התערבות המדינה יצרה את הבעיה. התערבות נוספת רק תחריף אותה
בכל פעם שמשבר מעונות היום והגיל הרך (0-3) עולה לכותרות, התגובה האוטומטית של הפוליטיקאים וארגוני הנשים בישראל היא אחידה: "להלאים, לתקצב, ולהגביר את הפיקוח". מנקודת מבטם של פקידי הממשל ומצדדי מדינת הרווחה, הפתרון לכל תחלואה חברתית הוא עוד מאותו הדבר – עוד תקציבי עתק למנגנונים ממשלתיים ועוד רגולציה. אולם, מבט מעמיק אל תוך המציאות בשטח מגלה תמונה הפוכה לחלוטין: המשבר החריף בגיל הרך אינו גזירת גורל או תוצאה של "הזנחה", אלא כרוניקה של כשל שוק מתוכנן היטב שנולד ממעורבות יתר ממשלתית ומחנק בירוקרטי.
כדי להבין כיצד הגענו למצב שבו המשפחה הבורגנית, העובדת והיצרנית בישראל משלמת "משכנתא שנייה" עבור חינוך לפעוטות, יש לנתח את שורש הבעיה המבנית: חוק הפיקוח על מעונות יום ושיטת התקצוב הריכוזית.
בשנים האחרונות, תחת אצטלה של "הגנה על הילדים", הטילה מדינת ישראל רשת דרקונית של תקנות ודרישות רישוי על הגנים הפרטיים והמשפחתונים. חוק הפיקוח על מעונות יום (2018) והעברת האחריות למשרד החינוך (2021) הפכו את שוק הגיל הרך מפעילות חופשית לרגולציה חונקת. השינוי אילץ גנים פרטיים לעמוד בדרישות סותרות של חמש רשויות – משרד החינוך, משרד העבודה, פיקוד העורף, כיבוי אש ומשרד הבריאות. לכל אחד מגופים אלו דרישות סותרות, אגרות תשלום מכבידות וסחבת פקידותית שנמשכת חודשים ארוכים.
התוצאה הכלכלית הייתה בלתי נמנעת: חוקי הפיקוח והדרישות הסטטוטוריות הנוקשות (כמו תקני מטרים רבועים מחמירים לכל תינוק ודרישות הנדסיות מורכבות לשימוש חורג בנכסים) יצרו חסמי כניסה אדירים לשוק. גנים פרטיים ומשפחתונים רבים, שלא יכלו לעמוד בנטל הבירוקרטי והכספי, פשוט סגרו את שעריהם. היצע המסגרות הצטמצם בצורה חדה, ובהתאם לחוקי הכלכלה הבסיסיים ביותר – כאשר ההיצע קטן והביקוש קשיח, המחירים להורים זינקו לגבהים מטורפים.
המדינה, בניסיונה "לתקן" את המצב באמצעות הגברת הרגולציה, חנקה את היזמות הפרטית והרסה את השוק הדינמי שהתקיים קודם לכן.
סבסוד הצרכן במקום סבסוד המנגנון
כשל מבני עמוק נוסף טמון בשיטת התקצוב הנוכחית של המעונות המפוקחים (נעמ"ת, ויצו וכדומה). המודל הקיים בישראל מבוסס על סבסוד היצרן (המוסד) ולא על סבסוד הצרכן (ההורה). המדינה מעבירה מיליארדי שקלים לארגונים גדולים ומסורבלים כדי שיפעילו מעונות, מה שמייצר מונופולים אזוריים, חוסר יעילות כרוני, ואפס תמריץ להתייעלות או לשיפור השירות.
ההורים נותרים שבויים של מערכת ריכוזית: הם נאלצים להמתין ברשימות המתנה ארוכות, לעמוד בקריטריונים בירוקרטיים נוקשים של "דרגות סבסוד", ולשלוח את ילדיהם למסגרות שלא פעם סובלות ממחסור חמור בכוח אדם ומתנאים ירודים – רק בגלל שהן המסגרות היחידות המסובסדות.
התיקון למשבר הגיל הרך לא יימצא בתוספת פקידים או בהקמת "רשות ממשלתית מיוחדת לגיל הרך". הפתרון נמצא באימוץ עקרונות של חירות כלכלית ושוק חופשי:
- מעבר לשיטת השוברים (וואוצ'רים): יש להפסיק לאלתר את התקצוב הישיר של הארגונים והמעונות. הכסף הציבורי צריך ללכת עם הילד. המדינה תעניק להורים העובדים שובר חינוך חודשי (וואוצ'ר), והם יהיו חופשיים לפדות אותו בכל מסגרת שיבחרו – בין אם מדובר במעון ציבורי, משפחתון קהילתי או גן פרטי. מודל זה יעביר את כוח המיקוח לפוליטיקה של הצרכן, יאלץ את הגנים להתחרות על ליבם של ההורים, וישפר את איכות הטיפול תוך הורדת המחירים באמצעות תחרות חופשית.
- דה-רגולציה מסיבית (חיתוך הסרטים האדומים): יש לפשט בצורה דרסטית את הליכי הרישוי. משפחתונים קטנים (עד 7 ילדים) הפועלים בדירות מגורים צריכים לקבל פטור אוטומטי מחובת רישוי עסקים והליכי "שימוש חורג" מתישים. על המדינה להחיל עיקרון של "Strictly Safety" – הגשת הצהרה דיגיטלית שנתית של מנהלת הגן על עמידה בתנאי בטיחות ומוגנות בסיסיים ומצלמות, ללא צורך במסע ייסורים פקידותי.
- הכרה בהוצאות חינוך לצורכי מס: מנקודת מבט שמרנית, התא המשפחתי הוא אבן היסוד של החברה, והורים עובדים ויצרניים הם המנוע הכלכלי של המדינה. הכרה מלאה בהוצאות המעונות, הגנים והמטפלות כהוצאה מוכרת לצורכי מס, לצד הענקת נקודות זיכוי מוגדלות בשלוש השנים הראשונות, תשאיר אלפי שקלים בחודש נטו בידיהן של המשפחות. זהו צעד של צדק כלכלי המעודד תעסוקה ומפחית את יוקר המחיה באופן מיידי, ללא יצירת מנגנונים ממשלתיים חדשים.
משבר הגיל הרך הוא דוגמה קלאסית לדרך שבה הנדסה חברתית ורגולציית יתר פוגעות דווקא באלו שהן מתיימרות להציל. הגיעה העת להחזיר את המשילות והכוח הכלכלי למקום אליו הם שייכים – לידיהם של ההורים הצעירים.
דין מילוא הוא כלכלן ומומחה למדיניות ציבורית, יו"ר הפורום הלאומי למשפחות צעירות והגיל הרך בליכוד.
