בלי כוכבים אלקטורליים ובלי מובילי מדיניות בולטים, השריונים שהציג נתניהו מאכזבים
סאגת השריונים בליכוד הגיעה היום לסיומה ונדמה שאפשר לסכם את מצבה של מפלגת השלטון של הימין ערב הבחירות. ה״נבחרת״ כפי שנוהגים לכנות זאת, שאיתה מגיעה המפלגה למבחן הבוחר. ובמקרה הזה היא מאכזבת ביותר.
זה לא שהאנשים שנתניהו הציג אינם ראויים או מוערכים. ברובם הם אכן אנשים משכמם ומעלה. זו לא הנקודה. יש כאן החמצה עמוקה יותר שמחטיאה לדעתי למטרתה של רשימה לכנסת ואולי גם לעבודתה של הכנסת בעצמה.
שריונים של ראש מפלגה יכולים לשרת אחת משתי מטרות: לרענן את הרשימה בדמויות מנוסות, בעלות רקורד של עשייה ציבורית והבנה מעמיקה של מדיניות וחקיקה. או לספק שורה של כוכבים אלקטורליים שיכולים לתרום באופן משמעותי לקמפיין, לפנות לקהלים חדשים ולשפר את מעמדה של המפלגה.
אני תומך באופן מובהק בשריונים מהסוג הראשון, שנועדו להפוך את המפלגה למכשיר יעיל לעיצוב מדיניות, אבל גם הסוג השני לגיטימי ברמה העקרונית.
במקרה של שריוני נתניהו הנוכחיים, לא מושגת לצערי אף אחת מהמטרות. אנשי מדיניות מובהקים כמובן שאין כאן, למעט עו״ד דוד פטר – שמתמחה בעיקר בליטיגציה ופחות בהובלת מדיניות – שאר השריונים לא רלוונטיים לנושא הזה כלל. אין להם ניסיון בהובלת חקיקה, עיצוב ומחקר מדיניות, או לחלופין בניהול של מערכות ציבוריות. הם יכולים להיות אנשים נפלאים ברמה האישית, עם סיפור חיים מעורר השראה ואישיות מרשימה, אך עבודת הכנסת ובוודאי הממשלה היא עניין מקצועי ורציני, ולרשימת נתניהו הנוכחית אין תרומה משמעותית בתחום הזה.
גם התרומה של האנשים הללו לקמפיין הציבורי מוגבלת. למעט יעקב ברדוגו, מדובר בדמויות בעלות פרופיל ציבורי נמוך יחסית. חלקם מוכרים במעגלים מגזריים או נישתייםשונים, אבל כשחקני חיזוק ברמה הלאומית קשה לראות בהם תוספת כוח ממשית. בעבר דיברו על שריונים של כוכבי ספורט כמו אלי אוחנה או טל ברודי, מעין סמלים לאומיים שלתמיכה הפוליטית שלהם יש לכאורה משקל סגולי כלשהו. אני כאמור לא אוהב את זה, אבל אפשר לפחות לטעון שיש כאן מהלך אפקטיבי כלשהו. על השריונים הנוכחיים אי אפשר לומר זאת.
רבים ציינו היום שהשריונים הללו ״עונים״ על טיעונים מסויימים: הנה יש כאן אמא של חטוף, וזו ״תשובה לקפלן״. ויש כאן גם פצוע קשה וזו ״תשובה לאחים לנשק״ וגם תושב עוטף עזה מתפכח שהוא ״תשובה ליאיר גולן״. מעבר לכך שמדובר בתשובה כביכול לטענות של השמאל הקיצוני, שממילא לא יצביעו לליכוד וממילא אלו לא ״חולשות״ של קמפיין הליכוד, זו טעות: רשימה לכנסת היא לא דף מסרים. מועמדים הם לא טיעון, והם לא צריכים ״להוכיח״ משהו בפוליטיקת הזהויות שכופה עלינו השמאל.
ובכלל, מי קבע שתמיכה של דמות ציבורית צריכה להגיע באמצעות מקום ברשימת המפלגה לכנסת? אנשי ציבור שתומכים בדרכה הפוליטית של מפלגה יכולים להביע בה תמיכה ציבורית ולהתגייס למאמץ התעמולה והקמפיין. זו לא בושה ולא דבר חדש. כך נהגו מאז ומתמיד, וקחו לדוגמא את ספי ריבלין, שהופיע בקמפיין הליכוד בשנות ה-80 אבל איש מעולם לא חשב שצריך לתת לו מקום ברשימה לכנסת. תרומתם של אנשי ציבור ודמויות בולטות לקמפיין המפלגה מבחוץ היא בעלת ערך משמעותי הרבה יותר מתרומתם למפלגה במסדרונות הכנסת.
הבעיה מחריפה לנוכח המחיר. ראשית, שריוני נתניהו דוחקים את הנבחרת שהעמידו מתפקדי הליכוד, שהיא אמנם לא מושלמת אבל יש בה לא מעט דמויות טובות ופוליטיקאים ראויים, ויש לה יתרון מובנה אחד: היא תוצאה של הליך דמוקרטי הכולל שיתוף ציבור רחב. זה תמיד היה כוחו של הליכוד, והוא הוכיח את עצמו גם בפריימריז האחרונים. מכיוון שהעסקנים המרכזיים בליכוד ממילא מגיעים לעשירייה הראשונה והשנייה, שריוני נתניהו דווקא מחלישים מועמדים טובים אחרים שבשל חולשות של מנגנון הפריימריז נדחקו לאחור. לא ניכנס לדיון בשמות (ולחטוא בהשמטת שמות אחרים) אבל קחו כל אחד מהמועמדים שמוצא חן בעיניכם ודמיינו אותו קופץ 6-5 מקומות קדימה. זה המחיר של שריוני נתניהו.
אבל זה לא הכל. השריונים הפעם, ובעיקר מספרם הגדול, לא היו מובנים מאליהם. נתניהו נלחם עליהם נגד הליכוד כדי להשיג אותם. כדי לקבל אותם הוא נדרש לסגור עסקה דווקא עם הגורמים העסקניים השליליים יותר שבליכוד, כמו, לדוגמא, חיים כץ. כתוצאה הפריימריז נפגעו, שכן מתפקדי כץ, כ"ץ וסער שוחררו לתמוך במועמדים ובדילים אחרים, וייצרו רשימה שבה העסקנים טיפסו גבוה למעלה. מול הנזק הזה נתניהו הבטיח שריונים מדהימים, אך בסופו של דבר הכזיב. בהחלט ייתכן שרשימת הליכוד עם שניים או שלושה שריונים, כפי שהיה בעבר, עדיפה על המצב הנוכחי.
עם הנבחרת הזו המחנה הלאומי יוצא לדרך, ויש לקוות שלמרות החולשות שציינתי כאן מערכת הבחירות הזו תצליח וגם תביא הישגים.
