הטרנד החדש באקדמיה הוא לקבל עדויות ללא ניתוח סטטיסטי או ראיות. עד שזה מגיע לישראלים
כאשר סבין תעסה, שורדת טבח ה-7 באוקטובר, עמדה מול קהל בעיר דלפט שבהולנד במהלך הקרנת הסרט NAZA ותיארה בדמעות את המציאות שבה חמאס רצח את בעלה ובנה, תגובת חלק מהנוכחים באולם לא הייתה שתיקה או הבעת צער, אלא זלזול מופגן: "זה לא מעניין אותנו" ("We don’t care"). האירוע המזעזע הזה הוא אינו רק מפגן של אכזריות אנושית; הוא זיקוק מדויק של תופעה מסוכנת הרבה יותר, הפושטת כאש בשדה קוצים בעולם המערבי: האסימטריה בין השכול של עם ישראל שנגרם במכוון על ידי פלסטינים, לבין המלחמה בעזה שניסתה ככל הניתן לצמצמם כמה שאפשר את מספר הבלתי מעורבים.
האבסורד המוסרי הזה מקבל תוקף זועק דווקא מההקשר שבו התרחשה התקרית בהולנד: הקהל התכנס כדי לצפות בסרט התיעודי "נז"א" שכולל עדויות חלקיות ואנונימיות, המנותקות לחלוטין מניתוח צבאי או מכל תמונה רחבה על תהליכי קבלת ההחלטות מאחורי תקיפות חיל האוויר בעזה. יתרה מזאת, יוצרי הסרט מודים בגאון באג'נדה פוליטית מוצהרת ומנצלים את במות הקולנוע הבינלאומיות כדי לקרוא באופן פומבי להטלת אמברגו נשק ולהפסקת חימוש מדינת ישראל בזמן שהיא נלחמת על חייה.
כאן מתגלה מוסר כפול הזועק לשמיים: הקהל שהגיע לצפות בצמא ביצירה קולנועית בעלת אג'נדה פוליטית גלויה ועדויות חלקיות, תוך נכונות מלאה לקבל אותה כ"אמת עובדתית" צרופה וללא שום כלי ביקורתי, הוא בדיוק אותו קהל שבחר לעצום עיניים ולסתום אוזניים מול עדות ישירה, אנושית ומאומתת ממקור ראשון. כאשר סבין תעסה עמדה מולם ללא פילטרים קולנועיים וללא עריכה מגמתית ,העדות שלה נהדפה.
בשנים האחרונות, השיח האקדמי והפרוגרסיבי הפך את המושג "ניסיון חי" (Lived experience) לאחד מעקרונות היסוד שלו. לפי הגישה הזו, סבלם וחוויותיהם של יחידים מקבוצות מודרות או מוחלשות אינם דורשים ניתוח סטטיסטי או הוכחות משפטיות נוספות. עצם הטיעון והעדות האנושית נושאים משקל מוסרי וראייתי מכריע. אלא שהמקרה של סבין תעסה והיחס ההולך וגובר לסטודנטים ולחוקרים ישראלים בקמפוסים חשף אמת מטרידה: האקדמיה הפכה את עקרון ה"ניסיון החי" לזכות מותנית.
ברגע שהדובר משתייך לקבוצה שהשיח האקדמי סיווג מראש כ"תוקפנית" או כ"כוח מדכא", משקלה של העדות הראשונית נמחק כלא היה. סבל אנושי, אובדן וטראומה מפסיקים להימדד לפי הגיון מוסרי או אנושי, ועוברים סינון דרך פילטר פוליטי נוקשה. הישראלים והיהודים אינם נתפסים עוד כסובייקטים בעלי זכות להישמע, אלא כדוברים שפסולים מראש מלהציג את נרטיב המציאות שלהם.
תופעה זו אינה מוגבלת לאולם הרצאות בודד בהולנד. היא ניכרת יום-יום במסדרונות האוניברסיטאות בארצות הברית ובאירופה: שורדי טבח, מילואימניקים, וסטודנטים ישראלים שמנסים לשתף בחוויותיהם נתקלים בביטול מידי, בהפרעות קולניות או בפסילה גורפת של דבריהם כ"תעמולה". מנגד, עדויות וטענות מצדו השני של המתרס מתקבלות ללא עוררין, ללא דרישה להצלבת עובדות וללא כל בדיקה ביקורתית.
כאשר הזהות הפוליטית של הדובר קובעת מראש האם דבריו נחשבים כראייה תקפה, האקדמיה מוותרת על מחויבותה הבסיסית ביותר: חתירה לאמת, פתיחות לדיאלוג ויושרה אינטלקטואלית. במקום מרחב פתוח שבו נבחנות עובדות וטענות לגופן, נוצר "מדרג אמינות" (Hierarchy of Credibility) מעוות. במדרג הזה, אמינותו של אדם אינה נגזרת מקרבתו לאירוע או מדיוק עובדותיו, אלא ממיקומו במפת הזהויות הפוליטית.
ההשלכות של תהליך זה הן הרסניות. מוסדות להשכלה גבוהה, שאמורים לשמש כבלם נגד בורות ושנאה, הופכים לכר פורה לניכור ולדה-הומניזציה. כשזעקתו של קורבן נהדפת ב"זה לא מעניין אותנו" רק מפני שהוא משתייך ל"לאום הלא נכון", אנחנו לא נמצאים בדיון פוליטי, אנחנו נמצאים בקריסה מוסרית. עדויותיהם של ישראלים ויהודים אינן אמצעי פוליטי שניתן לבטל בלחיצת כפתור; הן חלק בלתי נפרד מהאמת ההיסטורית והאנושית.
