחזקת על ידי יבשת הנתונה במצור. מחוץ לסאוטה חונים אלפי אנשים מהמגרב ומעבר לו, חלקם נמלטים מאזורי עימות, אחרים פשוט מחפשים הזדמנויות כלכליות טובות יותר. כאן הם יושבים ימים, מחכים להזדמנות להתגנב מעבר לסיורי הגבול הספרדיים. האיחוד האירופי הגיב בסבסוד הקמתה של גדר גבול באורך כשמונה קילומטרים, המצוידת בתיל דוקרני, במגדלי שמירה ובמצלמות תת-אדום.

פקידים אירופים מודים שאין להם מושג כמה אנשים עושים את דרכם באופן לא חוקי לאירופה. כ-50 אלף מהגרים לא חוקיים נתפסים בנמלי אירופה או בים מדי שנה, אך בלתי-אפשרי לומר כמה מצליחים לעבור או מתים בניסיון. מדי שבוע תופסת משטרת ספרד, המסיירת במים שבין אפריקה לאירופה, עשרות אנשים, רובם מרוקאים, המנסים להתגנב לדרום ספרד ולאיים הקנריים בסירות הברחה קטנות המכונות "פָּטֵרַס". לאלו ששורדים במסע, אל-הידו היא נקודת הכניסה לאירופה. בחום החונק של החממות שם, 20 אלף מהגרים עובדים בתנאים שמעט ספרדים מוכנים לסבול. ואל-הידו היא רק ביטוי אחד למה שיש המכנים "עֵירוֹבּה". חברה צעירה מדרום וממזרח לים התיכון מבצעת קולוניזציה שקטה, במובן הרומי המקורי של המילה, של יבשת מזדקנת וחילונית מצפון וממערב לו. כיום, לפחות 15 מיליון מוסלמים קבעו את ביתם באיחוד האירופי, והמספר יעלה. נבואתו של ברנרד לואיס כי המוסלמים יהיו רוב באירופה עד סוף המאה ה-21 אולי הרחיקה לכת, אך ייתכן בהחלט שהם יעלו במספרם על הנוצרים המאמינים, בהינתן קריסת הביקורים בכנסייה והאמונה הדתית באירופה.

משבר ההגירה

כצפוי, צמיחתן של הקהילות המוסלמיות יצרה טינה מסוימת מצד מי שניתן לכנותם "האירופים הוותיקים". ישנן ראיות ברורות לכך שללא קשר ליתרונות הכלכליים של ההגירה, יש גם מחירים אמיתיים עבור עובדים ילידיים לא-מיומנים. מעת לעת, אלימות מתלקחת. ישנן התקפות על המהגרים; לעיתים על המסגדים שלהם. בפרברים המזרחיים של פריז ב-2005, צעירים מנוכרים מקהילות מהגרים מוסלמיות ברובן השתוללו לאחר ששניים מחבריהם מתו בעת שהתחבאו מהמשטרה. העובדה שמיעוט מקרב המוסלמים האירופים – לא כולם מהגרים מהדור הראשון – נעשו מעורבים בארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים, מוסיפה שמן למדורה הלוחשת של עוינות הדדית. פעם ספרדים ובריטים כאחד היו צריכים לדאוג בגלל טרור של מיעוטים לאומניים. הפיגועים במדריד במרץ 2004 ובלונדון ביולי 2005 הבהירו שישנו אויב חדש מבית.

מתחים כאלה מוכרים להיסטוריון. האופטימיסטים הכלכליים של ימינו חוגגים את העובדה ש"העולם שטוח", מגרש משחקים מאוזן שבו כל המדינות יכולות להתחרות על נתח שוק עולמי בתנאים שווים. לפני מאה שנה הגלובליזציה נחגגה בדרכים לא שונות, כאשר סחורות, הון ועבודה זרמו בחופשיות מאנגליה לקצוות תבל. ואולם הגירה המונית סביב 1900 לוותה בעלייה במתח האתני מוולדיבוסטוק ועד וישגראד, עם תוצאות נפיצות בסופו של דבר. ב-1914 הסתיים עידן הגלובליזציה הראשון בפיצוץ אדיר בשל מעשה טרור של סרבי שעבר רדיקליזציה בפרובינציה בעלת רוב מוסלמי של האימפריה האוסטרו-הונגרית. המלחמה הסלימה בשל ההפרה הגרמנית של הניטרליות של מדינה רב-אתנית אחרת, בלגיה. בתוך התוהו ובוהו של מלחמת העולם, כת קיצונית אנטי-קפיטליסטית השיגה שליטה ברוסיה ובאימפריה שלה, והמשיכה לבגוד בהבטחותיה המוקדמות להגדרה עצמית למיעוטים של אותה אימפריה. ובעשורים העוקבים, שלושה רודנים שטניים, סטלין, היטלר ומאו, עלו לשלוט בשטחים עצומים של הגוש היבשתי האירו-אסייתי הגדול המשתרע מתעלת למאנש ועד ים סין. המשטרים הטוטליטריים והכתות הפסוודו-דתיות שלהם גרמו לסבל שלא ניתן לכימות ולעשרות מיליוני מקרי מוות אלימים, כאשר העמים שחיו באזורי הגבול האסטרטגיים שבין מדינות-האימפריה סבלו במידה הרבה ביותר במונחים יחסיים. האם גורל דומה עלול לפקוד את עידן הגלובליזציה השני שבו אנו חיים?

כיום סין, ולא יפן, היא הכוח העולה באסיה. אך לא קשה לדמיין התנגשות בין מזרח למערב שתגמד את מלחמת רוסיה-יפן של לפני מאה שנה. מה אם תהיה נסיגה בצמיחה הכלכלית בסין? במקום להסתכן במחאות עממיות נגד המונופול שלהם על הכוח (והשחיתות המשתוללת הנלווית לו), האם ייתכן שהקומוניסטים הסינים יתפתו למצוא מחסה בפטריוטיות? בדיוק כפי שבלגיה הייתה עבור בריטניה וגרמניה ב-1914, כך טייוואן עלולה להיות העילה למלחמה שתצית סכסוך בין סין לארצות הברית. הרפובליקה העממית תמיד התייחסה לטייוואן כאל פרובינציה מורדת והצהירה שוב ושוב כי כל ניסיון מצידה להכריז על עצמאות רשמית יצדיק התערבות צבאית. בינתיים, בעת כתיבת שורות אלה גדלה האפשרות לסכסוך מחודש במפרץ הפרסי כאשר עניינה של איראן מועבר למועצת הביטחון של האו"ם בשל תוכנית הנשק הגרעיני החשודה שלה. ישראל נאבקת לחלץ את עצמה מהשטח שכבשה ב-1967 ולהקים מדינה פלסטינית שעימה תוכל לחיות בדו-קיום; ובכל זאת הפלסטינים מצביעים לחמאס, ארגון המחויב להשמדתה המוחלטת של מדינת ישראל. תפקידה ההגמוני של ארצות הברית במזרח התיכון נראה רעוע, כאשר עיראק מסרבת בעקשנות ללכת לפי התסריט הנאו-שמרני ולהפוך לדמוקרטיה שלווה ומשגשגת; הידרדרות למלחמת אזרחים עדיין נראית כתוצאה הסבירה יותר. צמיחה כלכלית דוהרת באסיה מפעילה לחץ גובר על אספקת האנרגיה העולמית, ומגדילה את כוח המיקוח של המשטרים הלא-דמוקרטיים היושבים על כה רבות מעתודות הנפט והגז של העולם, ומגדילה את הסבירות לעידן חדש של מאבקים אימפריאליים על חומרי גלם נדירים. בונה תרחישים שישלול לחלוטין את הסכנה של "מלחמת עולם" חדשה – עידן חדש של מאבק אתני, תנודתיות כלכלית ומאבק אימפריאלי – יהיה פנגלוס של ממש.

הנבואה של גיבון

בפרק ה-52 של ספרו שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית הציג אדוארד גיבון את אחת משאלות ה"מה היה קורה אילו" הגדולות של ההיסטוריה. אילו כשלו הצרפתים בבלימת הצבא המוסלמי הפולש בקרב פואטייה ב-732, האם כל מערב אירופה הייתה נופלת לידי האסלאם? "אולי", שיער גיבון באירוניה הייחודית לו, "פרשנות הקוראן הייתה נלמדת כעת בבתי הספר של אוקספורד, ודוכני הדרשה שלה היו עשויים להדגים לעם נימול את קדושתה ואמיתותה של התגלות מוחמד". הרעיון נועד לשעשע את קוראיו, ואולי ללעוג לאוניברסיטה הישנה שלו. אך הינה מוקם עתה והולך, ותכף תִשלם המלאכה, המרכז ללימודי אסלאם באוקספורד, הכולל, נוסף לחצר המרובעת האוקספורדית המסורתית, אולם תפילה עם כיפה וצריח. התגשמות זו של נבואתו הלא-מכוונת של גיבון היא סמל מושלם להתכוונות המחודשת של העולם, כפי שהיה המגמה הבסיסית של המאה העשרים. שקיעתו של המערב לא לבשה את הצורה שהייתה בראשו של אוסוולד שפנגלר כאשר כתב את שקיעת המערב זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה. ועדיין, אותה התעוררות של "כוחות הדם" על ידי ה"קיסרים החדשים" ששפנגלר צפה, והמתקפה שלהם על "הרציונליזם של המגלופוליס", הן שהאיצו את השקיעה החומרית של המערב, ואולי חשוב מכך, את שקיעתו המוסרית.

לפני מאה שנה המערב שלט בעולם. לאחר מאה של סכסוכים פנימיים חוזרים ונשנים בין האימפריות האירופיות, זה כבר איננו המצב. לפני מאה שנה החזית בין מערב למזרח הייתה ממוקמת אי-שם בסביבת בוסניה-הרצגובינה. כעת נדמה שהיא עוברת דרך כל עיר אירופית. אין פירוש הדבר שעימות הוא בלתי-נמנע לאורך קווי השבר החדשים הללו. אך פירוש הדבר הוא שאם ההיסטוריה של המאה העשרים משמשת כמדריך כלשהו, אזי המבנה השברירי של הציוויליזציה יכול לקרוס מהר מאוד, אפילו היכן שקבוצות אתניות שונות נראות משולבות היטב אלו באלו וחולקות אותה שפה, אם לא אותה אמונה או אותם גנים. המאה העשרים גם הוכיחה שתנודתיות כלכלית מגדילה את הסבירות לתגובת-נגד כזאת – במיוחד בהקשר של הסוג החדש של מדינת הרווחה שצמחה במחצית הראשונה של המאה, על רמות ה"תן וקח" הגבוהות של חלוקה מחדש המאפיינות אותה. שכן מיעוטים אתניים צפויים להיתפס בעוינות רבה יותר כאשר הזמנים קשים או כאשר פערי ההכנסה מתרחבים. לבסוף, לא במקרה שדות הקטל הגרועים ביותר של אמצע המאה העשרים היו במקומות כמו פולין, אוקראינה, הבלקן ומנצ'וריה, ואילו בשלהי המאה העשרים האלימות הקיצונית עברה למיקומים מפוזרים יותר, מגואטמלה לקמבודיה, מאנגולה לבנגלדש, מבוסניה לרואנדה, ולאחרונה אזור דארפור בסודאן. פעם אחר פעם, שקיעתן של אימפריות באזורי גבול שנויים במחלוקת או בוואקום של כוח יצרה הזדמנויות למשטרים ומדיניות של רצח עם. מפגש אתני, תנודתיות כלכלית ואימפריות בדעיכה: זו הייתה ונותרה הנוסחה הקטלנית.

ערב המאה העשרים דמיין ה"ג ולס את "מלחמת העולמות" – פלישה ממאדים שהחריבה את כדור הארץ. במאה השנים שחלפו, הוכיחו בני האדם שאפשר בהחלט לזרוע הרס בר-השוואה ללא צורך בהתערבות חייזרית. כל שהיה עליהם לעשות הוא לזהות קבוצה זו או אחרת של בני אדם כחייזרים, ואז להרוג אותם. הם עשו זאת בדרגות משתנות של אכזריות במקומות שונים, בזמנים שונים. אך הגורמים המשותפים לאירועים העקובים ביותר מדם במאה העשרים, והגורמים הקושרים ביניהם, צריכים להיות כעת גלויים בבירור.

מלחמת העולמות נותרת בגדר מדע בדיוני. המלחמה העולמית, לעומת זאת, היא עובדה היסטורית. אולי, כמו בסיפורו של ולס, זו שלנו תסתיים בפתאומיות על ידי התערבות של אורגניזמים מיקרוסקופיים כמו נגיף שפעת העופות, שעדיין עלול לייצר מוטציה ומגפה גרועה מזו של 1918. אך עד שזה יקרה, אנו נותרים האויבים הגרועים ביותר של עצמנו. נמנע מאה נוספת של סכסוך רק אם נבין את הכוחות שגרמו לאחרונה – הכוחות האפלים שמעלים באוב סכסוך אתני ויריבות אימפריאלית מתוך משבר כלכלי, ובעשותם כך שוללים את האנושיות המשותפת שלנו. הם כוחות שעדיין מפעפעים בתוכנו.

זהו פרק מתוך הספר ׳מלחמת העולם – סכסוכי המאה ה-20 ושקיעת המערב׳ מאת ההיסטוריון הבריטי ניל פרגוסון. מהדורה עברית בהוצאת ׳סלע מאיר׳, 2026. ניתן לרכשו באתר ההוצאה. אנו מודים להוצאה על הרשות לפרסמו.