האוניברסיטה הפתוחה הוציאה ספר על "קריסת הציווילזיציה". חבל שהוא שייך למדור המד"ב

יש ספרים גרועים מפני שהם משעממים. יש ספרים גרועים מפני שהם כתובים רע. ויש ספרים גרועים מפני שהם לוקחים נושא חשוב, מערבבים בו מעט עובדות, רסיסי בדיה, הרבה פחדים, קורטוב של מדע (והרבה פסאודו-מדע), מנה גדושה של אידיאולוגיה ומציגים את התוצאה כאילו מדובר במחקר היסטורי. "קריסת הציוויליזציה המערבית – מבט מן העתיד", מאת נעמי אורסקיס ואריק קונווי, שייך לסוג השלישי.

הספר, שראה אור במקור ב-2014 וכעת פורסם בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה בתרגומם של תמר הרמן ויואב יאיר, מתיימר להיות דו"ח היסטורי שנכתב בשנת 2393, שלוש מאות שנה לאחר "הקריסה הגדולה של 2093". מן העתיד הזה מסתכלת היסטוריונית סינית לאחור ומסבירה כיצד העולם המערבי, שהיו בידיו כל הידע והכלים הדרושים כדי למנוע אסון, בחר להתעלם מן המדע והביא על עצמו את חורבנו. זוהי, כמובן, טכניקה ספרותית לגיטימית לחלוטין. הבעיה היא שהספר משתמש בטכניקה הזאת כדי ליצור אשליה של היסטוריה, ובדרך הוא דורש מן הקורא לקבל כעובדות שורה ארוכה של טענות, תחזיות והנחות שאין להן בסיס מוצק. אפילו תיאור הספר הרשמי מגדיר אותו "דו"ח היסטורי פיקטיבי" המשלב כתיבה מחקרית עם דמיון.

הבעיה הראשונה מתחילה עוד לפני שהסיפור מתחיל: בהקדמה. כך, טוענים המחברים, ללא שום הצדקה מבוססת, מיליוני הפליטים שעזבו את סוריה הם "פליטי אקלים" כתוצאה מבצורות. אלא, כך מראים הנתונים, אין שום שינוי במשטר הגשמים בסוריה במאה ומשהו השנים האחרונות…

גם ההקדמה הישראלית, של פרופ' תמר הרמן ופרופ' יואב יאיר, אינה חפה מבבל"ת. שם נאמר כי מראשית המאה ה-21 אירועי קיצון עוצמתיים נעשו שכיחים יותר ויותר, וכי הם מסבים נזקים נרחבים לאדם, לרכוש ולסביבה. אלא שהניסוח הזה, שנשמע מדעי מאוד, הוא בדיוק מסוג המשפטים שצריך להיזהר מהם. המדע אינו אומר ש"כל אירועי הקיצון" נעשו תכופים וחזקים יותר. הוא מבחין בין סוגים שונים של אירועים, בין אזורים שונים ובין עוצמה לתדירות. ה-IPCC קובע, למשל, כי תדירותם ועוצמתם של קיצוני חום עלו באופן גלובלי מאז 1950, וכי משקעי קיצון התחזקו באזורים רבים (אבל גם ירדו באזורים רבים!). לגבי הוריקנים, בצורות, שריפות, שיטפונות וסוגים אחרים של אירועים התמונה מורכבת בהרבה, וה-IPCC עצמו אינו מזהה עלייה בשכיחות, או קשר כלשהו לעלייה שנמדדה בטמפרטורות.

זה אולי נשמע כמו קטנוניות. זה לא. כאשר ספר מציג את עצמו כיצירה שמחזירה את "האמת המדעית" למרכז הבמה, הדיוק בעובדות הוא חשוב. אם כבר בהקדמה המדעית הופכת תמונה מורכבת למשפט דרמטי וחד-משמעי, קשה שלא לתהות מה יקרה בהמשך.

התשובה היא: הרבה יותר גרוע.

אחת הדוגמאות (עדיין בפתיח) היא השימוש בתרחישי פליטות קיצוניים, ובראשם RCP8.5, מודל שמשתמשים בו לחיזוי בעתיד שמשמש אינפוט למודלים האקלימיים אבל כל כך קיצוני שאין מספיק נפט ופחם בעולם כדי לייצר אותו. המודל הזה נשען על הנחות פנטסטיות, והוא כל כך רחוק מהמציאות שאפילו ב-IPCC נאלצו להודות בזה. אלא שבחוגים מסויימים (כולל לאסוננו הרשות המטאורולוגית הישראלית) יש החלטה פוליטית להשתמש בו כתרחיש הייחוס כדי לייצר פאניקה. צריך להבהיר: RCP8.5  מעולם לא היה "שקר". הוא נבנה כתרחיש של פליטות גבוהות מאוד, שנועד לבחון מה עלול לקרות בקצה העליון של טווח האפשרויות. הבעיה מתחילה כאשר מציגים אותו כאילו הוא התחזית הסבירה לעתיד אם לא נעשה דבר. החוקרים שפיתחו אותו עצמם הדגישו שמדובר בתרחיש בלתי-סביב בעליל, וכאמור אפילו ה-IPCC זנח אותו כליל.

אפשר בהחלט לחקור תרחיש קיצון, לבדוק את גבולות המודלים ואת היכולות שלהם, כקוריוז או למען סקרנות מדעית. מה שאי אפשר לעשות ביושר הוא לקחת את הקצה העליון של טווח האפשרויות, להלביש עליו סיפור אימה, ואז לגרום לקורא לחשוב שזו התחזית המרכזית לעתיד, תרחיש "עסקים כרגיל".

גם הטענה שהמזרח התיכון מתחמם מהר יותר מהממוצע העולמי זקוקה לאותה זהירות. אזורים יבשתיים אכן מתחממים מהר יותר מהממוצע הגלובלי, אבל ה"סנסציה" נובעת מעובדה פיזיקלית בסיסית: הממוצע הגלובלי כולל את האוקיינוסים, שמתחממים לאט יותר מן היבשה. לכן עצם העובדה שאזור יבשתי מתחמם מהר יותר מהממוצע העולמי אינה כשלעצמה גילוי על "התמוטטות הציוויליזציה". ובכל זאת, בספר ובחומרים המלווים אותו, עובדות מסוג זה נארזות כחלק מנרטיב שבו כל נתון הוא עוד לבנה בדרך הבלתי נמנעת אל האפוקליפסה.

וזו בעצם הבעיה המרכזית של הספר: הוא אינו יודע להבחין בין "אפשרי", "סביר", "מסוכן" ו"ודאי". במדע אלה ארבע מילים שונות. בספר הן הופכות לעיתים קרובות למילה אחת: "קטסטרופה".

מכאן מגיעה גם התחבולה הספרותית המרכזית. המחברים אינם כותבים תחזית ומסתכנים בכך שנוכל לבדוק אם צדקו. הם כותבים היסטוריה מן העתיד. כך כל דבר כבר קרה. העלייה במפלס הים קרתה. ההגירה ההמונית קרתה. הקריסה הפוליטית קרתה. המלחמות קרו. הרעב קרה. ואז ההיסטוריונית משנת 2393 מסבירה לנו שהכול היה צפוי מראש.

זה תרגיל רטורי נחמד. מבחינה אינטלקטואלית הוא חלש מאוד. הרי היסטוריה אמיתית אינה נכתבת מן הנקודה שבה כבר יודעים את התוצאה. היא נכתבת מתוך עולם שבו אנשים אינם יודעים מה יקרה מחר. כאשר הספר מספר לנו בשנת 2393 מה "באמת" היה הגורם לקריסה בשנת 2093, הוא נהנה מחוכמת הבדיעבד שאותה שום היסטוריון אמיתי אינו יכול להחזיק בזמן אמת. וכך מתקבל ז'אנר משונה: לא מדע בדיוני, לא היסטוריה, לא תחזית ולא מחקר. משהו באמצע. בדיה שמתחפשת להיסטוריה, שבתוכה משובצות עובדות אמיתיות כדי להעניק לה מראה של מחקר.

וזה עובד אם לא בודקים. אבל ברגע שבודקים, העסק מתחיל להתפרק.

כמעט כל פרק בספר נשען על טענות שאפשר לבחון באמצעות נתונים ציבוריים. לא צריך להיות מומחה לקרחונים, לא צריך מודל אקלים במחשב-על, ולא צריך לבלות עשרים שנה באוניברסיטה כדי לבדוק את מהימנותן של הטענות. לפעמים די לפתוח את הנתונים. הבעיה היא שהספר מעודד את הקורא לעשות בדיוק את ההפך: לא לבדוק את הטענה, אלא להתרשם מן הביטחון שבו היא נאמרת. הטענה הדרמטית היא נקודת המוצא, והעובדות נבחרות אחר כך כדי להתאים לה. בשלב מסוים כבר קשה להימנע מהמילה "תעמולה". מותר בהחלט לטעון ששינוי האקלים מסוכן ומותר בהחלט לדון גם בסיכונים בעלי הסתברות נמוכה. הבעיה היא שהספר לא באמת מנהל דיון אלא מבקש לשכנע – וזו כבר תעמולה.

הנבלים כבר נקבעו מראש: "אליטות" מערביות, תאגידים, בעלי הון, מכחישי מדע, אנשי שוק חופשי וכל מי שלא קיבל את המסקנה הרצויה. הגיבורים כבר נקבעו: המדענים, המתכננים, אנשי המדינה והמערכות הריכוזיות שכביכול היו מסוגלות להציל את העולם אילו רק היו מקשיבים להם, ולא היו "מכחישים" את האמת המדעית (שנמצאת כמובן רק אצלם), אילו רק לא היו מטילים ספק. ואצל אורסקיס, שספרה הקודם נקרא "סוחרי הספק", הטלת ספק אסורה. כמו קתולית אדוקה, האמת נמצאת אצלה בלבד, ומי שאינו מתיישר עם האמת הזו, מי שמעז להטיל ספק בדוקטרינה, הוא הרע בסיפור.

וכאן מגיעה הפואנטה האידיאולוגית המעניינת ביותר של הספר. בסופו של דבר, מי שמצליחה כביכול להתמודד עם האסון היא סין. בספר העתידני, שנכתב מתוך "הרפובליקה העממית השנייה של סין", השלטון המרכזי מצליח לבצע מה שהדמוקרטיות המערביות אינן מסוגלות לבצע: לבנות ערים חדשות, להעביר אוכלוסיות ולרכז משאבים. בפרק הסיום מתואר כיצד סין מעבירה יותר מ-250 מיליון בני אדם לאזורים בטוחים יותר, ושיעורי ההישרדות בה גבוהים בהרבה מאשר במדינות הדמוקרטיות.

המחברים יכולים כמובן לטעון שהם רק מתארים עולם בדיוני. אבל קשה שלא לשים לב למסר: הדמוקרטיות נכשלות, המדינה הריכוזית מצליחה. השוק נכשל, התכנון המרכזי מצליח. המערב קורס, סין שורדת. זה כבר אינו ניתוח אקלימי. זו אגדה פוליטית.

והאגדה הזאת מעניינת במיוחד משום שהספר מבקש מאיתנו להאמין שמדיניות ריכוזית יכולה לפתור מראש בעיות שהספר עצמו מנפח באמצעות תרחישים קיצוניים ותחזיות ארוכות טווח. כך נוצר מעגל מושלם: מניחים קטסטרופה, מניחים שהמערכות הדמוקרטיות לא יצליחו להתמודד איתה, ואז משתמשים בהצלחתה הבדיונית של סין כהוכחה ליתרונות השלטון הריכוזי.

לזכותם של אורסקיס וקונווי אפשר לומר שהם מעולם לא הסתירו לגמרי את אופיו הבדיוני של הספר. להפך, הם מגדירים אותו בתור Science-based fiction (כמובן תוך התעלמות נאה מחלק גדול מהממצאים המדעיים בתחום). המהדורה העברית, כמו גם האופן שבו הספר מוצג, מגדילה לעשות, ומטשטשת שוב ושוב את הגבול בין דמיון, תחזית ומדע. וכאשר קורא שאינו מומחה נתקל בעשרות עמודים של מספרים, מונחים מדעיים, הערות שוליים וטון של דו"ח היסטורי, מתקבלת אשליה של ידע.

"קריסת הציוויליזציה המערבית" הוא אפוא לא ספר מדעי משכנע, ולא תחזית רצינית לעתיד, ובוודאי לא היסטוריה. הוא תרגיל רטורי ארוך, שמערבב עובדות נכונות עם הנחות מפוקפקות, תרחישי קיצון עם תחזיות, בדיה עם היסטוריה ואידיאולוגיה עם מדע. אם אתם רוצים לקרוא ספר שמאתגר אתכם לחשוב על שינוי האקלים, על אי-ודאות ועל מדיניות ציבורית, יש אפשרויות טובות בהרבה. אם אתם רוצים להבין מה באמת אומרים הנתונים, עוד יותר.

ואם בא לכם לבזבז שעה-שעתיים מהחיים על גבב פסאודו-אינטלקטואלי, גם כאן יש אפשרות טובה יותר: צפו בתוכנית בישול. לפחות בסוף הפרק אולי יצא מזה משהו טעים.