האנטישמיות עליכם, המימון עלינו

כמעט 25 דקות עמד השבוע הקהל בפסטיבל ונציה והריע ב"סטנדינג אוביישן" ליוצרי הסרט NAZA – עלילת הדם התורנית מתוצרת עצמית של הבמאים הישראלים יובל אברהם ורחל שור. הסרט, שאף זכה בפרס חבר השופטים המיוחד, נשען על עדויות אנונימיות של 24 חיילים ואנשי מודיעין ישראלים ומציג את הפגיעה באזרחי עזה לא כתוצר לוואי טרגי של מלחמה בשטח עירוני, אלא כחלק ממערכת מחושבת ושיטתית. זו גם רוח התקציר הרשמי של פסטיבל ונציה, המתאר את הסרט ככזה שחושף את המנגנונים שמאחורי מה שהוא מכנה "הרג המוני מחושב" של אזרחים פלסטינים.

להשקות את הקהל בתרעלה אנטישמית

ההיסטוריה מלמדת שתעמולה אינה נדרשת בהכרח לאיכות, עידון, ובוודאי שלא אמינות, כדי להכות שורשי שנאה. לעיתים די בכך שהיא מספרת לקהל את הסיפור שהוא כבר משתוקק לשמוע, ובעיקר מעמידה מולו את האדם הנכון שיספר אותו. דוגמה "ספרותית" לכך היא הספר "מיין קאמפף": מעבר להיותו כתב שטנה אנטישמי שבישר חלקים מרכזיים באידיאולוגיה הנאצית שהובילה לרציחתם של שישה מיליון יהודים, הוא נודע גם כטקסט מסורבל, חזרתי ועמוס בהטפות. הדבר לא מנע ממנו להפוך לאחד מכתבי התעמולה הנפוצים ביותר במאה ה-20. עד תום מלחמת העולם השנייה לבדה נמכרו למעלה מ-12 מיליון עותקים, ומאז הוא תורגם לעשרות שפות (שחיילינו מצאו בתרגום לערבית גם באלפי בתים ברצועת עזה).

חלק ניכר מהתפוצה העצומה נבע ממנגנון השיווק, ההפצה והלחץ של המשטר הנאצי. ובכל זאת, הצלחתו ממחישה אמת ישנה על תעמולה: כאשר המסר פוגש קהל אנטישמי שכבר הוכשר לקבל אותו, איכותו של הטקסט הופכת כמעט משנית. הקהל כלל אינו מבקש להשתכנע באמיתות ההאשמות, אלא מקבל אישור למה שרצה להאמין בו מלכתחילה.

כאן בדיוק טמון כוחו המסוכן של NAZA. הסרט לא צריך לשכנע את המילייה התרבותי והאקדמי באירופה, שממילא רואה בישראל מדינה שאינה ראויה להתקיים ומאמין שמפקדיה וחייליה מבצעים באופן תדיר פשעי מלחמה נגד האנושות. כוחו הסגולי טמון בעובדה שישראלים יהודים הם אלה שמעידים מגוף ראשון על אכזריותם של בני עמם. וכפי שההיסטוריה בת אלפי השנים מלמדת שוב ושוב: במקום שבו כבר קיים צמא עמוק לכתב אישום נגד ישראל, לדובר היהודי שמאמץ את אותו כתב אישום יש יתרון תעמולתי מובהק על פני המאשים מבחוץ.

ביקורת ישראלית שמאשימה את ישראל בפשעים החמורים ביותר זוכה בזירה הבינלאומית למטבע שקשה לקנות בבית: חשיפה עצומה, מימון מלא, הפקה בינלאומית, במות נחשבות ופרסים יוקרתיים. במקרה של NAZA, הסרט הופק בידי "הגרדיאן" הידוע בעוינותו המושבעת לישראל ולצה"ל. במת יוקרה בינלאומית, פרס נחשב וגלי מחיאות כפיים בלתי פוסקים מעידים בעיקר עד כמה המסר שנשמע על הבמה פוגש את מה שהקהל באולם משתוקק כל כך לשמוע. כאשר יצירה מאשרת תפיסת עולם קיימת, השאלה אם קיימת אמת כלשהי נדחקת במהרה לשוליים. הנאשם כבר סומן, וכעת הגיעה גם העדות הישראלית שתעניק לו חותמת שמעידה על האכזריות שטבועה עמוק ב-DNA היהודי. הסרט התקבל בחום לתחרות הרשמית בוונציה, זכה בפרס חבר השופטים המיוחד וב-25 דקות של "סטנדינג אוביישן" – תקדים היסטורי בפסטיבל שממחיש את הערך העצום של הקול הישראלי הצולב את בני עמו מול קהל אירופי שצמא כל כך לשתות את כוס התרעלה האוטו-אנטישמית שאותו יהודי מגיש לו.

לאורך השנים גילו במאים ישראלים את כוחה של ביקורת אנטי-ישראלית שמגיעה מתוך הבית, ואת "התמורה" המתגמלת שבצידה. עשרות סרטים ישראליים ושיתופי פעולה ישראליים-פלסטיניים הציגו כתבי אישום חריפים נגד ישראל וחיילי צה"ל, וזכו בתמורה למימון זר ולבמות הבינלאומיות היוקרתיות ביותר. "חמש מצלמות שבורות", סרט פלסטיני-ישראלי, הציג את צה"ל ככוח כובש שפושט על הכפר בילעין, עוצר את תושביו ויורה במכוון במפגינים. הסרט הסתפק בהכנסות קולנועיות מגוחכות, אך כצפוי זכה בפרס ה"אמי" ואף הגיע למועמדות לאוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. "פוקסטרוט", סרט נוסף שכולל סצנה שבה חיילי צה"ל הורגים ארבעה צעירים ערבים במכונית ולאחר מכן האירוע מטוייח, הכניס אף הוא סכומים מצחיקים; אך בדומה למיודענו מ-NAZA, חזר גם הוא מפסטיבל ונציה עם הפרס היוקרתי של חבר השופטים.

דוגמה נוספת היא הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי, שהפיץ בעולם עלילות דם נגד לוחמי צה"ל במבצע "חומת מגן". לאחר מאבק משפטי ממושך, זכה סא"ל (מיל') ניסים מגנאג'י (שהופיע בסרט) בתביעת לשון הרע, ובכרי חויב בפיצויים בהיקף של מאות אלפי שקלים. אלא שהניצחון המשפטי הגיע כמעט שני עשורים מאוחר מדי: הסרט כבר הוקרן בעולם, זכה בפרסים והפך לחלק מהנרטיב הבינלאומי על ג'נין. זהו כוחו של הדהוד תעמולתי: פסק הדין מגיע מאוחר, בעוד הסיפור כבר התקבע עמוק בתודעה העולמית.

האלגוריתם של השנאה

כך נוצר מנגנון תגמול שקשה להתעלם ממנו: כל קולנוען ישראלי צעיר יודע שבמידה שיפיק סרט אנטי-ישראלי, הוא לא יידרש להצלחה בקופות ובכל זאת יזכה לאהדה עצומה, ותמיד יימצאו קרנות בחו"ל שישמחו לממן ולהפיק אותו עבורו בחדווה גדולה. ביקורת ישראלית שמאשימה את ישראל בפשעים החמורים ביותר זוכה בזירה הבינלאומית לחשיפה עצומה, מימון מלא, הפקה בינלאומית, במות נחשבות ופרסים יוקרתיים. בכל הנוגע לפסטיבל ונציה קיימת כאן אירוניה היסטורית שקשה להחמיץ: אותו פסטיבל שהעניק השבוע פרס ל-NAZA הוא אותו הפסטיבל שהעניק ב-1935 ל"ניצחון הרצון" של לני ריפנשטאל – מסרטי התעמולה הנאציים הידועים לשמצה – את הפרס לסרט התיעודי הזר הטוב ביותר. שלוש שנים לאחר מכן זכתה ריפנשטאל בגביע מוסוליני על "אולימפיה", סרט תעמולה של המשטר הנאצי שתיעד את משחקי ברלין 1936.

להתאהב באלה ששונאים אותך

יש כאן לקח היסטורי אכזרי במיוחד: במשך אלפי שנות גלות הייתה לחלק מהיהודים נטייה לחזר ולהתרפס בפני אלה שאינם רוצים בהם, ומנגד לסרב בתוקף להשתייך ל"מועדוני החברים" של בני עמם שחפצו ביקרם. היו מן היהודים שסברו שהדרך להתקבל לחברת הגויים העוינת אותם עוברת בהוכחת נאמנות יתר: התרחקות וניכור מהקהילה שממנה באו, ניסיונות היטמעות והתנצרות, ולעיתים אף הצטרפות למקהלת האנטישמים כדי לתקוף את הקהילה היהודית שממנה יצאו. אלא שהמחיר ששילמו לא הבטיח את קבלתם; מחקרים רבים על מומרים באירופה מתארים מלכוד כמעט בלתי אפשרי: הניסיונות הנואשים של יהודים לזכות באמון הגויים באמצעות ניכור לבני עמם לעולם לא הבטיחו להם בתמורה אישורי כניסה למועדוני החברים הסגורים.

במאה ה-19 יצאו יהודי מערב אירופה מהגטאות, רכשו השכלה, אימצו את שפת סביבתם, השתלבו בתרבות, באקדמיה ובכלכלה, והגדירו את עצמם כאזרחים נאמנים של מדינותיהם. בגרמניה התהליך הלך רחוק במיוחד: ערב עליית הנאצים היו יהודי המדינה משולבים מאוד בחברה וראו בגרמניה את מולדתם. אלא שבדיוק באותן שנים התפתחה האנטישמיות הגזעית, שהבהירה ליהודים שגם התנצרות, התבוללות והפגנת פטריוטיות עיוורת לא יעזרו להם.

כך, דווקא העידן שבו יהודי אירופה יצאו מהגטאות והשתלבו בחברה הכללית הוביל לאנטישמיות הקיצונית והאכזרית ביותר שידעה ההיסטוריה. דוגמה אחת מני רבות לכך היא הפילוסופית היהודייה-גרמנייה אדית שטיין שהתנצרה ב-1922. העובדה ששטיין נחשבה לאחת הדמויות החשובות והידועות בכנסייה הקתולית לא עמדה לה כשנעצרה ב-1942 ביחד עם מומרים יהודים נוספים ונרצחה באושוויץ. גם המומר היהודי פריץ הבר, חתן פרס נובל שהתנצר ונחשב לפטריוט גרמני מובהק, לא זכה לחסינות עם עליית הנאצים, כאשר ב-1933 נדרש לפטר את עובדיו היהודים ונאלץ לברוח מגרמניה. כך גם נכדו המפורסם של משה מנדלסון, פליקס מנדלסון, שגדל כנוצרי פרוטסטנטי ואף החזיר את "המתיאוס פסיון" לקאנון הקונצרטים. לימים הנאצים לא שכחו לו את זהותו היהודית, והציגו את המוזיקה שלו כבלתי ראויה לתרבות הגרמנית. כך גם אירווינג ברלין, בנו של חזן יהודי מוכר שנישא לקתולית ממשפחה מיוחסת וכתב את השיר המפורסם "White Christmas". התעמולה הנאצית סימנה אותו כדוגמה מרכזית ל"השפעה היהודית השלילית" על התרבות המערבית.

אין "הנחות סלב" למרצים אנטי-ישראליים

אותו מלכוד מקבל הד צורם גם בימינו אנו: פעילי השלום ויויאן סילבר מקיבוץ בארי ועודד ליפשיץ מנחל עוז הי"ד לא התנכרו לזהותם, בניגוד לדוגמאות קודמיהם; אך כמי שהקדישו במשך עשורים את חייהם לסיוע לתושבי עזה, גילו שהשקפת עולמם והחיבוק החם שהעניקו לעזתים לא העניקו להם חסינות כשנטבחו באכזריות בשבעה באוקטובר.

גם סיפורה של בתיה הולין מכפר עזה מעניק לאשליה הזאת ממד אישי ומטלטל במיוחד. במשך שנים קיימה הולין קשר עם צלם עזתי ואף יצרה עמו תערוכה משותפת שנועדה להציג את החיים משני עברי הגדר ולקרב ביניהם. בבוקר 7 באוקטובר, בעודה מסתתרת בממ"ד, התקשר אליה אותו צלם ולפי עדותה ניסה לברר היכן נמצאים כוחות צה"ל. בהמשך דווח ששימש כסייען חמאס. מי שניסתה להפוך מצלמה לגשר בין עזה לכפר עזה גילתה, לפי עדותה, שהאדם מצידו השני של הגשר ניצל באכזריות שטנית את האמון שהעניקה לו.

גם באקדמיה התברר במהרה שמרצים ישראלים ששימשו כחברי סגל באוניברסיטאות העילית של "ליגת הקיסוס" בארצות הברית ועמדו בראשות תנועת החרם (BDS) לא זכו בתמורה ל"הנחות סלב". אותם מרצים שהפכו לאורך השנים את הכפשת ישראל לזהותם האקדמית המרכזית לא זכו בתמורה ל"הכרת הטוב" מצד הסגלים האקדמיים והמנהליים באותן אוניברסיטאות; עם תחילת התפרעויות תומכי חמאס בקמפוסים בשמונה באוקטובר, הפנו להם הנהלות האוניברסיטאות עורף עד כדי סיכון ממשי לחייהם של המרצים הישראלים.

מחיאות הכפיים לא יקנו חסינות מהטבח הבא

כאן מתחולל היפוך תודעתי עמוק עוד יותר: במאה ה-20 נארגו יחדיו עלילות ודעות קדומות בתוך אידיאולוגיה גזענית שהציגה את היהודי כאויב העולם ושימשה להצדקת רדיפתו ולבסוף השמדתו. כאשר ישראלים מבית מתייצבים על במות בינלאומיות ומתארים את מדינת היהודים כרצחנית ונטולת מוסר, הם לא רק מלבים את וירוס האנטישמיות המשתולל, אלא חמור מכך: מעניקים לאויבינו אישור רטרוספקטיבי לטענת העמים שהאנטישמיות העתיקה לא נשענה על עלילות דם מומצאות, אלא נבעה מזיהוי מפוכח של "הסכנה היהודית". זהו השירות התודעתי החמור ביותר שמעניק היהודי השימושי לשונאיו: הענקת כתב הגנה לאנטישמיות ההיסטורית עתיקת היומין. אירופה, שבמשך דורות הושיבה את היהודי על ספסל הנאשמים, מוזמנת כעת לשבת בכס השופט, כאשר צמד קולנוענים ישראלים מגישים לה בחדווה את כתב האישום האנטישמי השקרי נגד בני עמם.

25 דקות של "סטנדינג אוביישן" הן מחווה שגם גדולי הדיקטטורים בעולם, כפוטין וקים ג'ונג און, יתקשו לסרב לה. אבל אפילו הן אינן מספיקות כדי למחוק למעלה מ-2,000 שנות אנטישמיות נוצרית ו-1,400 שנות אנטישמיות מוסלמית. יובל אברהם ורחל שור יכולים להשתחוות ולהתרפס בפני הקהל האירופי, לזכות במימון מלא וברוב הוד והדר על סרט תעמולה שקרי נגד בני עמם, ולהפוך ביתר קלות ליהודים שימושיים יעילים במיוחד. אך ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב שדווקא ניסיונות הניכור מזהותך היהודית מלבים עוד יותר את השנאה כלפיך, ומהווים הוכחה ניצחת שאם היהודים בוגדים בבני עמם – הם בוודאי יבגדו בכולם.

הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה תקשורתית.