הימין לא מתפצל. הוא מתרחב

מפלגות ימין חדשות אכן עלולות לקחת קולות ממפלגות קיימות. אבל אם הן מצליחות להביא לקלפי ישראלים שלא מצאו עד היום בית פוליטי, הן אינן מחלישות את המחנה הלאומי אלא מגדילות אותו.

בכל מערכת בחירות בישראל חוזרת אותה אזהרה: עוד מפלגת ימין פירושה עוד פיצול עוד קולות שעלולים ללכת לאיבוד. כאילו יש אמת פוליטית אחת שאין לערער עליה שככל שיש יותר מפלגות בימין, כך הימין נחלש.

אבל כאן בדיוק טמונה הנקודה שרבים מפספסים. לא כל קול שמגיע למפלגה חדשה הוא קול שנלקח ממפלגה אחרת. יש הבדל עצום בין להעביר מצביע מליכוד למפלגת ימין אחרת לבין לגרום לאזרח שהיה מיואש מהמערכת הפוליטית אדיש או חסר ייצוג לצאת מהבית ולהצביע.

וזה כבר משחק אחר לגמרי.

מחקרים במדעי המדינה מלמדים שפיצול מפלגתי אכן יכול ליצור עלויות: כאשר המערכת הופכת מורכבת מדי, חלק מהמצביעים עלולים לחוש בלבול או ריחוק. אבל המחקר אינו מציג חוק טבע שלפיו יותר מפלגות = פחות הצבעה. ההשפעה תלויה במבנה המערכת, בזהות המפלגות ובמידת הייצוג שהן מעניקות לציבור.

אחוז החסימה עומד כיום על 3.25%, ומפלגה שאינה עוברת אותו אינה מקבלת ייצוג בכנסת. בבחירות 2022 כמעט 9% מהקולות הלכו לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה.

לכן מי שטוען שיש סכנה בפיצול צודק. אבל מי שמסיק מכך שכל מפלגה חדשה היא בהכרח סכנה לימין טועה. כי יש הבדל בין פיצול לבין התרחבות.

אם מפלגה חדשה לוקחת ארבעה מנדטים ממפלגות ימין קיימות מביאה מעט מאוד מצביעים חדשים ובסופו של דבר אינה עוברת את אחוז החסימה – היא אכן עלולה להיות אסון אלקטורלי. אבל אם היא מצליחה לקחת שניים או שלושה מנדטים ממפלגות קיימות, ובמקביל להביא איתה חמישה או שישה מנדטים של ישראלים שלא מצאו עד היום בית פוליטי היא לא פיצלה את הימין. היא הגדילה אותו.

מפלגות קיימות נוטות להסתכל על הבחירות כמו על עוגה בגודל קבוע. אם מפלגה חדשה נכנסת, הן מניחות שהיא פשוט תיקח חתיכה מהעוגה שלהן. אבל ציבור הבוחרים אינו עוגה קבועה.

אנשים משנים את דעתם. אנשים מתאכזבים. אנשים חוזרים להצביע. אנשים שלא הצביעו בבחירות קודמות יכולים להגיע לקלפי. ובעיקר אנשים שלא הרגישו שמפלגה קיימת מדברת אליהם יכולים למצוא פתאום סיבה להשתתף.

לכן, מבחינה פוליטית, השאלה החשובה ביותר אינה למי המפלגה החדשה לוקחת קולות. השאלה היא את מי היא מביאה.

החיבור בין עופר וינטר ליוסף חדאד הוא המחשה נהדרת לעניין. וינטר מגיע עם רקע ביטחוני ציבורי ולאומי ברור. חדאד מביא איתו סיפור אחר, ישראלי ערבי נוצרי שהפך במשך שנים לאחד הקולות הבולטים בזירה הציבורית הישראלית בעד המדינה, נגד אנטישמיות ונגד הניסיון להציג את החברה הערבית בישראל כגוש פוליטי אחד. אם השילוב הזה יצליח להגיע לקהלים שלא מצביעים כיום למפלגות הימין הוא לא רק יחלק מחדש את הקלפים. הוא ישנה את גודל השולחן.

הימין הישראלי צריך להפסיק לפחד מתחרות בתוך המחנה הלאומי. תחרות יכולה להיות מסוכנת, אבל היא גם יכולה להיות בריאה.

כאשר מפלגה חדשה מכריחה את המפלגות הוותיקות להתמודד עם נושאים שהן הזניחו, לדבר עם קהלים חדשים ולנסח מחדש את המסרים שלהן היא יכולה להשפיע גם אם היא אינה הגדולה ביותר. במילים אחרות, מפלגה אינה חייבת לזכות בעשרים מנדטים כדי לשנות את המפה הפוליטית. לפעמים מספיק שהיא תגרום למאות אלפי אנשים לשאול מחדש את השאלה: למי אני מצביע הפעם?

הימין לא צריך לא לפחד מהמצביעים שלו, אלא להרחיב את מעגלם. נכון, מפלגה חדשה אינה מקבלת פטור מאחוז החסימה. מי שבוחר להקים מפלגה חייב לוודא שיש לה סיכוי אמיתי לעבור אותו. אחרת, הקולות שניתנו לה עלולים לא להפוך לייצוג בכנסת. אבל גם כאן צריך להיזהר מהפחדה אוטומטית. קול שלא עבר ממפלגה קיימת למפלגה חדשה אינו בהכרח קול שאבד.

לפעמים זה קול שהיה אבוד עוד לפני שהמפלגה החדשה קמה. וזו אולי הטעות הגדולה ביותר בשיח הפוליטי בישראל. אנחנו סופרים את הקולות שעוברים ממפלגה למפלגה, אבל שוכחים לספור את הישראלים שאינם מוצאים שום סיבה להצביע. המשימה של המחנה הלאומי אינה רק לשמור על המצביעים שכבר נמצאים אצלו. המשימה היא להביא צעירים, להביא מצביעים שהתייאשו, להביא ישראלים שאינם מזדהים עם המפלגות הישנות, ובעיקר להחזיר לקלפי אנשים שמרגישים שהמערכת הפוליטית כבר לא מדברת אליהם.

במקום לפחד מכל מפלגת ימין חדשה צריך לשאול שאלה הרבה יותר פשוטה: האם היא מחלקת את המחנה הלאומי או שמא מביאה אליו אנשים חדשים?

אם האפשרות הראשונה היא התשובה, אכן יש סיבה לדאגה אבל אם האפשרות השנייה נכונה, הגיע הזמן להפסיק לקרוא לזה פיצול. הימין לא מתפצל, הוא מתרחב.