ואולי אלו לא ״בחירות גורליות״

מערכת הבחירות הקרובה נתפסת כמעט מאליה כרגע ההכרעה הגדול של הפוליטיקה הישראלית. אלה יהיו הבחירות הראשונות לאחר ה-7 באוקטובר, לאחר המחדל, המלחמה הארוכה והטלטלה שעברה על החברה הישראלית. לכאורה, אם יש רגע שבו הציבור אמור לפסוק את דינו על ההנהגה ועל התקופה, זהו הרגע.

אלא שייתכן מאוד שזו טעות בפרספקטיבה. הבחירות הקרובות עשויות להיות חשובות ואפילו היסטוריות, ובכל זאת לא להכריע את שאלת השלטון. ייתכן שתפקידן אינו לבצע את ההחלפה אלא להכין אותה. במונחים היסטוריים, ייתכן שהן לא יהיו 1977 של הפוליטיקה הישראלית הנוכחית, אלא דווקא 1973 שלה.

ההבחנה הזאת חשובה. אירוע שמסיים תקופה ואירוע שמחליף את השלטון אינם בהכרח אותו אירוע. לעיתים הסדר הישן מאבד את כוחו ואת הלגיטימציה שלו זמן רב לפני שנוצר סדר חדש המסוגל לתפוס את מקומו. זה בדיוק מה שקרה בישראל בין 1973 ל-1977.

1973 יצרה את השבר אבל לא את המהפך. מלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע מכונן. היא ערערה הנחות יסוד ביטחוניות, פגעה באמון הציבור בהנהגה וחשפה מערכת שהתאבנה והתקשתה לקרוא את המציאות. ובכל זאת, המהפך לא הגיע בבחירות שנערכו מיד לאחריה.

בבחירות בדצמבר 1973 ירד המערך מ 56 ל 51 מנדטים. הליכוד התחזק ל 39. זו הייתה מכה למפלגת השלטון, אבל לא החלפת שלטון. גולדה מאיר הקימה ממשלה נוספת והמערך המשיך לשלוט.

רק כארבע שנים מאוחר יותר הגיע המהפך. בבחירות 1977 התרסק המערך ל 32 מנדטים, הליכוד זכה ב 43, ומנחם בגין הקים את הממשלה. הפער בין שני המועדים הוא לב העניין.

המהפך של 1977 לא נולד ביום הבחירות. הוא הבשיל במשך השנים שקדמו לו. ועדת אגרנט, המחאה הציבורית, התפטרות גולדה, ממשלת רבין, משברים פוליטיים ופרשות ציבוריות העמיקו את שחיקתו של הסדר הקיים. במקביל הליכוד ובגין הפכו בהדרגה מאופוזיציה קבועה לחלופה שלטונית לגיטימית.

כמובן, יהיה פשטני להסביר את מהפך 1977 רק באמצעות מלחמת יום הכיפורים. חברו אליו גם תהליכים חברתיים, עדתיים ופוליטיים שהבשילו לאורך שנים, שינוי ביחסי הכוחות בין המרכז לפריפריה, שחיקת האליטות הישנות והופעת כוחות חדשים. אבל זה בדיוק העניין. שבר היסטורי אינו מייצר מהפך ביום אחד. הוא פותח תהליך שבתוכו נאמנויות נשחקות, זהויות פוליטיות מתארגנות מחדש וחלופה הופכת בהדרגה לאפשרות ממשית.

1973 שברה את הביטחון בסדר הישן. 1977 התאפשרה כאשר היה גם מי שיכול לרשת אותו. וזו אולי ההבחנה החשובה ביותר להבנת הפוליטיקה הישראלית הנוכחית.

הבוחר אינו שואל רק אם הממשלה נכשלה. הוא שואל גם מה יקבל במקומה. הוא יכול לחשוב שהשלטון כשל ועדיין לא להשתכנע שהאופוזיציה מסוגלת למשול. הוא יכול לכעוס על ראש הממשלה ובכל זאת לחשוש מן המועמדים להחליפו. הוא יכול לעזוב את מפלגת השלטון ולעבור למפלגה אחרת באותו מחנה, להצביע למפלגת מחאה או להישאר בבית. כל אלה יכולים להחליש שלטון. אף אחד מהם אינו מבטיח את החלפתו.

מהפך פוליטי מחייב תהליך עמוק יותר. תחילה מתרחשת דה לגיטימציה. הציבור מפסיק להאמין שהסדר הקיים ראוי לאמון שהיה נתון בו בעבר. אחר כך מתרופפת הנאמנות אליו. הבוחר כבר אינו קשור אוטומטית למפלגה או למנהיג שאיתם הזדהה במשך שנים. ורק בשלב השלישי נוצר יישור מחדש והנאמנות עוברת לכתובת חדשה.

מערכת פוליטית יכולה לשהות זמן רב בין השלב השני לשלישי. הציבור כבר אינו מאמין בישן, אבל עדיין אינו משוכנע בחדש. הוא רוצה שינוי, אך אינו יודע בידי מי להפקיד אותו. אין די בכך שהישן ייכשל, החדש צריך להיות זמין ואמין.

למערכת הישראלית הנוכחית יש קושי נוסף. האריתמטיקה הגושית מקשה מאוד על הכרעה. אם המבנה הגושי הנוכחי יישמר והמפלגות הערביות יקבלו יחד לפחות 13 מנדטים אך לא ישמשו בסיס לקואליציה של אחד משני הגושים המרכזיים, יישארו למעשה 107 מנדטים שמתוכם צריך ליצור רוב של 61.

המשמעות פשוטה. כדי שאחד הגושים יוכל להקים ממשלה ללא תמיכת המפלגות הערביות, הוא צריך לנצח את הגוש האחר לפחות 61 מול 46. כלומר לקבל כ 57 אחוזים מכלל המנדטים הנמצאים במשחק בין שני הגושים. זה אפשרי. אבל במערכת הישראלית המקוטבת, שבה שני המחנות מחזיקים בסיסי תמיכה יציבים למדי, זה אינו התרחיש הסביר ביותר.

סביר יותר לראות תוצאות באזור 56 מול 51, 57 מול 50 או חלוקה דומה. תוצאה כזאת יכולה להיראות כניצחון ברור של אחד המחנות מבחינה אלקטורלית, אבל להיות חסרת משמעות מבחינה שלטונית. כמובן, המנדטים הערביים אינם מחוץ למערכת מעצם טבעם. רע"ם כבר השתתפה בקואליציה, והרכב הקואליציות בעתיד אינו נתון צפוי וידוע. אבל כל עוד חלק משמעותי מן הכנסת אינו משתתף בפועל במשחק הקואליציוני בין שני הגושים, נוצר קושי מבני להגיע להכרעה.

נתניהו לא חייב לנצח

כאן מתגלה האסימטריה החשובה ביותר במערכת הבחירות הקרובה. נתניהו רוצה כמובן 61 מנדטים. אבל מבחינת הישרדותו הפוליטית הוא אינו חייב בהכרח להשיג אותם. די בכך שהמחנה שמבקש להחליפו לא יצליח להקים ממשלה אחרת. לפי חוק יסוד הממשלה, הממשלה היוצאת ממשיכה במילוי תפקידיה עד לכינונה של ממשלה חדשה. לכן עצם קיום הבחירות אינו מפנה את ראש הממשלה מלשכתו.

במצב של תיקו פוליטי לראש הממשלה המכהן יש יתרון מובנה. יריביו צריכים ליצור רוב חיובי ולהסכים על ממשלה חלופית. הוא צריך למנוע מהם לעשות זאת. אין פירוש הדבר שנתניהו יכול להישאר כך ללא גבול, או שלא יכולים להתרחש מהלכים פוליטיים בלתי צפויים. אבל מבחינת תנאי הפתיחה, שני הצדדים אינם משחקים את אותו משחק.

המחנה המבקש להחליף צריך לנצח. לנתניהו עשוי להספיק שלא להפסיד. וזה אינו מצב רע מבחינתו. הוא נשאר ראש הממשלה, ממשיך להחזיק במוקד סדר היום הציבורי, משמר את מעמדו כמנהיג הגוש ויוצא למערכה הבאה מעמדת ראש הממשלה המכהן. הוא מקבל את הדבר החשוב לו ביותר. זמן ושרידות. לכן בהחלט ייתכן שהבחירות הקרובות ייצרו שינוי משמעותי במספרי המנדטים, אבל כמעט שום שינוי בשלטון.

כאן נמצאת גם נקודת החולשה העיקרית של המחנה המבקש להחליף את נתניהו. כישלון אינו מועמד לראשות הממשלה. זעם אינו קואליציה. והתנגדות לנתניהו אינה כשלעצמה תפיסת שלטון.

ככל שהפוליטיקה הישראלית הפכה פרסונלית יותר, כך גדלה חשיבותה של שאלת המחליף. הבוחר אינו מתבקש לבחור בין שתי הפשטות הקרויות קואליציה ואופוזיציה. בסופו של דבר הוא צריך להיות מסוגל לדמיין אדם אחר יושב בלשכת ראש הממשלה בבוקר שאחרי.

לשם כך דרושים שלושה דברים: חלופה רעיונית המסבירה לא רק מדוע השלטון הקיים נכשל, אלא איזו תפיסה צריכה לבוא במקומו. חלופה פוליטית המסוגלת לחבר קבוצות שונות לרוב אפשרי. וחלופה פרסונלית שהציבור מסוגל להפקיד בידיה את האחריות למדינה.

זה היה אחד התנאים שאפשרו את המהפך של 1977. בגין לא הופיע בהפתעה לאחר מלחמת יום הכיפורים. הוא היה שם שנים. הליכוד כבר קיבל 39 מנדטים ב 1973. כאשר ההגמוניה של תנועת העבודה נשברה לבסוף, עמדה בצד השני כתובת מוכרת.

מכאן גם נובעת החשיבות של הופעת כוחות חדשים בתוך המחנה הלאומי. עופר וינטר מעניין בהקשר הזה פחות כפרסונה ויותר כאפשרות פוליטית. מוקדם לדעת מה יהיה כוחו, ואם בכלל יהיה האיש שימלא בעתיד תפקיד מרכזי בשינוי השלטוני. אבל עצם האפשרות שהוא מציג חשובה.

הוא מציע לחלק מן הציבור הלאומי דבר שהיה חסר במשך שנים. אפשרות להחליף את ההנהגה בלי להמיר את הזהות הפוליטית. כל עוד הבחירה נתפסת אצל מצביעי ימין רבים כנתניהו מול השמאל, גם ביקורת קשה על נתניהו יכולה להיעלם ברגע ההכרעה. הבוחר יכול לכעוס, למחות ולהצהיר שהגיע הזמן לשינוי, ובקלפי לחזור למוכר משום שהאלטרנטיבה נתפסת בעיניו כהחלפת מחנה.

חלופה לאומית משנה את המשוואה הזאת. היא מאפשרת לבוחר להיפרד מן המנהיג בלי להיפרד מעולמו הפוליטי. מה שנדרש הוא מוצר החלפה זמין. רעיוני, פוליטי ופרסונלי.

אם הניתוח הזה נכון, צריך להסתכל אחרת על הבחירות הקרובות. השאלה החשובה אינה רק כמה מנדטים יקבל נתניהו וכמה יצבור המחנה שמנגד. השאלה המעניינת יותר היא מה יקרה למערכת עצמה. האם נאמנויות ישנות יישברו? האם הליכוד ימשיך להיות הבית הכמעט בלעדי של הימין העממי והמסורתי? האם תצמח חלופה שתצליח לדבר ישירות עם הפריפריה החברתית ועם מעוזי הליכוד? האם תיבנה תפיסה לאומית סדורה שאינה רק כתב אישום נגד הממשלה? ובעיקר, האם יופיע גורם שהציבור מסוגל לראות בו לא רק אופוזיציה אלא שלטון?

אלה עשויים להיות המשתנים שיכריעו את מערכת הבחירות הבאה.