העם הלך ימינה, אז למה הוא בועט בממשלת הימין?

איך יכול להיות שהעם בישראל הלך ימינה, אולי יותר מאי פעם, ובאותה נשימה בועט בממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה?

זו השאלה החשובה ביותר שעולה היום מן הסקרים. מי שמנסה לענות עליה באמצעות החלוקה הישנה של ימין ושמאל פשוט אינו מבין את מה שמתרחש כאן.

הציבור הישראלי לא זז שמאלה. להפך. ה-7 באוקטובר, המלחמה בעזה, איראן, חיזבאללה וההתפכחות מן הפלסטינים דחפו חלקים גדולים ממנו ימינה. הישראלי הממוצע חשדן יותר כלפי הסכמים, מאמין פחות בפתרונות מדיניים ודורש יותר כוח, משילות והכרעה. אלא שאותו ציבור מסתכל על הממשלה המכנה את עצמה "ימין מלא מלא" ואומר לה דבר פשוט: אתם אולי קוראים לעצמכם ימין, אבל אנחנו כבר לא בטוחים שאתם מסוגלים לבצע את המדיניות שלשמה בחרנו בכם.

זו אינה תנועה שמאלה. זה מרד בתוך הימין. וזו הדרך להבין את 24 המנדטים שמקבל כרגע גדי אייזנקוט. המספר הזה מרשים. אפילו מרשים מדי.

מפני שהשאלה האמיתית איננה כמה אנשים אומרים היום בסקר "ישר". השאלה היא כמה מהם באמת רוצים את גדי איזנקוט כראש ממשלת ישראל. אלה כלל אינן אותן שאלות.

אייזנקוט הפך לכלי הקיבול המוצלח ביותר של ציבור גדול שרוצה להחליף את נתניהו בלי להחליף את השקפת עולמו. הוא רמטכ"ל לשעבר, ביטחוניסט, ממלכתי ואב שכול. הוא מאפשר לבוחר לומר לעצמו שהוא יכול לבעוט בממשלה בלי לחזור לאוסלו, להחליף את נתניהו בלי להחליף מחנה.

זה נכס פוליטי אדיר. אבל הוא גם עלול להתגלות מהר מאוד כבלון ריק. כי ככל שמתקרבות הבחירות, הבחירה משתנה. היום שואלים את הישראלי למי יצביע. ערב הבחירות הוא ישאל את עצמו שאלה מפחידה הרבה יותר: למי אני מוסר את המדינה מחר בבוקר?

ושם מתחיל האתגר הגדול של אייזנקוט.

למרות הקריירה הצבאית המרשימה שלו, אייזנקוט עדיין אינו נתפס באופן טבעי כמנהיג פוליטי. הוא כבר הספיק לבצע כמה טעויות מיותרות. ההשוואה בין מנסור עבאס ליוסף חדאד הייתה אחת מהן. הסערה האחרונה סביב מתווה הגיוס והאפשרות שחלק משמעותי מן החרדים יישאר מחוץ לשירות, עד 30% לדברי יורם כהן – הייתה נוספת. דווקא אייזנקוט, שהיה אמור למחוץ את הממשלה בסוגיית השוויון בנטל, מצא את עצמו מסביר את עמדתו הפשרנית, כאשר בנט וליברמן תוקפים אותו.

טעויות כאלה אינן מפילות מועמד באוגוסט. בשבועיים האחרונים של מערכת בחירות הן עלולות להפיל ממשלה שעוד לא קמה.

ומולו עומד בנימין נתניהו.

ניתן לתעב אותו ואפשר להעריץ אותו. סביר להטיל עליו אחריות כבדה למה שקרה כאן ואפשר להאמין שהוא האיש היחיד שמסוגל לתקן. דבר אחד קשה להכחיש. נתניהו הוא מכונת בחירות משוכללת ואסטרטג פוליטי מן המעלה הראשונה. הוא מבין קהלים, מזהה פחד, שולט במסר ובעיקר יודע לעשות דבר שמתחריו שוב ושוב נכשלים בו. לקחת מציאות מסובכת ולצמצם אותה לשאלה אחת שהבוחר מבין בבטן.

נתניהו אינו חייב לשכנע את הישראלים שהממשלה שלו טובה. הוא אפילו לא חייב לגרום להם לשכוח את 7 באוקטובר, חוק הגיוס, המלחמה הארוכה או הכאוס הפוליטי.

הוא צריך לשאול אותם רק דבר אחד:  אתם כועסים עליי. בסדר. אבל אתם באמת מוכנים לתת לגדי אייזנקוט את המפתחות?

מי יעמוד מחר מול נשיא ארצות הברית? מי יקבל החלטה על תקיפה נוספת באיראן? מי ינהל מלחמה אם חיזבאללה יחזור לתקוף? מי יתמודד עם ארדואןאו אם חלילה א–סיסי יזיז אוגדות בסיני? הוא יידע להתמודד מול אירופה והלחץ הבינלאומי?

זה יהיה רגע האמת של אייזנקוט. כי אז לא יספיק להיות אדם ראוי, רמטכ"ל לשעבר או האלטרנטיבה לנתניהו. הציבור יצטרך לראות בו ראש ממשלה.

ושם עשוי להתחיל המפנה. לא משום שהמצביעים שלו ירוצו בהמוניהם בחזרה לליכוד. חלק גדול מהם כבר החליט שנתניהו אינו האפשרות שלו. אבל הם בהחלט יכולים לעבור לבנט, לליברמן או למסגרת חלופית (ויש כמה כאלה על הפודיום הפוליטי).

וכאן נמצאת הדרמה האמיתית של בחירות 2026.

יש בישראל מאגר עצום של מצביעים שמחפש מוצר פוליטי שהמערכת עדיין אינה מספקת במלואו. ציבור ימני וביטחוני שרוצה הכרעה מול אויבים, אבל גם מדינה מתפקדת. ציבור ציוני שרוצה שוויון בנטל ואינו מוכן עוד לקבל השתמטות המונית כתנאי להקמת ממשלה. ציבור שרוצה משילות, כלכלה חזקה ומדיניות לאומית תקיפה, אבל גם הנהגה מקצועית שאינה מנהלת את המדינה באמצעות משברים קואליציוניים בלתי פוסקים.

זה הציבור שעליו נלחמים היום אייזנקוט ובנט. כרגע אייזנקוט מנצח. אבל הוא עדיין לא בעל הבית.

לבנט יש ניסיון כראש ממשלה, יכולת הופעה, אנגלית מצוינת והיכרות עם העולם האמריקני. יש לו גם משקולת כבדה בדמות הממשלה שהקים עם לפיד והשותפות עם רע"ם. אייזנקוט מגיע נקי יותר, אבל גם לא מנוסה יותר. ככל שהבחירות יתקרבו, שני החסרונות האלה יעמדו זה מול זה. וייתכן ששניהם צריכים לחשוש מאפשרות נוספת. אחת מן המסגרות החדשות שתדע לאסוף בדיוק את הציבור הזה.

לכן הבחירות הקרובות עשויות להיות מוכרעות דווקא בסופן.

השאלה הגורלית אז תהיה מי מחליף את נתניהו. אייזנקוט נהנה מן הריק הפוליטי. בהמשך השאלה תהיה מי מסוגל להקים ממשלה. שם הקרב יסתבך. אבל בשבועיים האחרונים תישאר רק שאלה אחת. מי ראש הממשלה של מדינת ישראל בבוקר שאחרי. ושם נתניהו, רב אומן פוליטי, ינסה לגרור את כולם למגרש שלו.

זו הסיבה שהמספר החשוב ביותר בסקרים איננו 24 המנדטים התיאורטיים של איזנקוט. אלא נתון אחר. כמה מן האנשים שאומרים היום שיצביעו לו בטוחים ללא היסוס שהם רוצים לראות אותו בכיסא ראש הממשלה.

אם יש פער משמעותי בין שני המספרים, שם נמצא בלון המנדטים. ואם הבלון הזה יתחיל להתרוקן ערב הבחירות, הוא לא בהכרח ינפח את הליכוד. הוא עשוי לעבור לבנט, לליברמן או למפלגה חדשה. המנצח הגדול של בחירות 2026 יכול להיות מי שהיום אפילו אינו מוביל בסקרים.

וזה מחזיר אותנו לפרדוקס הפותח. העם לא הלך שמאלה ובגלל זה הוא בועט בממשלה. הוא הלך ימינה ובגלל זה הוא בועט בה.

הוא רוצה ביטחון ולא ניהול מלחמה אינסופי. הכרעה ולא הכלה. שוויון בנטל ולא קואליציה המשועבדת למי שאינם משרתים. משילות ולא סיסמאות. מדינה יהודית, ציונית, חזקה ומתפקדת ולא ממשלה שמבקשת להיבחן לפי השם שהיא מעניקה לעצמה. מי שיבין את זה ינצח את הבחירות.