מדוע אינני "שמרן לאומי"

באוקטובר 2025 התעוררה סערה במחנה השמרני האמריקאי לאחר שטאקר קרלסון אירח את ניק פואנטס, לאומן לבן ואנטישמי מוצהר. בתגובה לביקורת על הריאיון, פרסם קווין רוברטס, נשיא קרן הריטג', סרטון שבו הגן על קרלסון וטען כי על השמרנים להיאבק ביריביהם משמאל במקום להחרים את חבריהם מימין. הסרטון עורר מחאה חריפה והתפטרויות בקרן. בדצמבר אותה שנה, במסגרת אירוע בהריטג', נשא בן שפירו נאום שבו תקף את קרלסון וטען כי שמרנות שאינה מציבה גבולות עקרוניים ואינה דוחה אנטישמיות מתוכה מאבדת את משמעותה. פרשה זו המחישה את המחלוקת בשאלה אם השמרנות מוגדרת באמצעות נאמנות למחנה פוליטי או באמצעות עקרונות המחייבים גם את חבריו.

אבל הנאום של שפירו הבהיר מסר ברור ומבוטא – כמו שמדינות דורשות גבולות פיזיים, כך תנועה רעיונית דורשת גבולות רעיוניים. צריך להיאבק באלו שקוראים לעצמם ״שמרנים״ בזמן שהם ממוטטים את האוהל מבפנים. צריך לדעת לקרוא לדברים בשמם ולהגן על התנועה השמרנית מאלו שישמידו אותה.

כל השקפה דורשת הגדרות ברורות, וזה אומר שלא כולם נכנסים באוהל השמרני. מי לא נכנס? מי שלא שמרן. אף על פי שהתשובה נראית פשוטה, היא רחוקה מלהיות כזאת.

בכנס השמרנות הלאומית בשבוע שעבר בירושלים, ג'רמי בורינג, ממייסדי אתר האינטרנט 'דיילי וייר' יחד עם בן שפירו ואחרים, סיפר שהוא נוטה לצחוק על עמיתיו השמרנים המגדירים את עצמם כאנטי-ליברלים, מכיוון שהשמרנות האמריקנית בראש ובראשונה משמרת את הערכים הליברליים. הוא צודק בהחלט, מאחר והשמרנות אינה אידיאולוגיה עם מהות עצמית המגדירה מה ראוי להיות וכיצד ראוי לחיות, אלא השקפה פוליטית בדבר האופן שבו יש לנהל את מוסדות המדינה והחירות שהיא צריכה לספק לאזרחים.

השמרנות היא תפיסה המבוססת על צניעות ביחס לעולם, ועל שלילה של אידיאולוגיות גורפות היודעות מה נכון וכיצד כולם צריכים לחיות. לכן, המוסד הפוליטי המרכזי שהיא רוצה לשמר הוא החירות, המאפשרת מרחב לפרטים ולקבוצות לחיות את חייהם על פי הבנתם. הנגזרת מכך היא ממשלה קטנה, רגולציה מינימלית ושוק חופשי המאפשר הן את היוזמה הפרטית המובילה לשגשוג כלכלי והן את חירות הפרט המאפשרת את החופש הרעיוני והדתי.

זו הסיבה שהנוצרי והיהודי יכולים כאחד להיות שמרנים, בעוד שהדתות שלהם שונות בתכלית. שניהם משגשגים ופורחים תחת החירות הפוליטית, ולכן הם יכולים להיות בעלי ברית במאבק למען שימורה.

זו לא תיאוריית הפרסה

מיהם, אם כן, יריבי השמרנות? בפשטות – מי שמתנגד לחירות ודוגל בעמדות קולקטיביסטיות ושבטיות. על פי העמדות הללו, מה שמשנה הוא הזהות הקולקטיבית ולא הפרטים המרכיבים אותה; לא האדם המדובר, אלא לאיזו קבוצה הוא שייך. השקפות שבטיות נוטות לחלק את העולם לשתי קבוצות: לבני אור ולבני חושך, והן נוטות לאוטופיזם אידיאלי שהדרך להשיג אותו עוברת בהסרת האיום שמציגים אותם בני חושך. זהו המשותף לנאציזם, לקומוניזם, לאסלאמיזם ולשאר האידיאולוגיות האנטי-מערביות. זו לא ״תיאוריית פרסה״ שבה הקצוות של כל השקפה מתחברים, אלא מבנה אידיאולוגי של התפיסה השבטיות. זו אינה תופעת לוואי של רעיונות מתונים ש״הוקצנו״, אלא דפוס רעיוני העומד בפני עצמו. זו הסיבה שאי-אפשר לדבר על נאציזם ״מתון״ או על קומוניזם ״מתון״. כפי שמי שקורא זאת מבין מהדוגמאות הללו, מדובר במטרה של התפיסה המדוברת – זוהי ההשלכה הלוגית וההיסטורית של השקפות קולקטיביסטיות של השבטיות.

העמדות הקולקטיביסטיות-שבטיות הללו שוללות את המריטוקרטיה. האדם אינו נשפט על פי הישגיו, כישוריו או יכולותיו, אלא על פי השתייכותו. רואים זאת היטב בפרוגרסיביות השמאלנית החדשה: קבוצת השייכות הגזעית, המגדרית או המעמדית חשובה יותר מכל דבר אחר, והיא יכולה להשפיע על סיכויי קבלה ללימודים גבוהים, משרות ממשלתיות ועמדות השפעה יותר מאשר סך הכישורים האישיים של המועמד. כבר לא נשאל מי האדם המדובר, אלא מהו.

לכן בדרך כלל ניתן להציב את המשוואה הבאה: אם מישהו מחזיק בעמדות קולקטיביסטיות ושבטיות, סביר להניח שהוא יתנגד גם לשוק החופשי, לשלטון החוק בנוסח הליברלי ולחירות הפרט. כל אלו מהווים חסם בפני האוטופיה הטהורה של השבט הנאור.

התובנה הזו יכולה לסייע לנו להבין את התנועה המסוכנת שצמחה בתוך הימין האמריקני החדש. דמויות כמו טאקר קרלסון, ניק פואנטס וקנדס אוונס חצו את הקווים אל המחנה הקולקטיביסטי, ולכן נמצא בהם מכלול עמדות ההולכות בד בבד עם כך. שבטיות, קונספירטיביות, אנטישמיות ובדלנות – כולן תוצר של אותה השקפה.

״שמרנות לאומית״ אינה שמרנית

כנס השמרנות הלאומית שנערך בבנייני האומה בשבוע שעבר הדגים זאת היטב.

לפי חזוני, ממייסדי תנועת השמרנות הלאומית, נקודת המוצא של הסדר הפוליטי אינה היחיד העצמאי, אלא מסגרות ההשתייכות שאליהן נולד האדם: המשפחה, השבט והאומה. בספרו The Virtue of Nationalism (״בשבח הלאומיות״) הוא מציג את האומה כהתפתחות היסטורית של קבוצות המאוחדות באמצעות מורשת, מסורת וקשרי נאמנות הדדית. בניגוד לתפיסה הליברלית, המבססת את החובה הפוליטית על חירותו והסכמתו של היחיד, חזוני טוען כי החובות המוסריות והפוליטיות נובעות גם מהשתייכותו של האדם לקבוצות נאמנות שקודמות לבחירתו.

תפיסה זו באה לידי ביטוי בהצהרת העקרונות של התנועה השמרנית הלאומית משנת 2022, שחזוני נמנה עם מנסחיה. ההצהרה מציגה את הריבונות הלאומית כבסיס לשימור המסורת, הדת, המשפחה והמוסדות החברתיים, וקוראת למדינה למלא תפקיד פעיל בהגנה עליהם. היא אף קובעת שהמדיניות הכלכלית צריכה לשרת את רווחת האומה ואת האינטרס הלאומי. בכך מעניקה השמרנות הלאומית ללאום מעמד של מסגרת מוסרית ופוליטית הקודמת לפרטים המרכיבים אותו. זוהי נקודת המפגש עם החשיבה הקולקטיביסטית של השבטיות: ההשתייכות הקבוצתית אינה רק עובדה חברתית, אלא מקור לחובות ולתכליות פוליטיות משותפות.

טענותיו התיאורטיות של חזוני עדיין אינן הבעיה. הבעיה מתחילה ביישום המעשי שלהן בתנועה שהוא יצר. תנועה המדגישה את השייכות הפוליטית ואת הקואליציה נגד האויב המשותף, תוך טשטוש עז של ההבדלים והגבולות, מביאה בהכרח לחדירה של גורמים בעייתיים – כאלו שראיית העולם הקולקטיביסטית הזו מושכת אותם.

הסכנה של אידיוטים שימושיים

הבעייתיות הזו באה לידי ביטוי במלוא חומרתה בפאנל שנערך בכנס השמרנות הלאומית תחת הכותרת ״הימין החדש באמריקה״.

חברי הפאנל הדגישו את תמיכתם בגבולות בין מדינות, במשפחות חזקות, בזהות לאומית, בדת ובמסורת. משום כך, הקרירות שרובם הפגינו כלפי ישראל אומרת דרשני. אחד הדוברים, המו"ל והפובליציסט האמריקאי ג'ונתן קיפרמן, המוכר בכינויו 'לומז', הציג את עצמו כהדיוט בכל הנוגע לישראל, אך הדבר לא מנע ממנו לטוס עד לישראל כדי להטיף לה. הניתוח שלו היה שטחי וממוחזר סיסמאות. מת'יו פיטרסון, העורך הראשי של Blaze Media ולשעבר סגן נשיא מכון קלרמונט, תיאר כביכול את הביקורת הרווחת על ישראל בימין האמריקאי – אך ניכר שהוא מסכים איתה.

שוב ושוב טענו (חלקם במרומז וחלקם במפורש יותר) שישראל מתמרנת את אמריקה למלחמות יקרות במזרח התיכון. גם אם זו דעה רווחת בימין, היא פשוט אינה נכונה. ב-35 השנים האחרונות יצאה ארצות הברית למלחמה כדי להגן על כווית ועל ערב הסעודית, ועל בוסניה וקוסובו בבלקן. ישראל, לעומת זאת, מעולם לא ביקשה שחיילים אמריקאים יילחמו במלחמותיה במקומה. אפשר בהחלט לחשוב שמלחמת עיראק הייתה טעות – רבים בימין, ובהם טראמפ עצמו, סבורים כך. אבל הטענה שפקידים יהודים בממשל בוש גררו את אמריקה למלחמה למען ישראל היא דבר אחר: זוהי קונספירציה אנטישמית. הדוברים בפאנל פלרטטו עם הנרטיב הזה.

אחר כך הגיעה הטענה המוכרת, שלפיה ישראל חיה על חשבון משלם המסים האמריקאי. רוב הימין הישראלי סבור כיום שישראל צריכה להיגמל מהסיוע האמריקאי. אבל כדאי לזכור שהסיוע אינו צדקה: הוא מושקע ברובו בתעשייה הביטחונית האמריקאית, ובמסגרת מזכר ההבנות הנוכחי בוטלה בהדרגה האפשרות להשקיע חלק ממנו בתעשייה הישראלית. נתניהו בעצמו הצהיר בנחרצות שהוא רוצה לצמצם בהדרגה בעשר השנים הבאות את התמיכה האמריקנית, המעצבת את מערכת היחסים בין שתי המדינות כאחת של תלות ולא של שותפות. מעבר לכך, מדובר במערכת יחסים שבה סכום של 3.8 מיליארד דולר בשנה מכסה לא מעט ממה שארה"ב מקבלת בתמורה: שיתוף מודיעין, פיתוח טכנולוגיה ותרגולה בשדה הקרב, הגנה על אינטרסים מערביים במזרח התיכון, וכמובן – בעלת הברית היחידה שניצבה בשדה הקרב כששאר "בעלות הברית" של ארה"ב הגיבו בפחדנות לאיום האיראני במלחמת 12 הימים ולא הפסיקו מאז (בריטניה שלא מגיבה כשתוקפים בסיסים שלה, ספרד שמתנגדת לשימוש אמריקאי בשטחה, ונאט"ו ששלחה 13 חיילים להגן על גרינלנד מפלישה אמריקאית פוטנציאלית). וכל זה מבלי להזכיר את האובדניות האירופית בהגירה, בקצב הילודה ובמסוגלות להגן על המדינה מפלישה עוינת – המחלישים את היכולת שלהם להיות בעלי ברית נאמנים שיתייצבו לקריאה ברגע האמת.

אך גם אם נפריך את הטיעון נגד האינטרס האמריקאי שבשימור היחסים עם ישראל – גם ירדן ומצרים מקבלות סיוע של יותר ממיליארד דולר בשנה, ועדיין לא שמעתי עוינות כלפי המדינות האלה. מאז 1953 ארה"ב קשורה בהסכם הגנה הדדית עם דרום קוריאה, המארחת את הבסיס הצבאי האמריקאי הגדול ביותר מעבר לים וכ-28,500 חיילים אמריקאים. ארה"ב חתומה על הסכמים דומים עם יפן, הפיליפינים ואוסטרליה, ומחויבת על פי חוק לסייע לטייוואן להתגונן מפני סין – מחויבות שעלולה לגרור אותה למלחמה רחבת היקף. אם כן, מדוע דווקא הברית עם ישראל, הזולה והפחות מסוכנת מכולן, היא זו שעומדת למבחן?

לבסוף, חזר ועלה הדיבור על ארגונים יהודיים-אמריקאיים ליברליים, ובמיוחד על תמיכתם בהגירה. הרמיזה הייתה שיהודי ישראל אחראים איכשהו לבחירות המדיניות של יהודי אמריקה. אבל יהודי אמריקה מהווים כ-2.4% בלבד מאוכלוסיית ארה"ב, והארגונים הגדולים ביותר המקדמים הגירה בארה"ב הם דווקא קתוליים (Catholic Legal Immigration Network ו-Catholic Charities USA). איש אינו מצפה מהוותיקן לתת את הדין על כך.

לצידם הופיע ויליאם וולף, הדובר היחיד שניתן לתאר כאנטישמי של ממש – זהותני ימני תחת השם המטעה "נצרות לאומית". וולף כיהן שבעה חודשים בתפקיד זוטר בממשל טראמפ הראשון, וכיום הוא עומד בראש ארגון בשם "המרכז למנהיגות בפטיסטית", שמטרתו להטות ימינה את ״האמנה הבפטיסטית הדרומית״ – הזרם הפרוטסטנטי הגדול ביותר ואוהד ישראל ביותר בארה"ב. ב-2023 היה וולף שותף לניסוח "הצהרה בנושא לאומיות נוצרית והבשורה", הקוראת לבטל את ההפרדה בין דת ומדינה בארה"ב ולהכפיף את המדינה לאמונה הנוצרית. שותפו להצהרה, ג'ואל ובון, בוטה אף יותר בכל הנוגע ליהודים: הוא קורא לשלול מהם זכויות פוליטיות, מצהיר על שנאתו ליהדות ומחזיק בתפיסות אנטי-יהודיות קלאסיות, שלפיהן האל קילל את היהודים והחליף אותם בכנסייה. לאחר פרסום ההצהרה התראיין וולף אצל סטו פיטרס, משפיען המחזיק בדעות של עליונות לבנה ובאנטישמיות גלויה. דבריו של וולף על כך שהתנ"ך הוא ספר נוצרי המיועד לנוצרים מעידים על תיאולוגיית ההחלפה, שלפיה הכנסייה החליפה את עם ישראל בבריתו עם האל, ולעם היהודי אין עוד ייעוד משלו. שותפו ובון מנסח זאת במפורש: "אלוהים לא הפר את הבטחתו לישראל. הוא קיים את הבטחתו. ישראל הפרה את ההבטחה פעמים רבות מספור. זה נגמר. עכשיו יש לנו את הכנסייה – ישראל האמיתית של אלוהים". משום כך, לשיטתם, התמיכה בישראל היא דווקא אנטי-נוצרית: "מדינת ישראל המודרנית אינה הגשמה של נבואה; היא פרויקט חילוני וגיאופוליטי לחלוטין… הכנסייה – יהודים וגויים המודים בישוע כאדון – היא ישראל האמיתית של אלוהים. כל ניסיון להוציא מקברה את גופתה של ישראל האתנית כצורך נבואי הוא פגיעה ישירה בעבודתו המושלמת של המשיח".

בכנס רמז וולף לתפיסה של שייכות לאומית על בסיס מוצא, כשציין שאבותיו חיים בארה"ב מאז מלחמת האזרחים ושאף יהודי לא חתם על החוקה האמריקאית. לשיטתו, ארה"ב נוסדה "על ידי נוצרים, למען נוצרים". הוא ציטט את וושינגטון בסילוף, וטען שבנאום הפרידה המפורסם שלו אמר הנשיא שצריך "להימנע מיצירת קשרים הדוקים מדי עם אף עם ומדינה", כשבפועל דיבר וושינגטון על בדלנות בנושא המהפכה הצרפתית שנגדה את העקרונות השמרניים באופיים שעל בסיסם נוסדה ארה"ב. הוא גם שכח לציין את שלושת המכתבים מיהודי ניופורט שביקשו אמנציפציה מוושינגטון – בקשה שסירב לה מאחר שאמנציפציה הייתה הופכת את היהודים למשהו שאינו אמריקאי. מאחר שהנשיא וושינגטון ראה ביהודים אמריקאים ולא אזרחים נחותים, לא נדרשה אמנציפציה כדי להתייחס אליהם כאזרחים שווים. האבות המייסדים לא רק העריכו את העם היהודי, אלא גם שאבו ממנו השראה רבה.

וולף, קולקטיביסט שבטי במסווה שמרן, ניסה לסלף זאת. בפאנל אמר וולף שרק מיליון יהודים הצביעו לטראמפ, מתוך 77 מיליון מצביעיו. לדבריו, היהודים הם "השותף הזוטר" בשמרנות ו"עליהם לדעת את מקומם". הוא גם דיבר על כעסו על כך שיהודי אמריקה מצביעים ברובם לדמוקרטים, ובכך פוגעים בו כנוצרי שמרני. קשה להבין מדוע יש להלין על כך דווקא בפני יהודים ישראלים – אלא אם מניחים שכל היהודים, בכל מקום, נושאים באחריות משותפת למעשיהם של כל השאר. לא שמאל אמריקאי, אלא יהודים; כלומר לא הרעיונות שמישהו מאמין בהם, אלא הזהות הקולקטיביסטית; לא מי, אלא מה.

זה, יותר מכל דבר אחר, חשף את הפנים האמיתיות של הכנס.

אותו הדבר נכון לגבי האשמת היהודים בשליטה ובדומיננטיות של אייפא"ק בפוליטיקה האמריקאית. אין להשוות את ההשפעה המינימלית של הארגונים ה"יהודיים" בפוליטיקה האמריקאית לעומת זו של מדינות כמו סין או קטאר, שמזרימות מיליארדי דולרים לתוך האקדמיה, הכלכלה והפוליטיקה האמריקאית, שלא מקבלות פרק אצל טאקר או קאנדס. אין במות שעליהן מופיעים ימנים ״לאומנים״ שיוצאים נגדם.

לבסוף, החליט וולף להכריז נאמנות לג'יי-די ואנס בתור היורש של טראמפ לנשיאות ב-2028. הדבר מעיד על מה שטענתי עד כה. כרגע יש קרב בין שני היורשים האפשריים של טראמפ. אחד דומה לטראמפ מאוד במדיניות החוץ, ביכולת לנהל מעצמה, מחזיק בהשקפה הרואה בחיוב את ההגמוניה האמריקנית, תומך בשוק החופשי ומתנגד לקולקטיביזם – השני הוא ג'יי-די ואנס.

עצם הכרזת הנאמנות לסגן הנשיא בתור חלק מהנאום שלו מעוררת תהייה בצורה מובנית – הרי אף אחד לא דיבר על זה, והפאנל עוסק בכלל ביחס לישראל. אך הסיבה ברורה: וולף – וכפי שמעיד על עצמו חזוני – משתייכים לזרם הקולקטיביסטי שבתוך הימין החדש. עבורם, שמרן פטריוט מהסוג הישן כמו מרקו רוביו הוא מחוץ לתחום.

אכן, הימין האמריקאי עובר שינויים טקטוניים, וחשוב להכיר בכך. ישראלים החרדים לעתיד השותפות האסטרטגית צריכים לפתוח ערוצי תקשורת גם עם אנשי ימין הספקנים לגבי חשיבות הברית. אך הידברות אינה נרמול. אסור לנו לנרמל דעות אנטי-דמוקרטיות, גזעניות ואנטישמיות, במיוחד כשיש רפובליקנים נוצרים ויהודים הנאבקים בכל כוחם נגד המגמות האלה. הימין היהודי יכול ללמוד מהניסיון המר של היהודים בשמאל. במשך עשרות שנים האמינו יהודים ליברלים שהסכנה המרכזית נשקפת מימין, ולכן הסכימו לבלוע קואליציות עם אנטי-ציונים ואסלאמיסטים. התוצאה ניכרת היום במפלגה הדמוקרטית ובשמאל ברחבי העולם. אסור ליהודים להעדיף שיקולים פוליטיים על פני ביטחונן ושלומן של מדינת היהודים ושל הקהילות היהודיות. כל עוד יורם חזוני ו-NatCon ממשיכים לתת במה לקולות כאלה בלי להתעמת איתם, ליהודים גאים אין מה לחפש שם.

אבל חשיבות הנושא הזה חורגת מהכנס הספציפי המדובר. אנטישמיות היא לא תופעה העומדת בפני עצמה, והיא בדרך כלל תסמין עמוק לחוליי החברה שבה היא משתוללת. מה שאנחנו רואים בימין האמריקאי החדש בתור אנטישמיות אינו אלא ביטוי לריקבון חברתי פנימי, מאחר ותסמיני הקולקטיביזם הזהותני אינם רק שנאה של קבוצות, אלא של כל מה שנצרך לחברה חופשית: מריטוקרטיה, אינדיבידואליזם, חירות פוליטית ושלטון החוק. ניצחון של האגף הקולקטיביסטי בימין פירושו אובדן רבים מהמאפיינים שהפכו את אמריקה למה שהיא, ואולי אובדן של אמריקה עצמה. וזו התפתחות חמורה מאוד.

גם לנו בישראל כדאי להפיק לקחים. לראות את הקהל בכנס מוחא כפיים נלהבות למשמע דבריהם של דוברים השונאים אותם מלמד על רדידות המחשבה וחוסר הבנה של המאבק הרעיוני. העובדה שמישהו בעד גבולות בטוחים, משפחה ודת לא הופכת אותו לבעל ברית.

ויש כאן גם לקח חשוב עבורנו. לישראלים יש סנטימנטים שמרניים רבים: הם בעד חיי משפחה, חיים בתרבות לאומית תוססת, ונאמנים בגאווה למסורת הדתית שלהם. לכן רבים מבאי הכנס נפלו בפח הזה ומצאו את עצמם מריעים לקולקטיביסטים אנטישמיים. לרעיונות שמבססים את אורח החיים שלנו יש יסודות מוצקים ותשתית איתנה. השמרנות של הימין הליברלי בישראל, זה שנולד מהתנועה הרעיונית שהוביל זאב ז'בוטינסקי ומושפע בדורות האחרונים מהתנועות האחיות שלו בארצות הברית, אינה זקוקה להכרה או לאישוש מבעלי ברית מדומיינים ומפוקפקים – גם אם הם אוהבים להתפלל ולעשות ילדים.

אנחנו כישראלים צריכים לדעת להבדיל בין השבטיות הקולקטיביסטית שיוצרת קואליציה כמו זו של כנס השמרנות הלאומית לבין השמרנות שאנחנו מנסים לקדם פה בישראל. אנחנו צריכים להבין את צורת החשיבה של וולף, ולדעת לענות בצורה מדויקת, חדה וחריפה לשבטיות הקולקטיביסטית. הגבולות חייבים להיות ברורים, והאוהל שאנחנו בונים ורוצים לשמר חייב להיות מוגדר היטב. זהו תפקידנו.

זה אומר שאם אנחנו לא רוצים תנועה כזאת שתגדיר את ה"ימין", אנחנו צריכים להוות אלטרנטיבה. איך אמר צ'רלי קירק? תרימו את המיקרופון. קחו חלק בשיח ותהוו קול פיקח בזמן של עיוורון מוסרי. תהיו האלטרנטיבה. תלמדו את ההגות שביססה את המשטר השמרני הטוב, שיצרה את השוק החופשי ואת התרבות האמריקנית; תעמיקו בהגות הפוליטית הישראלית הרלוונטית, תבינו את השבטיות מספיק כדי לקרוא לה בשם, ותציבו גבולות ברורים לתנועה שאנחנו בונים – ונשמור על תנועה שמטרתה לשמר.

אז אם אענה על השאלה שממנה התחלנו – מדוע אינני שמרן לאומי?

כי אני שמרן.