פסטיבל ונציה: הטוב, הרע והמכוער

פרס מבטא תמיד הישג כלשהו. פרס במדע מוענק עבור הישג מדעי, ופרס בספורט על הישג ספורטיבי. מדען אינו זוכה בפרס נובל בפיזיקה משום שהוא מטיף לטבעונות, ונבחרת אינה זוכה בגביע העולם בכדורגל משום שהיא נגד פליטת גזי חממה. כבר בני דורו של אפלטון באתונה הקלאסית הבינו, שלא מעניקים את הפרס בהדיפת דיסקוס למי שהצטיין בהיאבקות – ולהפך. מה שנכון למדע ולספורט אמור להיות נכון גם לאמנות. אבל פסטיבל הסרטים בונציה, שהעניק השנה את פרס אריה הכסף לסרט 'נזא', הוכיח שאפשר אחרת. מסתבר שאפשר להעניק פרס בתחום האמנות עבור הישג תעמולתי צרוף.

נכון, אמנות לא חייבת להיות כלואה בתוך עצמה(l’art pour l’art) . ארנולד האוזר, היסטוריון האמנות המרקסיסטי הגדול, הראה בספרו 'הסטוריה חברתית של האמנות', שאמנות מעולם לא התקיימה בבועה, אלא שירתה דתות, מלכים, בורגנים ומהפכנים. אך הדגיש שיש הבדל בין יצירות העומדות בזכות עצמן, ומוסיפות להפעים יובלות לאחר שפטרוניהן והאידאולוגיות שלהם נעלמו, לבין אלה, שזכו לתהילה ולפרסים רק מפני שהתיישרו עם הרעיונות והאנשים הנכונים, ושקעו עמם לתהום השכחה.

פסטיבל ונציה יודע על מה מדובר. האיש שיסד את הביאנלה ואת פסטיבל הקולנוע ב־1932,  ג'וזפה וולפי, היה מושל טריפוליטניה האכזרי בתקופת הכיבוש האיטלקי של מערב לוב. על יעילותו בדיכוי לוחמי החופש הלוביים זכה בתואר 'רוזן מיזוראטה'. אחר כך הפך לשר האוצר של מוסוליני וחבר המועצה הגדולה של הפשיזם. וולפי הפך את פסטיבל ונציה לזירת תעמולה פוליטית, שהעניקה במה לבכירי המשטר הנאצי. ביניהם יוזף גבלס שר התעמולה של היטלר, שנעשה אורח קבוע במקום, ופרס בין השנים 1935-8 את חסותו על סרטיה הפרו-נאציים של לני ריפנשטל ובשנת 1940 על ה'יהודי זיס' האנטישמי של וייט הרלן, סרט שחיילי האס-אס חויבו לצפות בו. וולפי, אגב, מעולם לא הועמד לדין על פשעי המלחמה שלו בלוב.

נפילת המשטר הפשיסטי באיטליה בתום המלחמה לא סייעה לפסטיבל להתפכח. האמנות נותרה כפופה לתעמולה, רק צבעה ואדוניה התחלפו. כבר ב־1946, השנה הראשונה לחידוש פעולתו, העניק חבר השופטים של הפסטיבל בונציה, בלחץ המשלחת הסוביטית, ציון לשבח מיוחד לסרט 'השבועה' של מיכאיל ציאורלי. סרט פולחן סטליניסטי בוטה שהציג את סטלין כמי שצפה את ההתקפה הנאצית והוביל כמעט לבדו את צבא ברה"מ לניצחון. הקהל האיטלקי באולם נעמד על רגליו ומחא כפיים בכל פעם שסטלין, מדובב לאיטלקית, דיבר בסרט התעמולה הזה, שקיבע את דמותו של סטלין כסבא טוב, שכל מעייניו נתונים לרווחת אזרחיו, והכשיר את הקו הפרו־סובייטי שהובילו המפלגות הקומוניסטיות במערב. ההתפעלות מן המשטר הסובייטי הוסיפה לככב בפסטיבל גם בשנים שלאחר מכן, והתיישבה היטב עם השיח המעמדי והאידאולוגי של איטליה האדומה.

פסטיבל ונציה ידע גם ימים אחרים. כאשר העניק את אריה הזהב ל'רשומון' הנפלא של קורוסאווה, 'ילדותו של איון' של טרקובסקי, 'הקרב על אלג'יר' של פונטקורבו ועוד… יצירות מופת, שביטאו עמדה מוסרית ופוליטית, בלי לאבד את ערכן האמנותי. ההיסטוריה של ונציה מוכיחה אפוא, שהפסטיבל גם ידע מדי פעם, להבחין בין אמנות גדולה שיש לה עמדה, לבין תעמולה זולה, המבקשת לקבל מעמד של אמנות גדולה.

אלא שונציה החליטה לשוב ולהתרפק על עברה המפוקפק בשנים האחרונת. לבטח מאז שג'עפר אל־סיקילי, אינטלקטואל סיציליאני בשם פייטראנג'לו בוטאפואוקו שהתאסלם, קיבל לידיו את ניהול הביאנלה וקבע את חזון הפסטיבל, המתבטא, בין היתר, בעוינות יוצאת דופן לישראל. בנאומו בטקס הפתיחה של הפסטיבל האשים אל סיקילי את מדינת ישראל ברצח מכוון של ילדים עזתים. החרו־החזיקו אחריו המנהל האמנותי אלברטו ברברה והכומר הפרו־פלסטיני דון ננדינו קאפובילה, שקבע כי ישראל מבצעת בעזה טיהור אתני. על רקע זה אין להתפלא איך סרט כמו 'נזא' זוכה ב'ארי הכסף' היוקרתי.

יובל אברהם ורחל שור הנרגשים התקבלו ב־25 דקות של מחיאות כפיים בעמידה. זה מה שקורה כאשר המסך מאשר לצופיו… את מה שהם כבר מאמינים בו ללא סייג… התלהבות קהל אינה כמובן ביקורת קולנועית, אלא שאפילו מבקריו האוהדים של הסרט התקשו לעתים להפריד בין חשיבותו הפוליטית לבין איכותו האמנותית. מבקר 'טיים אאוט', למשל, שהעניק לו חמישה כוכבים, פתח בקביעה "…יש סרטים חשובים בלי קשר לאיכותם הקולנועית..”. 'סקרין דיילי' שיבח בעיקר את הצטברות העדויות, ואילו מבקר התרבות של 'הגרדיאן' עצמו בחר להתיחס לאנונימיות העדים כמדד לאיכותו של הסרט.

נשאלת השאלה, אם חשיבות הנושא, הצטברות העדויות ועוצמתן אינן קובעות את איכותו האמנותית של סרט דוקומנטרי, מה כן הופך אותו ליצירת אמנות? ג'ון גרירסון, במאי, מפיק, מבקר ותיאורטיקן קולנוע שטבע את המונח דוקומנטרי, טען כי יצירה דוקומנטרית איכותית דורשת מעבר לנושא מעניין ולצילום מקצועי, גם מבנה, נקודת מבט ושפה חזותית. ומעל להם הגינות, קפדנות וספקנות המאפשרים למציאות להתנגד לתזה של היוצר ולהותיר בצופה גם סימני שאלה, כמו בחיים עצמם.

כאשר 'נזא' נבחן באמות המידה הללו, הביקורות מפסיקות להיות נלהבות. המגזין 'נוט קריטיק' הצרפתי כתב, שהוא צפה ב-80 דקות של האשמה, 25 דקות של תשואות ואף ראיה שניתן לאמת בפני הציבור. כתבת 'רדיו ליברטה' טענה שהקלפים סומנו מראש. כתוצאה משילוב בין במאים עם אג'נדה, מקורות אנונימיים, הסתמכות על תחקירי 'הגרדיאן' שמימן את הסרט והיעדר נרטיב נגדי. 'דה־ראפ' ההוליוודי קבע שאין מדובר בתחקיר או בחשיפה אלא במיחזור של חומרים מוכרים. אחרים הצביעו על שפה חזותית חזרתית. דומה, שככל שמתרחקים מכתב האישום ומתמקדים באיכותו הקולנועית, נחשפת חולשתו של 'נזא'.

הדבר בולט במיוחד לנוכח טענת הבמאים, שלפיה מנגנון קבלת ההחלטות בצה״ל הוא שהוליד את ההרג הסיטוני בעזה. כל מי שבאמת מכיר את תהליך יודע, שאנשי המודיעין שרואיינו בסרט ואחראים לזיהוי והפללת המטרות, הם רק החוליה הראשונה בשרשרת. ומכאן ואילך ההחלטה אם לתקוף, מה לתקוף, וכיצד, עוברת מהם: למפקדים בשטח, לדרגי המטה בפיקוד, לחיל האוויר, לחקר ביצועים באמ״ץ, למח' שו"נ, לפרקליט המלווה את התהליך מראשיתו ולגורמי הביצוע בזרועות, וחוזר חלילה. מדובר במערכת בין זרועית ובין תחומית שמטרתה להבטיח הישג מבצעי מוגדר תוך צמצום הפגיעה באזרחים. במקום לברר מי ידע, אישר, לחץ, בלם, בדק את התוצאות והפיק, או לא הפיק לקחים, הסתפקו הבמאים בעדויות מבסיס הפירמידה, הנוגעות לתהליך מורכב שהתנהל מעל לראשם.

חמור מכך, יובל אברהם ורחל שור הציגו את הרג האזרחים בעזה, כאילו התרחש במרחב אזרחי שלו ושוחר שלום, ולא במעוז טרור רצחני. שפעיליו הפכו אותו לזירת ללחימה, במטרה למנוע ממדינת ישראל לשחרר את החטופים, ולהיפרע על טבח ה-7 באוקטובר, משימות שגבו מצה״ל מאות חללים ואלפי פצועים. סרט דוקומנטרי ראוי לשמו לא יכול להתעלם מצד זה של המשוואה. ובודאי שלא מהעובדה שהמשפט הבינ"ל אוסר על לוחמים להיערך להגנה בתוך ריכוזי האוכלוסייה, בתי חולים, מוסדות דת, או אתרי תרבות, להפוך אותם לאזורי לחימה, ולהשתמש באזרחיהם בתור  מגן אנושי.

לסיכום, מן הפרומואים ומדברי המבקרים שראו את הסרט עולה ש'נזא' נכשל בשני המבחנים העיקריים שאמורים היו להצדיק את הפרס שקיבל. מבחינה קולנועית אין בו את האיכויות שיכולות היו להפוך אותו ליצירה אמנותית. ומבחינה אינטלקטואלית הוא חסר את התחקיר המעמיק, ההצלבה, הספקנות, ומעל הכל את היושרה הנדרשת להפוך כתב אישום נגד צה״ל, לתחקיר רציני. מחיאות הכפיים הממושכות והפרס שקיבלו יובל אברהם ורחל שור אינן מעידות על איכותו הקולנועית אלא על עוצמת ההזדהות הקולקטיבית של הקהל עם הארס שהבמאים מהלו בסרט. גם את גם 'היהודי זיס' של פייט הרלן, מן הסרטים האנטישמיים הידועים לשמצה של הקולנוע הנאצי, קיבל הקהל בוונציה ב־1940 בהתלהבות ובמחיאות כפיים. הרלן צייר את היהודי כטפיל מאיים, 'נזא' מצייר את צה״ל כחבורת רוצחים צמאי דם. הזמנים משתנים, הנושאים מתחלפים, אבל הפיתוי להעניק לתעמולה מעמד של אמנות נותר בעינו בונציה כאז כן עתה.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' לבניין הכח בצה"ל.