הביקורת הערבית על איראן בקריקטורות: פרק מספר חדש

בפרק זה נבחן כיצד הקריקטוריסטים הערבים מתארים את הרפובליקה האסלאמית של איראן. לרוב היא מוצגת בלשון לעג, חשד וביקורת חריפה. האיורים משרטטים תמונה עקבית: איראן אינה נתפסת בעיני הקריקטוריסטים כמעצמה אידאולוגית או דתית לגיטימית. אלא היא מצטיירת ככוח אימפריאליסטי ציני, הפועל באמצעות תחפושת של מהפכה אסלאמית, ובונה סביב עצמו פנטזיה של עליונות, שהולכת ומתפוגגת.

רבים מהקריקטוריסטים מאשימים את המשטר האיראני שאינו נלחם בעצמו, אלא משתמש בערבים כדי לשפוך דם ערבי. איראן מתוארת כמי שמחזיקה מערך פרוקסי רחב: חִִזְְבּּאלְְלַַה בלבנון, החוּּת'ים בתימן ועוד שלוחות פרו- איראניות. אלו מיליציות המוצגות כ"זרועות", שבאמצעותן היא מרחיבה את השפעתה. משטר האייתוללות נתפס כמי שמניע, מממן ומלבה את מעגל האלימות, תוך שהוא נשאר "מאחור", אך אחראי במלואו להרס במרחב.

בד בבד, הקריקטורות מדגישות את שאיפות ההגמוניה האזורית של הרפובליקה האסלאמית ואת האידאולוגיה המהפכנית שהיא מייצאת למדינות ערב. לפי נקודת מבט זו, המשטר מפיץ רעל אידאולוגי, מחליש מדינות מבפנים, ומערער את יציבותן עד כדי חורבן, כשם שקרה בלבנון בהשפעת חזבאללה. יתרה מזאת, חלק מהקריקטוריסטים לועגים לניסיון של המשטר לשמר נרטיב של ניצחון, גם כאשר המדינה עצמה נמצאת במשבר עמוק ומתמוטטת מבפנים. בקריקטורות משתקף גם השימוש הציני שעושה איראן בסוגיה הפלסטינית: לא כסוגיה הומניטרית או לאומית, אלא כקלף פוליטי לגיוס אהדה ולהצדקת התערבותה במרחב הערבי. בעיני הקריקטוריסטים, מדובר באסטרטגיה מתוחכמת להסוואת מניעיה האמיתיים שלה, שהם כוח, שליטה ודיכוי.

איראן מוצגת גם כמי שתשלם לבסוף את מחיר מדיניותה, כי לאלימות שמפיצה הרפובליקה האסלאמית יש פוטנציאל לחזור אליה כבומרנג. כך פירשו הקריקטוריסטים הערבים את אירועי יוני 2025 במסגרת "מבצע "עם כלביא". תקיפות ישראליות באתרים אסטרטגיים של פרויקט הגרעין האיראני חשפו את שבריריותו של המשטר, את תלותו המופרזת בשלוחותיו ואת הסתירה בין דימוי העוצמה שהוא מטפח לבין המציאות בשטח.

לסיכום, הקריקטורות מבקשות להראות שהפרויקט האזורי של הרפובליקה האסלאמית של איראן אינו סיפור של עוצמה, אלא של אשליה מסוכנת. המשטר, השואף להתפשטות, מפיץ אידאולוגיה קיצונית, משתמש במיליציות, זורע טרור, ופוגע בלכידותן של מדינות ערב – עד שבסופו של דבר האש תגיע גם אל ביתו.

מהפכה בתחפושת

בקריקטורה נראה המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית של איראן חובש טורבן שחור, שעליו כתוב באנגלית " – IRAN איראן". הטורבן השחור מסמל  בשיעה ייחוס משפחתי לנביא מוחמד, ומקנה למי שנושא אותו מעמד דתי גבוה. בידו הוא אוחז דגל אדום, ועליו הכתובת "המהפכה האיראנית" (الثورة الإيرانية – א-תַַ'וְְרַַה אלאִִירַַאנִִיַַה). הדגל הזה הוא אחד הסמלים הטעונים במסורת השיעית.  מקורו בקרב כרבלַַא (680),  אירוע מכונן בתולדות השיעה, שבו נהרג האימאם חוסיין, נכדו של מוחמד. הוא מסמל "נקמה שלא הושלמה" ואת החובה להמשיך במאבק עד תיקון העוול. המשטר האיראני אימץ סמל זה כבסיס אידאולוגי לייצוא המהפכה. סיפורו של חוסיין נתפס כמאבק מתמשך נגד דיכוי, ואיראן משתמשת בכך כדי להצדיק את פעילותה מחוץ לגבולותיה בהפעלת מיליציות ובהתערבות בסכסוכים בעולם הערבי. כך הופך הדגל האדום מכלי זיכרון דתי לסמל פוליטי, המשמש להצדקת התפשטות אזורית ופעולות כוחניות במעטה של "המשך המאבק הקדוש".

המנהיג "רוכב" על יצור כלאיים מוזר: ראשו וזנבו של אריה, אך גופו בנוי מדמויות אנושיות, הלבושות במדים צבאיים. אחת מהן מייצגת את המיליציות (الميليشيات – אלמִִילִִישְְיַַאת), שאיראן תומכת בהן, והשנייה – את משמרות המהפכה (الحرس الثوري – אלחַַרַַס א-תַַ'וְְרִִי). על מצחו של האיש, שמייצג את המיליציות, יש סרט אדום, ועל שרוולו כתוב "היננו לפקודתך" (لبيك – לַבַּיְכַּ). זוהי הצהרת נאמנות  עמוקה, שמקורה במסורת השיעית, המזוהה עם קריאתו האחרונה של האימאם חוסיין לעזרה בקרב כרבלא: "האם יש מי שיבוא לעזרתי?" (هل من ناصر ينصر ي ني  –  הַַל מִִן נַַאצִִר יַַנְְצֻֻרֻֻנִִי). קריאה זו היא סמל לדרישה מוסרית להתייצב לצד האמת והצדק, ועד היום היא משמשת בסיס רוחני ורעיוני לתנועות שונות המגדירות עצמן כממשיכות דרכו. הצבע האדום של הסרטים אינו מקרי: בשיח השיעי הוא מסמל את דם השהידים ואת הנכונות להקרבה, ובקרב מיליציות פרו־איראניות הוא משמש סמל למוכנות למות למען המנהיג והאידאולוגיה.

האריה היה בעבר מרכיב מרכזי בסמלה הרשמי של איראן – האריה והשמש, עד שהמשטר המהפכני הסיר אותו כדי למחוק את סמלי העבר המלוכני. כאן הקריקטוריסט משתמש באריה מזויף, המורכב מאנשים, בתור ביטוי לתחפושת ריקה. הוא לועג לרפובליקה האסלאמית על כך שהיא מנסה להציג את עצמה כמעצמה גאה ובטוחה בעצמה, אך בפועל כוחה האמיתי נשען על מיליציות ועל שכירי חרב, שהיא מפעילה, ולא על עוצמתה שלה. הקריקטורה מדגישה את הפער בין התדמית לבין המציאות: איראן מציגה עצמה כאריה, "מלך החיות", אך זו רק תפאורה. הקריקטוריסט חושף שהיא למעשה נשענת על מנגנוני פרוקסי, שמאפשרים את פרויקט ההשפעה האיראני, והיא בסך הכול "נמר של נייר", שאינו עומד בזכות עצמו.

איראן מהנהר לים

קריקטורה זו עושה שימוש בהומור בוטה כדי למתוח ביקורת חריפה על הרפובליקה האסלאמית של איראן ועל שאיפותיה האימפריאליסטיות במרחב המזרח־תיכוני. היא מציגה דמות של איש דת שיעי בכיר מזוקן, החובש טורבן שחור, ולובש גלימה שחורה – דמות המזוהה עם המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית. על דש בגדו מופיע דגל איראן. הדמות המגוחכת שלו עם חיוך רחב ומוגזם, שחושף את שיניו הצהובות והרקובות, משמשת למתיחת ביקורת על הריקבון המוסרי של המשטר, על השחיתות שלו ועל ההתפוררות הפנימית שלו. כך הקריקטוריסט מציג את המשטר כמי שמתעטף בדת ובסמכות רוחנית, אך פועל מתוך תאוות כוח ומניפולציה.

הקריקטוריסט משתמש בטורבן השחור – סמל לסמכות דתית ולייחוס קדוש בשיעה – כדי לרמוז שכוחו של המשטר האיראני נשען לא רק על מוסדות המדינה, אלא גם על עקרון "שלטון חכם ההלכה" (ولاية الفقيه – וִִלַַאיַַת אלפַַקִִיה). עיקרון זה מעניק למנהיג העליון סמכות רוחנית, משפטית ומדינית רחבה, כמעט במעמד האימאמים הקדושים. והוא מוצג כדמות שאי אפשר לחלוק עליה, כי היא הסמכות העליונה בכל תחומי החיים.

לצד המנהיג מופיע בלון דיבור, ובו המשפט: "איראן מן הנהר עד הים!" (إيران من النهر إلى البحر– איראן מִִן א-נַַהְְר אִִלַַא אלבַּחְר). זהו עיוות מכוון של הסיסמה הפלסטינית הידועה "פלסטין מהנהר לים". הקריקטוריסט משתמש בהיפוך הזה כדי להציג מסר חד: איראן אינה תומכת בפלסטינים מתוך הזדהות אמיתית, אלא היא מאמצת את הסיסמאות שלהם כמסווה לשאיפות ההתפשטות שלה על כל המרחב שבין הירדן לים התיכון. הקריקטוריסט מדגיש בכך את תפיסתו שאיראן מנכסת את הנושא הפלסטיני כדי לקדם את האינטרסים שלה בעולם הערבי.

הדמות ניצבת מול מיקרופון. הדבר מחזק את המסר בדבר מרכזיותה של התעמולה במדיניות המשטר. חיוכה המגוחך ושפת הגוף של מטיף דתי משמשים לעג ברור לאופן שבו איראן מגייסת רטוריקה דתית ומוסרית כדי להסתיר פרויקט פוליטי של התערבות ושליטה. תנועת האצבע, המורה כלפי מעלה – מחווה המזוהה בדרך כלל עם הצהרת אמונה באחדות האל – הופכת כאן לסמל חלול, כלי רטורי, שנועד להעניק לגיטימציה דתית למדיניות כוחנית.

לסיכום, הקריקטורה מציגה את המשטר האיראני כמשטר שמדבר גבוהה־גבוהה בשם הדת, הצדק והמהפכה, אך למעשה חותר להשפעה אזורית רחבה ולהגמוניה על העולם הערבי.

פתיל קצר

הקריקטורה, הנושאת את הכותרת "המנטליות האיראנית" (العقلية الإيرانية –  אל-עַַקְְלִִיַַה אלאִִירַַאנִִיַַה), מציגה ביקורת נוקבת על הדרך שבה הקריקטוריסט תופס את ההנהגה הדתית־פוליטית של הרפובליקה האסלאמית. במרכז האיור מופיע איש דת שיעי מזוקן, עטור טורבן שחור ולבוש בגלימה שחורה. דימוי זה נועד לייצג את משטר האייתוללות ואת מעמד אנשי הדת במבנה השלטון באיראן. הבעת פניו זעופה. הוא עומד כעוס, ואגרופיו קפוצים. כך הקריקטוריסט מדגיש את תפיסתו באשר לקשיחות ולקנאות המאפיינות את האליטה הדתית השלטת.

האלמנט הבולט ביותר בקריקטורה הוא ראשו הפתוח של איש הדת: במקום מוח נראית פצצה עגולה, שהפתיל שלה דולק. זהו דימוי חזותי, הממחיש שאין לו חשיבה רציונלית או תבונה, אלא הוא בעל מנטליות מסוכנת ואידאולוגיה נפיצה. כך מציג הקריקטוריסט את המשטר האיראני כפצצה מתקתקת, ככוח קיצוני ומסוכן, שעלול להתלקח בכל רגע. לשיטתו, הוא מוּּנע לא מהיגיון מדיני, אלא מקנאות דתית.

חוץ מהמסר האידאולוגי, הפצצה בראש יכולה לרמוז גם לשאיפות הגרעין של איראן: משטר שחושב כפצצה שואף לפתח פצצה. הפתיל הדולק מדגיש שהאיום אינו רק תאורטי, אלא מתקרב לנקודת פיצוץ. ולכן, מדובר לא רק בסכנה אזורית, אלא גם באיום בין־לאומי.

עוד פרט חשוב הוא הצל הנשקף מאחורי הדמות: בעוד איש הדת מצויר עם ראש פתוח ופצצה במקום מוח, הצל שלו נראה "נורמלי" לחלוטין – ראשו סגור וללא פצצה במוחו. זהו הדימוי המרוכך שאיראן מנסה להציג כלפי חוץ, כאילו יש לה הנהגה רציונלית ומתונה, אך בפועל המציאות שונה בתכלית. בזירה הבין־לאומית איראן מציגה את עצמה כמדינה שקולה, המנהלת דיאלוג ומשא ומתן. אך הקריקטוריסט מציג את ההופעה החיצונית הזאת ככיסוי, שמאחוריו מסתתרת הנהגה שמאמצת דפוסי פעולה רדיקליים. הקריקטוריסט מזכיר לקורא שלא להתמקד בתדמית החיצונית, אלא לראות את הדמות האמיתית – משטר קיצוני ואלים, שאינו פועל מתוך שיקול דעת.

אם כן, המסר של הקריקטוריסט הוא שהמנטליות של המשטר האיראני היא לא מנטליות של מדינה אחראית, אלא של משטר האוחז בתפיסת עולם קיצונית ואגרסיבית, העלולה להבעיר את האזור ולהמיט עליו הרס וחורבן.

הביצה או התרנגולת?

כותרת הקריקטורה עושה שימוש בשאלה הפילוסופית המוּּכרת "מי בא קודם: הביצה או התרנגולת" (من جاء أولاًً.. البيضة أم الدجاجة؟ – מַַן גַַ'אאַַ' אַַוַַלַַן.. אלבַּיְדַה̄ אַַם א-דַַגַַ'אגַַ'ה?) כדי למתוח ביקורת חדה על הקשר בין הרפובליקה האסלאמית של איראן לבין הטרור במזרח התיכון.

מימין מצוירת תרנגולת לבנה, ועליה הכיתוב "איראן" (إيران – אִִירַַאן), ומולה ביצה, שעליה כתוב "הטרור" (الإرهاب – אלאִִרְְהַַאבּּ). שני חיצים מעגליים, היוצרים לולאה סגורה, מחברים ביניהן. הדימוי הפשוט מעביר את המסר: איראן והטרור אינם שני גורמים נפרדים, אלא מערכת אחת, שמזינה את עצמה. איראן מטפחת תנועות וארגונים חמושים, ופעילותם האלימה מעמיקה את ההשפעה האזורית של איראן, ומאפשרת לה להצדיק את חדירתה לעוד זירות.

התרנגולת מצוירת ככועסת ומאיימת, והביצה שלה, "הטרור", אינה תוצר מקרי, אלא משהו שאיראן "מטילה" שוב ושוב. החיצים הסובבים בין הביצה של הטרור לבין התרנגולת האיראנית קובעים שאי אפשר להפריד בין איראן לבין הטרור. משטר האייתוללות מייצר טרור, והטרור ממשיך לחזק את אחיזתו ולשרת את האינטרסים שלו.

הקריקטורה פורסמה זמן קצר לאחר תקיפת מתקני אַַרַַאמְְקוֹֹ בערב הסעודית )ספטמבר 2019), שיוחסה לחוּּת'ים, הפועלים בחסות איראן, ובשיא גל המחאה בעיראק ובלבנון נגד ההשפעה של איראן. בעיראק דיכאו מיליציות פרו־ איראניות את המפגינים באלימות קשה, ובלבנון פעילי חִִזְְבּּאלְְלַַה ואַַמַַל תקפו את מוקדי המחאה. בתקופה זו נמתחה בעולם הערבי ביקורת חסרת תקדים על תפקידה של איראן בהפעלת טרור ובהתססת האזור.

לסיכום, השאלה "מי קדם למי" אינה שאלה אמיתית, אלא שאלה רטורית. והתשובה, בעיני הקריקטוריסט, ברורה: איראן והטרור מחוברים בקשר שאי אפשר לנתק. זהו מעגל רשע, שמתקיים כל עוד המשטר האיראני ממשיך להתבסס על טרור כאסטרטגיה מדינית.

זורעים חורבן – קוצרים טרור

בקריקטורה זו מובעת ביקורת על משטר האייתוללות באיראן באמצעות דימוי חזותי, הממחיש שמדיניות הטרור של הרפובליקה האסלאמית היא מעשה של טיפשות הרסנית וחורבן עצמי. במרכז נראה איש דת שיעי מזוקן ויחף. בקריקטורה הערבית דמות יחפה מסמלת נחשלות, פשטות פרימיטיבית ולעיתים ביזוי מכוון של מי שמתיימר לשמש כאליטה רוחנית ופוליטית. הוא רוכן לעבר האדמה, ומחזיק בידו משפך, שעליו כתוב "איראן" (إيران). במקום מים הוא "משקה" את הקרקע בקליעים של רובה. אלה זרעי טרור, שהוא מפזר מתוך אידאולוגיה קיצונית. סביב ראשו מרחפים זבובים. זהו עוד רמז לריקבון, ללכלוך ולאווירה מזהמת.

לצידו ניצב עץ יבש וחסר חיים, ועל גזעו כתוב "הטרור" (الإرهاب – אלאִִרְְהַַאבּּ(. אין עליו עלים, ואין בו פרי – זהו עץ של מוות. הקרקע שסביבו יבשה וצחיחה, ומעידה ש"עץ הטרור" אינו מזין דבר מלבד הרס. הדימוי מדגיש שמדיניות איראן אינה מביאה לצמיחה אזורית, אלא היא מלבה תרבות אלימה ורדיקלית, שמייצרת הרס ושממה.

מעל ראשו של איש הדת תלוי טיל גדול, המאיים ליפול עליו בכל רגע. זוהי אירוניה ויזואלית חריפה: מי שמטפח טרור, אינו מבין שהפגיעה יכולה לחזור אליו כבומרנג.

הקריקטורה פורסמה במרץ 2017 , בתקופה שבה היחסים בין ערב הסעודית לאיראן היו מתוחים מאוד. באותם חודשים הגבירה איראן את ניסויי הטילים הבליסטיים שלה, החוּּת'ים בתימן, שהיא תומכת בהם, שיגרו טילים לעבר ערב הסעודית, וחִִזְְבּּאלְְלַַה בלבנון פעל לשדרוג מערך הטילים המדויקים שלו. על רקע האירועים האלה תקפה העיתונות הסעודית בחריפות את טהראן, והציגה את איראן כמדינה "המגדלת טרור" באמצעות מיליציות פרוקסי. העיתון שבו פורסמה הקריקטורה משתייך לקו אנטי־איראני מובהק, ומשקף עמדה העולה בקנה אחד עם מדינות המפרץ.

הקריקטוריסט מעביר מסר חד: טרור הוא אינו כלי שאפשר לשלוט בו זמן רב. משטר המטפח אלימות ואידאולוגיה רדיקלית עתיד ליפול קורבן לאותם "פירות רעילים", שהוא עצמו מגדל. מי שמשקה עץ של טרור, יגלה בסופו של דבר שהאלימות שטיפח ופיתח תתפוצץ עליו בחזרה.

הספר "קווים חוצים גבולות – סאטירה ומחאה חזותית בעולם הערבי" זמין לרכישה בקישור.