שקרים שמספרים על טרור, עוני ובערות

אחת התופעות הבולטות בעשרות השנים האחרונות, שאפיינה את מדיניות ישראל, בהובלה עיקשת וחד-ממדית של ראשי מערכות הביטחון, הייתה "מדיניות ההכלה." מערכות הביטחון של ישראל, מאז הסכמי אוסלו, נקטו במדיניות ביטחונית פייסנית, רודפת שקט ומוטעית לחלוטין, מתוך תפישת עולם מנותקת מהמציאות, והעדר הבנה תרבותית של האויב הפלסטיני ומטרותיו. השלום הכלכלי הוא הפתרון הנשאף ("עזה תהיה סינגפור"), שימנע את ההקצנה וישכך את העוינות.

עקב כך, ננקטה מדיניות שעיקרה שמירת השקט בכל מחיר בעזה וביהודה ושומרון, תוך אמונה כי שיפור רמת החיים של האוכלוסייה הפלסטינית, שהתבטאה באישורים של תעסוקה בישראל והסכמה להעברת סיוע כספי מבחוץ, תוביל בטווח הארוך לנטרול מן השורש של איום הטרור. מכאן, גם נבעה העוינות כלפי מפעל ההתיישבות היהודי, שביטא את שיא הציונות ואהבת ארץ-ישראל. זה גם מקור ההחלטה הנפשעת להינתקות בעזה, ונטישת ישובים בשומרון. וזה הרקע הרעיוני לניכור והצרת צעדי המתיישבים ביהודה ובשומרון עד היום.

ה-7 באוקטובר הייתה לא רק קו פרשת המים של מדיניות נואלת, חסרת אחריות, ונפשעת של ראשי מערכות הביטחון, היא גם הוכיחה כי כל תפישות היסוד הללו שגויות. דבר לא נלמד גם לאחר התבוסה והטבח של ה-7 באוקטובר, ואפילו המועמד לראשות הממשלה, גדי אייזנקוט, מדבר על הכנסת 150 אלף פועלים פלסטיניים לעבודה בישראל, וממשיך לטעון, תוך יהירות נבערת, לפעילות כלכלית כאמצעי להסדרים מדיניים.

בשל כך ראוי לפרק באופן שיטתי את המיתוסים המרכזיים שמכוננים את התפיסה השגויה הזו: המיתוס לפיו התשתית לטרור הוא עוני ואומללות, וכי שיפור רמת החיים יכולה להוביל להתמתנות וזניחת הטרור והתפיסה לפיה הטרור והאלימות הפוליטית נשענים על בורות וחוסר ידע, וכי הפצת השכלה היא המרפה.

מיתוס המצב הכלכלי

נפתח במיתוס הראשון, התולה את המוטיבציה לטרור במצב כלכלי ונחשלות פיזית.

אין שגיאה גדולה יותר מהטענה הזו, והדבר מוכח באופן מובהק. זה היה, ובאופן טרגי עדיין הווה, יסוד עיקרי של הקונספציה בישראל. שגשוג כלכלי איננו ולא היה חיסון נגד האידאולוגיה האסלאמית האלימה והשתלטנית. מעולם לא היתה אמונה כוזבת כמו זאת, דת שקרית, שהובילה ומובילה את ישראל לאסונות לאומיים. המחקר המדעי מוכיח כי מדובר במיתוס אסוני. עוני מוביל לפשע, אך מעולם לא הוביל לטרור. העוני והאומללות החברתית-כלכלית כלל אינם רלבנטיים לעניין הטרור והאלימות הפוליטית.

אלכסיס דה-טוקוויל, במחקרו על המהפכה הצרפתית, מצא כי אלימות ומהפכות פורצות דווקא בעידן של שיפור חברתי-כלכלי. והוא, דה-טוקוויל,  מעניק לנו הסבר חיוני ומנצח: כשאדם רעב וחסר השכלה, הוא עסוק באופן מוחלט במאבק יום-יומי בפרנסת המשפחה. הוא רוצה להביא אוכל הביתה. מכאן, לעניים אין זמן, ובעיקר, אין יכולת לפעילות מהפכנית. לא פחות חשוב – אין להם ידע והשכלה הקשורים להתארגנות והגדרת מטרות לאומיות.

המציאות הכלכלית-חברתית במדינות העולם השלישי מוכיחה זאת, ומבטאת אומללות ועליבות. העוני הוא המאפיין הבולט. ולמרות כל אלה, הן לא יצרו תשתית של אלימות וטרור בלתי אנושיים, מגובים באידאולוגיה דתית פנאטית. כמה דוגמאות ימחישו זאת.

אפריקה היא האזור העני בעולם, והמציאות האומללה והעלובה בה קשה ללא כל השוואה לעומת מדינות ערב והאסלאם. יש באפריקה מלחמות בין-שבטיות, וחוסר סדר פוליטי אקוטי. אך היא מעולם לא יצרה ולא הפעילה טרור דתי-ניהיליסטי במערכת הבינלאומית.

הודו, שחוותה תוקפנות אימפריאליסטית-קולוניאליסטית מהמדכאות והאכזריות ביותר, הן מהכיבוש האסלאמי, שהצליח להשמיד 80 מיליון הינדים, והן מהגזענות הבריטית – לא רק שלא מייצאת טרור בינלאומי פנאטי, אלא המשטר שלה דמוקרטי, והיא הופכת למעצמה כלכלית.

מדינות דרום אמריקה דוכאו באכזריות נוראה על-ידי ספרד. מיליונים הושמדו ונעשקו. הדת הנוצרית נכפתה עליהם בכוח. במדינות דרום-אמריקה יש עוני נרחב ואלימות פוליטית פנימית. אך הן מעולם לא ייצאו טרור ואיומים של אלימות פוליטית והשתלטות על המערכת הבינלאומית.

האמת, אם כן, שונה בתכלית: טרור ואלימות הם תוצר מובהק דווקא של המעמד הבינוני, מקרב בעלי השכלה גבוהה. המהפכות הגדולות בהיסטוריה, נוהלו בידי קבוצות קטנות מהאוכלוסייה – 3%-5%, "חלוצים ההולכים לפני המחנה," שהיו תמיד בעלי השכלה גבוהה, בני מעמד הביניים והעשירונים העליונים. מה שאפיין אותם באופן מובהק: היה להם זמן פנוי; הייתה להם השכלה גבוהה; הם ביטאו הנעה אידאולוגית ורצון חזק לשינוי הסדר הפוליטי, ועקב כל אלה הייתה להם יכולת התארגנות פוליטית, שהיא התשתית לכל פעילות.

מחקרי האלימות הפוליטית מוכיחים כי טרור ומרדנות נובעים מסוגיות אידאולוגיות ודתיות, ובהחלט לא עקב סוגיות חברתיות-כלכליות. העניים יוצאים לרחובות רק כשאין לחם. הם לא פועלים במרדנות שלטונית. לעומתם, המרדנות המהפכנית מגיעה מקרב בני המעמד הבינוני בעלי השכלה גבוהה, ומחויבות פוליטית ואידאולוגית לשינוי.

המהומות באירופה, בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, מוכיחות מציאות זאת: מי שיצא לרחובות באלימות היו צעירים בני המעמד הבינוני-גבוה. זהו בדיוק הפרופיל החברתי-כלכלי של "סיעת הצבא האדום" בגרמניה (בדר-מיינהוף); "הבריגדות האדומות" באיטליה; "דני האדום" בצרפת; "הכוכב האדום" ביפן; הטופמארוס, המונטנרוס, הנתיב הזוהר, במדינות דרום-אמריקה.

הרוצחים בפעולת הטרור ב-11 בספטמבר חיו במערב, ברווחה כלכלית, כולם בעלי השכלה גבוהה. 14 מה-19 הרוצחים הגיעו מסעודיה. מה שהניע אותם זה לא עוני ואומללות חברתית, אלא שנאה תהומית כלפי כל מה שתרבות המערב מאפיינת: מתירנות, חילוניות, והעדר ערכים דתיים. המאפיין הדומיננטי של החברה המערבית הוא העמדת האדם במרכז ושלטון השכל במוקד. ולזאת בדיוק הם מתנגדים, משום שמטרת העל האסלאמית, ההגדרה הפורמאלית של אסלאם, היא הכניעות וההתמסרות המוחלטים לאללה.

בנוסף, יש להתייחס לסוגיות ארגון וכסף. הכסף קריטי לפעילות הארגונית. הוא עורק החיים והדם המניע את הפעילות ואת קיומם של ארגוני הטרור. זאת מוכיח ג'ימס אדמס, בספרו The Financing of Terror. ארגוני הטרור האסלאמיים עשירים, משום שהטרור הוא עסק כלכלי מהגדולים בעולם. ערפאת החזיק בחשבונות בנק 14 מיליארד דולר. המחזור השנתי של חיזבאללה  היה מעל שלושה מיליארד דולר. ראשי חמא"ס היו שווים 2-3 מיליארד דולר כל אחד.  

בספרי, From Muhammad to Bin Laden משנת 2007, יש ניתוח מפורט ומעודכן של תופעה זאת בהקשר האסלאמי והפלסטיני. מרבית מנהיגי ודרג הביניים של ארגוני הטרור האסלאמיים והפלסטיניים, היו והינם בני המעמד הבינוני והגבוה, בעלי השכלה גבוהה, וההנעה שלהם מגיעה מתוך אידאולוגיה דתית. רבים בעלי תארי ד"ר, רופאים, מהנדסים, והם רואים עצמם עלית מהפכנית בעלי מחויבות פוליטית. הם מעולם לא הצהירו כי הסיבות לפעילותם הן העוני, הבערות, והרעב של האוכלוסייה, אותם הם רוצים לשפר. הם מעולם לא ראו את האוכלוסייה כשחקן פוליטי לטפל בו ולטפח אותו.

הם מעולם לא הצהירו על תוכניות לקדמה חברתית ורווחה כלכלית לאוכלוסייה, להעניק חינוך ורווחה להמונים. המשטרים הערביים-אסלאמיים הם ריאקציוניים, אלימים, עושקים, ומטילים אימה ופחד על האוכלוסייה הכנועה. בכל המסגרות הללו, אין עם ריבון וחופשי. יש אוכלוסייה מפוחדת, הנתונה לאלימות מצד המשטרים הסמכותניים, שהיא כלל לא רלבנטית בתהליכי קבלת ההחלטות וניהול המדיניות. למנהיגים הערבים והאסלאמיסטים אין שום כוונות לשפר את מצבם החברתי והכלכלי של ההמונים. הם רוצים עוצמה פוליטית לעצמם.

השכלה היא לא הפתרון

טענה רווחת היא שהשכלה וידע מדעי מטפחים מתינות ומדכאים נטייה לאלימות. זה היה נכון אולי בחלקים מהתרבות המערבית, אך שגוי בהחלט בתרבות הפוליטית הערבית-אסלאמית. ההשכלה היא דווקא החממה הבולטת לצמיחת אידאולוגיות קיצוניות, אלימות פוליטית ושאיפות מהפכניות.

המיתוסים הללו שגויים ונטועים עמוק בכשלי החשיבה ובעיוותי התפישה של "תדמית המראה" המערבית. כל האדאולוגיות הפוליטיות הרדיקליות – הקומוניזם, הפשיזם והאנרכיזם – צמחו דווקא אצל בעלי ההשכלה הגבוהה שבאו מהמעמד הבינוני והגבוה. האקדמיה היתה תמיד המצע ההתפתחותי-אידאולוגי, עמוד השדרה של מרבית מנהיגי ארגוני הטרור. שם הם השכילו – והקצינו.

מחקריו של אלי כדורי בנוגע ללאומיות (Nationalism in Asia and Africa) מחזקים עמדה זו: המנהיגים המקומיים  שמרדו באימפריאליזם האירופאי, היו אלה שנשלחו ללמוד על-ידי המדינות האימפריאליסטיות. הם רכשו השכלה גבוהה, והיו אלה שהנהיגו את המרד להשגת עצמאות לאומית. בספר של נאיפול, מיליון מרידות עכשיו, מסביר הינדי פנאטי, בעל השכלה גבוהה, את האידאולוגיה הקיצונית והאלימה שלו. ואז נאיפול שואל את אביו של ההינדי, מה דעתו על הדברים הללו, ותשובתו הייתה מרתקת: הוא עובד במפעל מהבוקר ועד הלילה, ואין לו זמן לרעיונות כאלה.

אכן, אלימות פוליטית וטרור נובעים מרקע אידאולוגי ודתי, והם לא תוצר של סוגיות חברתיות-כלכליות. הן פורחות ומשגשגות אצל בעלי השכלה גבוהה, ומחויבות ארגונית לפעולה. הפרופיל של ארגוני הטרור מוכיח כי המניע הוא אידיאולוגיה, שהיא דת לכל דבר ועניין.

פאריד זכרייה הסביר זאת במאמרו: "וירוס הרדיקאליות" (2005):

לא העוני הצמיח את הפנאטיות האסלאמית שמזכירה את האידאולוגיה הנאצית, אלא מטיפים מוסלמים בעלי אידאולוגיה קיצונית, שבריטניה העניקה להם מקלט וחסות… אי אפשר להסביר את המניע של מחבלים מתאבדים במחסור ובעוני… כמו כל האידאולוגיות, האסלאם הרדיקאלי פורח במעמד המשכיל.

המקרה של עזה

בעזה לא היה מעולם "משבר הומניטרי." בעזה מעולם לא שרר רעב. אך למרות זאת, עזה הייתה מוקד קיצוני לאלימות קיצונית ולטרור ללא תקדים באכזריותו. עיוותי תפישה ונבערות הדגישו כי המשבר ההומניטרי בעזה הוא הגורם לטרור. ומכאן, אם תהיה להם פרנסה ויחיו בכבוד, לא יהיה טרור. תופעה זו איננה חדשה. כזו היתה הגישה של ההנהגה הציונית בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20: נסייע לאוכלוסייה הערבית המקומית, נקים להם מרפאות, נשפר את הבריאות – והם "יקבלו" אותנו. מאה שנות כישלונות מוחלטים עברו, וקובעי המדיניות וראשי מערכות הביטחון לא למדו דבר. כושלים ומכשילים.

מדינת עזה בהנהגת חמאס, מעולם לא הייתה מוקד של עוני ואומללות, אלא שכונות של מעמד בינוני, רבי-קומות חדישים, וחיי רווחה פרזיטיים. בהשוואה למדינות ערביות ומוסלמיות רבות, רמת החיים בעזה היתה בין הגבוהות. הם קיבלו מדינות העולם מיליארדים כדמי אתנן ופרוטקשן. עשרות מיליוני דולרים בכל חודש מאונר"א, מקטאר, ומהאיחוד האירופי. מישראל – דלק, מים, וחשמל. ועדיין, עזה הייתה מדינת הטרור פאר-אקסלנס, והדגם העולמי לפרזיטיות עושקת. מאז הסכמי אוסלו, הפלסטינים קיבלו 35 מיליארד דולר, שהלכו לטרור ולשחיתות. סכום מדהים זה הוא פי שישה מ"תכנית מרשל," אשר שיקמה את  אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.

האוכלוסייה בעזה מעולם לא חיה במחסור. מרביתם הוגדרו "פליטים," והם קיבלו דרך אונר"א חבילת מזון חודשית קבועה. לא היו רעבים בעזה. ובכדי להגדיל את הסיוע הפרזיטי, מספר הלידות הוכפל פי כמה מהמציאות, ומספר המיתות היה מהנמוכים בעולם. חמא"ס שלט באונר"א, ומרבית אנשי אונר"א הם אנשי חמא"ס. אונר"א היא הבעיה האקוטית של תופעת הפליטות הפרזיטית, מיום הקמתה. את אונר"א חובה היה לחסל מזמן.

בעזה היו מספר רב של בתי חולים חדישים ומפוארים, הרבה יותר מהממוצע הקיים במרבית מדינות ערב והאסלאם. הכל במימון תרומות חוץ, אך תכליתם העיקרית היתה מפקדות טרור. ועל כל אלה, החולים הקשים היו מגיעים לטיפול בישראל, בחינם.

מערכת החינוך בעזה, כמו ברש"פ, ממומנת כמעט כולה, בכל הרמות, על-ידי האיחוד האירופי. ומה שנלמד שם זו הסתה אנטישמית ושנאה מוחלטת לישראל, תוך סוציאליזציה ואינדוקטרינציה לג'האד ושהאדה, לטרור של מתאבדים וחגורות נפץ. היטלר ו"מיין קאמפ" הם המוקד הסוציאליזטורי בכל בית בעזה. כל מוסדות החינוך מגני ילדים ועד האוניברסיטה, והמסגדים בעזה, הם מפקדות טרור מסודרות ומחסני תחמושת. הרופאים, המורים, העיתונאים, אנשי הממשל, ארגוני זכויות אדם, הצלב האדום ואחרים – הם מחבלים פעילים.

כדי להבין עד כמה מעוות מיתוס העוני בנוגע לעזה, ראוי להתייחס למספר מדדים בינלאומיים, על בסיס מקורות האו״ם, וביחס לשנים שלפני המלחמה הנוכחית בעזה.

א. עוני אנושי. קרוב למיליארד וחצי אנשים בעולם, הם עניים. ההגדרה של האו"ם: עני הוא מי שמרוויח 2 דולר ליום. לעומת זאת, לא תמצאו ולו אדם אחד מקרב הפלסטינים שאפילו מתקרב להגדרת האו"ם על עוני.

ב. מים לשתייה. 40% מאוכלוסיית העולם שותים מים לא ראויים לשתייה, מחציתם (20% מאוכלוסיית העולם), שותים מים הגורמים למחלות קשות ולמוות. קיים מחסור תמידי במים בחלקים רבים בעולם. לעומת זאת, אלה הקרויים פלסטינים שותים מים זכים ללא הגבלה.

ג. שירותים לעשיית צרכים. לפי נתוני האו"ם, לשליש מאוכלוסיית העולם אין שירותים בבתיהם, והם נאלצים לעשות את צרכיהם בשירותים בחצר או בשדה הפתוח. מצבם של הפלסטינים בעניין זה הוא טוב ללא כל השוואה.

ד. תמותת ילדים. בכל שעה נתונה מתים אלפי ילדים ברחבי העולם – מחוסר מזון ומי שתייה, ממחלות וזיהומים, מאלימות ומלחמות. במרבית מדינות העולם השלישי ילדים חיים באומללות מחפירה; ותנאי מחייה לא אנושיים. במצרים למשל, חיים מיליון ילדים עד גיל 14 המועסקים בעבדות מוחלטת בשדות הכותנה, ושכרם הוא ארוחה ביום. במדינות ערב האחרות חיים מיליוני ילדים נוספים באומללות נוראה ובעוני משווע. ילדים למשפחות עניות נמכרים לעבדות, וילדות כפילגשים ולזנות. סחר עבדים מאפריקה מתקיים עד היום. חייהם של הפלסטינים בעזה אינם קרובים לזה כלל.

למרות הנתונים הברורים הללו, מיתוס ה״עוני של עזה״ ממשיך לאחוז במחשבתם של רבים במערב וגם בישראל ולשבש את מערכת קבלת ההחלטות האסטרטגיות של ההנהגה.

הנתונים והעובדות שנסקרו כאן מלמדים כי הסברה הרווחת הרואה בעוני ובערות את הרקע לטרור ואלימות פוליטית שגויה מיסודה. זהו שורשה העמוק של הקונספציה, וזניחתה היא תחילתו של התיקון.