שילוב הזרועות של המוסלמים הפנאטים והאידיוטים השימושיים האירופאים הוא שחזור של תופעה עתיקת יומין
במאמרה האחרון למגזין City, "המערב מתמודד עם שני אסלאמים", הציגה החוקרת האמריקאית־מרוקאית זינבּ ריבו תפיסה מקורית. ריבו מבחינה בין האסלאם במערב, הרווי באידאולוגיית עולם שלישי (Third-worldism) ומרוכז בסכסוך הישראלי־פלסטיני, ובין האסלאם במדינות מוסלמיות במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאסיה. רבים מן האזורים האלה עברו מודרניזציה, נלהבים מאוד מטכנולוגיה ומבקשים לכונן מערכת יחסים חדשה עם שליטי העבר הקולוניאליים שלהם מן המערב.
לשיטתה קו השבר עבר כעת מערבה, שעה שהמערב עומד מול אסלאם חדש, תוצרת בית, השקוע באיבה לקולוניאליזם ובנרטיב הפלסטיני.
ביחס לבחירה שעשו מדינות מוסלמיות רבות (איחוד האמירויות למשל) לטובת מודרנה ושיתוף פעולה בינלאומי, ריבו צודקת בניתוח שלה. העוינות כלפי המערב, כפי שהיא מציינת, כבר אינה באה לידי ביטוי במדיניות החוץ של מדינות מוסלמיות, אלא בתוך זרמים בחברות המערביות עצמן: בהפגנות נגד קולוניאליזם, גזענות ומדינת ישראל.
האבחנות של ריבו מדויקות אך אינן סותרות את תיאורית "התנגשות הציוויליזציות" של סמואל הנטינגטון; הן בסך הכל משקפות שינוי טקטי, התאמה למודרניזציה של האוכלוסייה שבאה בעקבות ההגירה הנרחבת של מוסלמים למערב. הכספים של קטאר ושל מדינות נפט אחרות עקרו את האיבה המסורתית נגד התרבות היהודית־נוצרית מן החזית המדינית ושתלו אותה בליבה של המדינות של התרבות הזו. על החידוש הזה נוספה גם המצאת הטרור חסר האבחנה, פרי מוחו של אש"ף, עוד בשנות ה־60.
יתר על כן, גינויים נגד אימפריאליזם, קולוניאליזם וגזענות מופנים תמיד אל המערב – ולעולם אינם מכוונים למדינות מוסלמיות, מדינות שאוסלמו כולן באמצעות כיבוש ג'יאהדיסטי והפליה גזענית נגד האוכלוסיות הלא מוסלמיות והחשבתן כ"ד'ימי", אזרחים נחותים ממדרגה שניה.
מעמד הד'ימי ניתן על ידי המערכת האסלאמית השלטת לאוכלוסיות הלא מוסלמיות שנכבשו במלחמות הג'יאהד. שורשיו נטועים אפוא באידאולוגיית הג'יאהד ובהלכות צבא אסלאמיות, והוא המקור העיקרי לנחיתותן ולהתאסלמותן של האוכלוסיות הילידיות – דרך הגליה המונית, שעבוד, חטיפה של נשים וילדים, הדיכוי הכלכלי של מיסי הג'יזיה (מס "שמירה" שהושת על לא מוסלמים) והמרת דת בכפייה.
מן המאה ה־8 ועד המאה ה־12, לכל האזורים הנוצריים שאליהם הגיע האסאלם בכוח הזרוע כמו ספרד, דרום איטליה, סיציליה, הלבנט, עיראק (מסופוטמיה לשעבר, אזור שהיה מיושב בעיקר ביהודים ונוצרים), אסיה הקטנה וחלקים נוספים מהאימפריה הביזנטית, הגיעה גם ההלכה המוסלמית. באמצעות שילוב של כתבי הקודש המוסלמיים, חוקי השריעה וחוקים נוצריים נגד יהודים מן המאה החמישית והשישית היא יצרה דרך חדשה לדיכוי התושבים המקוריים הלא מוסלמים: הד'ימי.
לפעמים יצרה שנאת היהודים המשותפת ברית נוצרית־מוסלמית של רדיפת יהודים בארצות מוסלמיות, בפרט במולדתם המאוסלמת של היהודים, טרם הקמתה של מדינת ישראל המודרנית. השנאה חסרת המנוח הזו, שלעתים רבות הוצתה על ידי כמרי הכנסייה הקתולית או כנסיות המזרח, גברה עוד יותר אל מול התנועה האוונגליסטית אוהבת היהודים במאה ה־19. בתחילת המאה ה־20 הברית המוסלמית־נוצרית נגד היהודים, מוטיב חוזר בהקשר של מעמד הד'ימי, קיבלה צורה בינלאומית – ההתנגדות לציונות.
בעשורים האחרונים הפכה אירופה ליבשת החדשה של אמונת הד'ימי, וייבאה לקרבה את שנאת היהודים המתנשאת, הצוהלת וחסרת העכבות של תרבות הד'ימי. במאה ה־20 המגמה הזו הגיעה לשיאה בשואת יהודי אירופה.
גל האנטישמיות הנוכחי הוא קמפיין מתוכנן ומאורגן בהובלת "הארגון האסלאמי העולמי לחינוך, מדעים ותרבות" (ICESCO), אחד מן המוסדות המרכזיים של הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (מעין ח'ליפות בינלאומית המייצגת 56 מדינות מוסלמיות). התכנית הוצגה בסדרת הרצאות במרוקו (1993) ובירדן (2004) במסגרת דיאלוג מוסלמי־נוצרי. עבדאללה כנעאן הירדני הציג אז אסטרטגיה מתוחכמת של החדרת מדיניות אסלאמית לתוך כלל ערוצי המדיה והתרבות במערב באמצעות שימוש בנרטיב הפלסטיני, אסטרטגיה התואמת בדיוק לאג'נדה של "ברית הציוויליזציות" (זרוע של האו"ם שהוקמה ב־2005).
הגל האנטי ישראלי הסוחף היום את אירופה, בתמיכתן המלאה של הממשלות, מביא לרחבי היבשת את מנהגי הד'ימי. ככל שהאירופאים יכירו מקרוב את התרבות הזו, שהתקיימה במשך שלוש עשר מאות באירופה, באסיה ובאפריקה, הם יבינו טוב יותר את האיומים והסכנות העומדים בפתח.
יתרה מזאת. במקרים מסוימים הקולוניאליזם האירופי ייצג למעשה כיבוש מחודש של אדמות נוצריות שעברו קולוניאליזם אסלאמי, דוגמת צפון אפריקה והלבנט. הרעיון של "דאר אל חרב" (בית המלחמה) – הארצות שטרם נכבשו בידי האסלאם, שנתפסות כמרחבים של רשע טהור הנשלטים בידי חוקיהם המעוותים של הכופרים – נשאר חי ובועט באסלאם של ימינו. האמונה הזו היא שמובילה חלק מן המהגרים המוסלמים במערב של ימינו לדחות את ההשתלבות בחברות שלא חיות על פי השריעה. במילים אחרות התנגשות הציוויליזציות ממשיכה אבל בתוך הציוויליזציות המערביות עצמן, שכעת איבדו את ההומוגניות שלהן בעקבות שינויים דמוגרפיים ומארחות בקרבן המוני מהגרים מוסלמים שמשיתים עליהן את חוקיהם שלהם.
הגל של ימינו מזכיר גלים עתיקים יותר שהתרחשו בחבלי ארץ של נוצרים, יהודים ולא מוסלמים אחרים שנכבשו בידי הג'יאהד. לאורך מאות שנים תיעדו במרירות כותבי העתים ביוון, בסרביה ובסלובקיה את הבוגדים מבפנים – אנשי צבאי, אריסטוקרטים לשעבר ובכירי הכנסייה – שחתמו על הסכמים עם הכובש המוסלמי ומסרו לידיו קתדרלות וערים.
הפעילות המהפכנית של התפוצה המוסלמית בחברות המערב והסירוב שלה להשתלב המוזכרים אצל ריבו, נובעים ישירות מהוראות של הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. האקטיביזם המהפכני הזה הוא לא תופעה חדשה בהיסטוריה. שליטה מוסלמית החלה תמיד בגרעין קטן, בצבא מוסלמי שכבש חבל ארץ שרוב תושביו נוצרים ומיעוטו יהודים. תופעת הד'ימי מראה מה קורה למדינות נוצריות כשהן הופכות לאדמות האסלאם.
בימינו הג'יאהד מופנה בעיקר לגבולותיה של מדינת ישראל. המנהרות העצומות של ארגוני הטרור אינן אלא גרסה תת קרקעית של הריבאטים, מצודות צבאיות אסלאמיות שבמשך 13 מאות עשו שמות בארצות הנוצרים.
במערב הג'יאהד פועל בכמה רבדים: בטרור חסר אבחנה, בצנזור של "כפירה", בשינויים בהתנהגות המקובלת ובחוק, בבחירות, באימוץ של רעיונות מערביים על מנת להפנות אותם נגד האירופאים (למשל תרבות הביטול של 'רוע' מערבי) וקריאות ל"התנגדות" (נגד חוקי הנוצרים, באמצעות מימוש של עקרונות הכיבוש והשליטה של הג'יאהד) ול"שחרור" (כלומר החלפה חוקי הכופרים בשריעה).
אנו גם עדים לשיטה המחליפה תדיר בין הקורבן לתוקפן ולמאמצים להשמדת הידע של "הכופרים", למשל דחיית התרבות וההיסטוריה של המערב והחלפתן בבדיות מילוליות כמו גזענות לבנות, קולוניאליזם מערבי ו"אסלאמופוביה".
לצערנו אין כאן שום פוביה: פדופיליה, הרג בעוון האשמות בכפירה או עזיבת דת, היתר לאנוס כופרים, אכזריות לנשים ולהומוסקסואלים, עונש סקילה על ניאוף (כולל באונס) וכן הלאה. העקרונות של חוקי האסלאם, הנגזרים מן הקוראן והשריעה, הפוכים לגמרי ממערכת החוק החילונית של המערב: אין הם מכירים בזכויות הפרט (אלא בזכויות הקבוצה), בשוויון בין המינים או בין מוסלמים ושאינם. הם לא מקבלים עדות מלא מוסלמים ושוללים את הזכות שלהם לריבונות, לרכוש או לעצמאות טריטוריאליות. תפיסת הצדק נמדדת אך ורק בקנה מידה אסלאמי. כך המערביים יכולים להשתמש באותן המילים – זכויות, שחרור, התנגדות, צדק, אלוהים – מבלי להבין שהמשמעויות והמסרים שלהם סותרים בדרך כלל את אלה של המערב.
הפער הזה, שהופך כבר לעימות גלוי, ניכר במיוחד במסדרונות האו"ם. 65 מדינות אסלאמיות מצביעות כגוש אחד נגד מדינת ישראל מתוך תפיסה ג'יאהדיסטית של צדק על בסיס האמונה בדאר אל חרב ובג'אהליה ("עידן הבורות", כלומר חברות לא מוסלמיות), רעיון שנשען על ההנחה כי טרם בוא האסלאם בשנת 622 היה העולם נתון בתוהו ובוהו של חמס ורשע.
ההתקדמות הסוציאלית והחתירה לשלום אל מול הקיצוניות במדיניות החוץ של מדינות מוסלמיות המוזכרים אצל ריבו, דוגמת הסכמי אברהם, הם דבר מבורך. כל זאת בהנחה שכל מטרתן אינה אלא לקנות את מנופי הלחץ של המערב, אפשרות שנראית יותר ויותר מסתברת.
ריבו טוענת כי כל זמן שדברי הבלע של אדוארד סעיד קיימים ימשיך גם הג'יאהד. תפיסתו של סעיד ציירה את מדינת ישראל כפרדיגמה של קולוניאליזם ושינתה בהדרגה את מדעי האדם במערב. העת העתיקה הורדה ממעמדה בשם הג'אהליה, העולם לפני האסלאם. אין תנ"ך כי אם ג'אהליה, וכך מן העם היהודי נלקחת מורשת לאומית ורוחנית בת 3,000 שנה ומהפכנים ג'יאהדיסטים ששורשיהם במאה השביעית מאשימים אותו בקולוניאליזם. הסכסוך הערבי־ישראלי הוא דוגמא טובה להחלפה הזו – ההיסטוריה המקראית והתרבות היהודית והנוצרית נדחות כאחד (ריבו כלל אינה מזכירה אותן) ונמחקות ובמקומן יש ג'אהליה, ואקום הממתין לעליית האסלאם.
אין זה מפתיע שאדוארד סעיד, אדם מצרי־נוצרי דווקא, היה נגוע בשנאת יהודים פרנואידית ובשאיפתו להשמיד את היהדות בנה כלי נשק אסלאמיים להרס הנצרות. המילה "פלסטין" שייכת בכלל להיסטוריה היהודית. אי אפשר להגות אותה בערבית והיא נעדרת מהטקסטים הקדושים לאסלאם. המוסלמים קיבלו אותה במתנה, מחווה צנועה של נאמנות מנוצרים שהפכו אותה לנשק נגד ישראל. בני בריתם המוסלמים אימצו אותה לתוך הגרסה האסלאמית שלהם לתנ"ך ולאוונגליון (בקוראן כל דמות יהודית הופכת מוסלמית. אפילו ישו הוא עיסא, נביא מוסלמי שמשימתו היא לבטל את כל דתות הכופרים, בראש ובראשונה את הנצרות).
פלסטין המומצאת הזו של הקוראן – ששמה, מקומה או זמנה אינם מופיעים בשום מקום בקוראן – מצוירת כמוסלמית, ללא יהודים או נוצרים, שכן בקוראן האסלאם קדם ליהדות ולנצרות. באסלאם פלסטין היא המדינה שיש להקים מעפרה. במובן הזה היהודים והנוצרים הם קולוניאליסטים, שכן כלל ההיסטוריה המקראית, כולל הבשורות, נמחקת. זהו המסר שהנוצרים מאמצים לחיקם כאשר הם מתגאים בלבישת כאפייה, תכשיט "פלסטיני" שאינו אלא מכשיר פוליטי למחיקת אמונותיהם של הנוצרים והיהודים.
ההמונים במערב שלועגים למדינת ישראל וסוגדים לפלסטין (בעידודה של חלק משכבת הכמורה הנוצרית) אינם מבינים כי הם דוחים את היסודות של תרבותם שלהם. ההמונים האלה מדרבנים את האסלום של ארצותיהם שלהם ומקדמים את מותם, התאסלמותם או הפיכתם לאזרחי ד'ימי נחותים. זוהי מורשתו של סעיד שאנשי האקדמיה באמריקה מעלים על נס.
ריבו צודקת בטענה לפיה האתגר המרכזי של אמריקה לא יגיע מג'יאהד חיצוני כי אם מקהילות מוסלמיות בארה"ב ובאירופה, "הפועלות מתוך טינה פוסט־קולוניאלית ופוליטיקה של התנגדות מתמדת" – טינה והתנגדות לתנ"ך הקולוניאליסטי.
גם זהו ג'יאהד: טינה על היותך מושפל בידי הכופר הבזוי, על שאתה צריך לציית לו, שעה שהאסלאם אמור לצוות ולא להיות מצווה ושולל את עדותו של הד'ימי. בחברה האסלאמית המסורתית יהודים ונוצרים נאלצו לחיות ברבעים נפרדים, נאסר עליהם לרכוש אדמה, להחזיק כלי נשק, להתלבש כמוסלמים ולרכב על סוס או על גמל. בגדיהם, בתיהם, ובתי התפילה שלהם חויבו להיות עלובים על פי חוק. הם נאלצו לעבור השפלה מדי יום. באימפריה העות'מאנית בכל שנה הייתה תופעה רווחת של חטיפת ילדים וילדות והמרת דתם בכפייה לשם עבדות או מטרות אחרות – חיילים, סריסי הרמון, שפחות מין או לצרכיהם של פקידי המנהל העות'מאני.
על המוסלמים עצמם לעומת זאת נאסר לאמץ את מנהגי היהודים או הנוצרים או להתחבר עימם, והאיסור הזה עתיק כימי הקוראן. הקוראן הניח את היסודות ומאז המאה השמינית נעשה מקור לאינספור איסורים כאלה בהלכה המוסלמית. האיסורים הללו מנעו בין השאר ממדינות מוסלמיות לאמץ חידושים מדעיים וטכנולוגיים שמקורם במערב ועכבו את השימוש בדפוס.
בשנת 2000 פרסם "הארגון האסלאמי העולמי" פמפלט חשוב שכותרתו "אסטרטגיה של עשיה תרבותית אסלאמית במערב". מתוך הבנה שערכי וחוקי המערב לא יכולים לעלות בקנה אחד עם ההלכה המוסלמית, קוראים המחברים לסדרה של צעדים למניעת השתלבות והתבוללות של מוסלמים בתרבות האירופית. העקרונות הללו מבוססים על ציווים מן הקוראן עצמו, למשל:
"הוי המאמינים, אל תיקחו את היהודים ואת הנוצרים למגינים לכם, כי מגינים הם זה לזה, ומי בכם אשר ייקחם למגינים, כמוהו כאחד מהם. אלוהים לא ינחה את קהל בני העוולה" (סורה 5, פסוק 51, תרגום רובין).
בסופו של דבר המדינות המוסלמיות יכולות לנוח על זרי הדפנה: כיבוש המערב הולך ומתגשם לו. חילות המוסלמים עובדים בשטח. בת הברית הטובה ביותר שלהם היא השנאה הקמאית הנוצרית ליהודים, והיא שמובילה נוצרים מסוימים, הנאצים למשל, לחתור לחתוך את היהדות מן הנצרות – משימה בלתי אפשרית – וכך לסלק את היהודו־נצרות מן המערב (כשאיפתם של הנאצים) על ידי אסלומה של אירופה.
בזכות סייעניו הרבים והכסילים במערב, הג'יאהד מסתדר היטב.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסון ותורגם על ידי עודד לוין.
