שינוי – אבל לאן?

המילה ״שינוי״ נשמעת כהבטחה: היא מציעה התחלה חדשה, אנשים אחרים וסוף למריבות הישנות. אבל שינוי יכול להיות לטובה, ויכול להיות גם לרעה. עצם החלפתו של ראש ממשלה אינה תוכנית עבודה; השאלה היא מה תעשה הממשלה שתבוא במקומו, מי יקבע את מדיניותה, ואיזה מחיר תשלם המדינה על הפשרות שיאפשרו את קיומה.

את נתניהו יש לשפוט לפי החלטותיו והשלכותיהן, ואת מבקשי מקומו יש לשפוט באותו אופן בדיוק. כהונה ממושכת אינה מעניקה חסינות מביקורת, אך היא גם אינה מוכיחה שהחלופה טובה יותר. מי שקורא לשינוי חייב להסביר מה בדיוק הוא מתכוון לשנות, ולא להסתפק בשמו של האדם שהוא מבקש להחליף.

לצורך בחינת החלופה, נניח שממשלת נתניהו הייתה מוחלפת בשבועות הראשונים שלאחר 7 באוקטובר בממשלה בראשות בנט, לפיד, ליברמן, גולן ואייזנקוט – ממשלה שקיומה היה תלוי אז בתמיכת רע״ם. אין זו קביעה שכך ייראה הרכבה לאחר הבחירות, וחלק מהאישים אף מצהירים כי הם מתנגדים לשותפות עם רע״ם; אך התרחיש מאפשר לבחון את הפער בין הצהרותיהם לבין הפשרות שיידרשו אם לא יעמוד לרשותם רוב בלעדיה. זהו ניסוי מחשבתי המבוסס על עמדות שהציגו לאורך המלחמה ואחריה, ולא שחזור של חלופה ממשלתית שעמדה אז להכרעה.

בימים הראשונים סביר שגם ממשלה כזאת הייתה יוצאת למלחמה קשה בחמאס: בנט דרש את הפלת שלטונו ודיבר על מערכה העלולה להימשך חודשים או שנים; ליברמן דרש כניסה קרקעית וחיסול הנהגת הארגון; ואייזנקוט השתתף בפועל בקבינט המלחמה. המבחן האמיתי היה מגיע כאשר עסקת חטופים הייתה מחייבת את הפסקת הלחימה, כאשר ארצות הברית הייתה מתנגדת להרחבת הפעולה, וכאשר שותף קואליציוני היה מאיים לפרוש.

לפיד הציע כבר באוקטובר 2023 את חזרת הרשות הפלסטינית לעזה; אייזנקוט הדגיש בהמשך את קדימות עסקת החטופים והסתייג מהבטחת הכרעה מוחלטת של חמאס; וגולן הציע אף הוא הסדר אזורי ומעורבות של הרשות הפלסטינית. ממשלה המשלבת עמדות אלו והתלויה ברע״ם הייתה עשויה לחפש מוקדם יותר הסכם לסיום הלחימה. השאלה היא אילו ערבויות היו נדרשות כדי להבטיח שההסכם יחזיר את החטופים מבלי להשאיר לחמאס את היכולת לשקם את כוחו.

הרשות הפלסטינית כבר שלטה בעזה ואיבדה אותה לחמאס ב־2007. מי היה מפרק הפעם את חמאס מנשקו? מי היה מונע מאנשיו לשלוט ברחוב גם תחת הנהלה אזרחית חדשה? עסקה מוקדמת הייתה עשויה להציל חיים ולצמצם אבדות ושחיקה, אך אין אפשרות להבטיח שחמאס היה מקבל אותה. גם נכונות ישראלית לשלם מחיר גבוה יותר אינה מאפשרת להחליט בשמו.

סוגיות רפיח וציר פילדלפי ממחישות את המבחן: ממשלת נתניהו אישרה את הפעולה ברפיח למרות התנגדות ממשל ביידן למהלך במתכונת שעליה הזהיר, ובמאי 2024 השיג צה״ל שליטה מבצעית בציר פילדלפי. לפיד, לעומת זאת, התנה את הכניסה לרפיח בהסכם עם מצרים. תיאום הוא אמנם מטרה ראויה, אך מה עושים אם ההסכמה אינה מושגת והצורך הביטחוני נותר בעינו? האם פועלים בכל זאת, או שמא החתירה להסכמה הופכת למגבלה על חופש הפעולה?

אין בסיס לייחס לכל ראשי החלופה התנגדות גורפת להפעלת כוח: גולן תמך בפעולה ברפיח ובתפיסת שטחים שולטים בדרום לבנון; בנט הציג את הצורך לפגוע באיראן עצמה; ולפיד קרא באוקטובר 2024 לפגיעה בתעשיית הנפט האיראנית. המחלוקת היא בעיקר על עיתוי הפעולה, תנאי סיומה והנכונות לשלם את מחירה. ההישגים נגד חיזבאללה ואיראן לא היו מתרחשים ללא יכולות צבאיות ומודיעיניות וללא החלטות מדיניות להפעילן; מנגד, שום הישג אינו פוטר מהצורך בהסדר שימנע את שיקום האיום.

ומה היה משקלה של רע״ם בממשלה התלויה בקולותיה? באפריל 2022 החליטה מועצת השורא להקפיא את פעילותה בקואליציית בנט–לפיד בעקבות העימותים בהר הבית. ההקפאה לא הפילה אז את הממשלה, אך המחישה כיצד אירוע ביטחוני הופך למשבר קואליציוני. אין לרע״ם סמכות משפטית להטיל וטו על פעולה צבאית, אך כאשר הרוב תלוי בה – נוצר מנוף פוליטי שראש הממשלה יצטרך לקחת בחשבון.

גם גינוי הטבח בידי עבאס אינו ממצה את בחינת עמדת מפלגתו. במרץ 2021 נמנע וליד טאהא מלהגדיר את חמאס כארגון טרור והשיב: ״כל אחד ולקסיקון המושגים שלו״; ובריאיון ל־i24NEWS שדווח ב-8 באוקטובר 2026, אמר ח״כ יאסר חוג׳יראת: ״זה ארגון שחלק ממנו עושה צדקה, וחלק אחר פועל לקבל זכות קיום והכרה כמדינה״. הדברים אינם מוכיחים כיצד הייתה רע״ם מצביעה בכל שלב במלחמה, אך הם מחייבים הסבר על ההסכמה הביטחונית שעליה אמורה להיבנות השותפות.

השתקה וגיוס

התרחיש שעסק בעבר נועד לבחון את העתיד: אם תקום ממשלה חלופית, המחלוקות לא יסתיימו עם חלוקת התיקים, אלא יעברו לתוך הממשלה ויקבעו את החלטותיה. הדבר נכון לא רק לתחום הביטחון, אלא גם ליחס לאזרחים, למוסדות החינוך ולכלי התקשורת.

בריאיון לפודקאסט של ynet הצהיר גולן בהתייחסותו לערוץ 14: ״כשאנחנו נעלה לשלטון אנחנו נסגור את הערוץ הזה״. לאחר הביקורת דיבר על הפיכתו ל״ערוץ תקשורת אמיתי״. אך מי הסמיך פוליטיקאי להחליט איזה כלי תקשורת הוא ״אמיתי״? עבירות על החוק יש לבדוק ולאכוף לפי כללים שווים ובאישור הליך מוסמך; עמדתו הפוליטית של ערוץ אינה יכולה להוות עילה להשתקתו בידי הממשלה שאותה הוא מבקר.

גם לפיד אינו מגיע לדיון הזה ללא עבר מעשי: ב־2022 עתרה 'יש עתיד' לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה להכריז על ערוץ 14 ובעליו כגופים הפעילים בבחירות. העתירה נדחתה לאחר שלא הוכחה העילה הנדרשת. אמנם לא הייתה זו החלטת ממשלה לסגור ערוץ – ויש להבחין בין הדברים – אך היה זה ניסיון להחיל מגבלות מתחום תעמולת הבחירות על כלי תקשורת שמפלגתו טענה כי הוא משרת את יריבתה. מי שמתחייב להגן על הדמוקרטיה חייב להסביר כיצד יגן גם על חופש הביטוי של מתנגדיו.

בנט הודיע שימנע את סגירת ערוץ 14, גם אם הערוץ תוקף אותו. יש חשיבות להתחייבות זו, והיא אף חושפת מחלוקת מעשית בתוך המחנה: גולן מבטיח לסגור, ובנט מבטיח למנוע זאת – ואי אפשר לממש את שתי ההבטחות גם יחד. מה ייכתב בהסכם הקואליציוני, ואיזו התחייבות תישכח כאשר יידרש המחיר להקמת הממשלה?

סוגיית הגיוס דורשת בחינה דומה: הרחבת מעגל המשרתים היא צורך ביטחוני וחברתי מובהק, והנטל על המשרתים אינו יכול להישאר ללא מענה. אך מבחנה של מדיניות נמדד במספר האנשים שיצטרפו לשירות מועיל, ולא בעוצמת האיום כלפיהם. שינוי מתוכנן צריך לכלול יעדים, מסגרות מתאימות, תמריצים ואכיפה שוויונית, לצד מאמץ להגיע להסכמות. הדרגתיות אינה צריכה להיות כסות לדחייה אינסופית, אך גם נחישות אינה צריכה להפוך להשפלה של ציבור שלם.

ליברמן אמר במרץ 2024, לאחר שפירט סנקציות כלכליות ואזרחיות על מי שלא יתגייס: ״זה לא ילך בכוח? זה ילך רק בכוח״. התוכנית שהציג גולן כללה את ביטול דחיית השירות, הפסקת המימון למוסדות שאינם מלמדים לימודי ליבה, וקמפיין גיוס מעל ראשי הרבנים. אלו צעדים שצריך לבחון לגופם; השאלה היא כיצד יבוצעו ומה תהיה תוצאתם – השתלבות רחבה יותר, או התבצרות ועימות שיקשו דווקא על מי שמוכן להשתלב?

ביחס לציונות הדתית, יש להבחין בין דרישת שירות ואכיפת חוק לבין ניסיון לעצב השקפה פוליטית. בינואר 2024 פורסמו דבריו של גולן על ״מסע תיקון״ בצה״ל לחלק מבני הציונות הדתית שלדבריו קיבלו חינוך לאומני קיצוני, ועל סגירת מכינות – בהן מכינת עלי. חינוך לציות לחוק ולפקודות מחייב את כולם, אך הצבא אינו מכשיר בידי ממשלה לחינוך מחדש של יריביה הרעיוניים. מי יקבע מהי עמדה לגיטימית ומה טעון ״תיקון״?

גם בתוך המחנה אין הסכמה על הדרך: אייזנקוט הציג אפשרות לשותפות עם ש״ס בתנאים שהגדיר, בעוד ליברמן וגולן הודיעו שלא יישבו עמה. ליברמן אף התנגד לנכונות שיוחסה לאייזנקוט להסכים לפטור מגיוס לחלק מהצעירים החרדים. אלו אינן מריבות על כיסאות בלבד, אלא מחלוקת בין דרכים שונות לשנות את יחסי המדינה והחברה החרדית – מחלוקת שעלולה להפוך כל חוק ותקציב למשבר ממשלתי.

ריבוי דעות אינו פגם כשלעצמו, וממשלת אחדות יכולה להיות יתרון דווקא בשעת משבר, אם שותפיה מסכימים על מטרות ועל כללי הכרעה. אך רצון משותף להחליף ראש ממשלה אינו תחליף להסכמה כזאת. אם מפלגות חרדיות נפסלות בידי חלק מהשותפים, ורע״ם נפסלת בידי אחרים – יש להסביר מהו הרוב האפשרי. אם לאחר הבחירות ישתנו הפסילות, יידרש הסבר מה השתנה בעמדות ובתנאים, ולא רק בחשבון המנדטים.

לא כל שינוי הוא לטובה

גם הסיסמה על ממשלה מתפקדת יותר טעונה תוכן: מה תהיה המדיניות התקציבית המשותפת? כיצד ימומנו הביטחון והשיקום? אילו שינויים ייעשו במערכת המשפט, ועל בסיס איזו הסכמה? מי יכריע כשר ינסה לממש הבטחה שהשותף שלו התחייב לבלום? החלופה צריכה להציג תשובות משלה, ולא לקבל מראש את ההנחה שהקשיים ייעלמו עם יציאת נתניהו מהלשכה.

אין בכל אלה פטור לנתניהו: הטבח התרחש במשמרתו, והמדיניות שקדמה לו מחייבת בירור נוקב. המלחמה גבתה מחיר כבד, והישגים צבאיים אינם מוחקים כשלים. יש לבדוק אם ניתן היה להשיג יותר, מהר יותר ובמחיר נמוך יותר. אך אותה ביקורת חייבת לחול גם על החלופה: אין להשוות את מחיריה הממשיים של מדיניות שננקטה להבטחות נטולות מחיר של מדיניות שלא עמדה למבחן.

השאלה העומדת בפני הציבור אינה אם מותר לרצות שינוי – בוודאי שמותר. אך חילופי שלטון יכולים ללוות שינוי היסטורי שאי אפשר להשיבו לאחור. השאלה היא איזה שינוי: כזה שמרחיב את הביטחון, את חופש הביטוי ואת השותפות האזרחית, או כזה שמחליף מחלוקת אחת בשורת עימותים חדשים. לפני שמוסרים את ההגה לממשלה אחרת, ראוי לדעת לא רק מי ינהג – אלא לאן הוא ושותפיו מתכוונים לקחת את המדינה.