לכו לממשלת אחדות

בעת הזו דרושה לנו ממשלת אחדות ציונית. זו הבחירה הראשונה, ההגיונית והמתבקשת.

זו לא תרופת קסם, זה לא פתרון בית-ספר לכל בעיה. זהו צורך השעה נוכח הנסיבות. בזמן שבאירן דנים בהסדרי הקבורה של מדינת ישראל, אל לנו לריב על הסדרי הישיבה.

בימים אלו מתנהלת מציאות חיינו בשני רבדים עיקריים – ברובד הגלוי, שולט שיח הבחירות, שאריות הקמפיין והסיסמאות. זהו שיח מוגזם, מוקצן ולעתים קרובות שקרי, ובו התשובה לשאלה ״על מה הבחירות?״ משתנה בהתאם לצורך פוליטי מידי. ברובד הסמוי, מתגנב לעברנו רוצח שקט בתנועה מתמדת ושקדנית, תוך ניצול הסטת הקשב, ציפוף השורות לעבר הקטבים והעיסוק בנושאים משניים. אנו חיים בתקופה בעלת חשיבות היסטורית לגורל העם היהודי ולגורלה של מדינת ישראל. כשם שיום השבעה באוקטובר גימד את החריפה שבמחלוקות, כך תקבע תוצאת המלחמה עם ראש הנחש – איראן – את עתידנו לשנים ארוכות קדימה. בראייה היסטורית, תוצאה זו תגמד את המחלוקות שאותן אנו רואים כעת כגבעות שראוי למות עליהן. איש לא יזכור את הפרטים. תוצאות הבחירות מגלמות רוב ציוני ברור. היעדר ההכרעה הברורה בין הגושים וחוסר היכולת לבסס קואליציה יציבה על בסיס היגיון ״גושי״ הוא הזמנה לגישור על החלוקה המסורתית לצורך גיבוש קואליציה שתאפשר ניצחון במלחמה והתמודדות עם האתגרים העצומים הממתינים לנו מעבר לפינה. או במילים אחרות – הקמת ממשלת אחדות.

כל הסימנים מראים על כך שהמלחמה מול איראן עתידה להתחדש במלוא עוזה. למרות ההישגים והמכות שחטף המשטר – הוא עדיין עומד על כנו. כל עוד זה המצב – הוא ישאף לנקמה מוחלטת, להשמדה מוחלטת, לגביית מלוא המחיר מישראל. לכל צורך מעשי, עלינו לצפות שהמלחמה הזו תסתיים באופן דיכוטומי. התוצאה הזו תגדיר את המלחמה שהחלה בשבעה באוקטובר ואת הישרדותה, מעמדה ושגשוגה של מדינת ישראל לשנים ארוכות קדימה. אחדות אמנם אינה תנאי מספיק, אך היא תנאי הכרחי והיא צריכה לקום במהרה: בחלון הזמנים המוגבל שייפתח לאחר בחירות האמצע ביום שלישי בארה״ב, נִדָּרֵשׁ למצות את מלוא ההזדמנות ולהתמקד במטרה במלוא כוחותינו ויכולותינו. אין לדעת מתי הנשיא טראמפ יאבד עניין וחופש פעולה בסוגיה; באופק כבר נראות הבחירות לנשיאות בארה״ב. אלו צפויות להיות מאתגרות מאוד עבור ישראל וייתכן שיסמנו נקודת מפנה אסטרטגית ביחסי המדינות ובמעורבותה של ארה״ב באזור. אנחנו עומדים בפני הזדמנות בלתי חוזרת. אם ניכשל בהקמת ממשלת אחדות, נכלה את זמננו בהתנצחויות עקרות בימים הרי-גורל. ההזדמנות תעבור, אולי לבלי שוב.

אינני מחזיק בגישה רומנטית-נאיבית ביחס לממשלת אחדות, אני מודע לכשליה ומגרעותיה, וזו לא בהכרח הבחירה הראשונה או האופטימלית בימים כתיקונם. אני גם מודע לכך שלא ניתן לשכפל את אחוות הלוחמים ביחידת המילואים ולהביאה כמות שהיא אל תוך המערכת הפוליטית. העובדה שהאחרונה היא במקרה הטוב לא יותר ממפעל נקניקיות מזוהם, היא עבורי עובדת חיים. ולמרות זאת, אין פירוש הדבר שהמערכות הללו צריכות לנהוג כמו יקומים מקבילים הפועלים בכיוונים מנוגדים. אחרי הכל, תכליתה של מערכת פוליטית במדינה דמוקרטית היא לשרת את האינטרס הציבורי המצביע על הטוב המשותף. אפשר לתעב יריבים פוליטיים אישית, עקרונית וערכית, ועדיין לשתף איתם פעולה למען אותו טוב משותף כאשר על הכף מוטל גורלה של מדינת היהודים. אם תרצו, כך נראית התעלות לגודל השעה במפעל הנקניקיות.

חוסר האמון, שכבות של חשדנות, ניסיון חמוץ – כל אלו מורידים עוד יותר את המוטיבציה ללכת לממשלת אחדות. לצד הניסיון המר מהעבר הקרוב, יש גם דוגמאות היסטוריות לממשלות אחדות מוצלחות יותר – למשל זו שפעלה בין השנים 1988-1984 בראשותם של יצחק שמיר ושמעון פרס זכרם לברכה. וחוץ מזה – החיים קשים, זה משלח היד שבחרתם, זו הפרקטיקה – פשרה בין אפשרויות גרועות. והאפשרויות האחרות כעת הן באמת כאלו. תדברו, תריבו, תחתמו, תתנו ערבויות, תגייסו את מנגנוני האבטחה, השכר והעונש המוכרים, תהיו יצירתיים וצאו לדרך. זה המצב.

השנים האחרונות התאפיינו בפריצת תקדימים רבים בפוליטיקה ששחקו את שאריות הכבוד המזערי לכללי משחק כלשהם. בעודנו מנסים לעכל את תוצאות הבחירות ולתת להן פשר, מתנהל קמפיין אגרסיבי לשחיקת טאבו נוסף שהיה בגדר קונצנזוס. הקמפיין פועל להכשרת דעת הקהל לקבלת ממשלה בהשתתפות מפלגות השוללות את היסודות הבסיסיים ביותר של מדינת ישראל, מפלגות שבהן מכהנים חברי כנסת המסרבים לראות בחמאס ארגון טרור. קרוב לוודאי שהמאמץ הזה לא יצלח בסבב הנוכחי. בטווח הארוך, הוא זורע את הזרעים בהפיכת ה״לא יעלה על הדעת״ למשהו שעולה גם עולה על הדעת. מה שזוהה בעבר עם שוליים סהרורים מגיע כעת לפריים טיים. המשך כמובן יבוא, ומכאן שזהו צורך אסטרטגי לעצור את הסחף הזה ולסמן גבול ברור במעשים ובמילים. ממשלת אחדות עושה בדיוק את זה, היא מחזירה את ההגה לדרך המלך ומשיבה את הטאבו למקומו הראוי.

נבחרי הציבור משני הצדדים טיפסו על עצים גבוהים לפני הבחירות, התוצאות טפחו על פניהם ועל פני כולנו – אין הכרעה קלאסית האלטרנטיבות, כאמור, מונחות על מנעד שקצהו האחד לא אופטימלי, וקצהו האחר מבהיל. רק לחץ ציבורי חוצה מחנות יאפשר את שינוי המסלול ממשחק הצ׳יקן הנוכחי, מההתחפרות בעמדות שהיו רלוונטיות לערב הבחירות, ויוביל למשא ומתן קונסטרוקטיבי. אחוז שיא הצביע בבחירות. אם אכן נכונה ההנחה שרוב מכריע בציבור מצביעי המפלגות הציוניות חפץ באחדות – זו העת להשמיע את קולו בנושא, איש איש כפי יכולתו והבנתו. קול המון יבקע ערלות אוזן.

נכון לכתיבת שורות אלו נראה כאילו גוש השינוי והעומד בראשו בוחרים במוטציה על פני רוטציה. הקריאה לאחדות אינה צ׳ק פתוח אלא צעד תחום בחלון זמנים קצר. זו הצעה דחופה לסדר המוגשת מטעם ציבור חסר סבלנות. אם יבחר גוש השינוי בראשותו של גדי אייזנקוט לדרדר אותנו לדרך ללא מוצא – החלפת יו״ר כנסת כדי להאיץ יוזמות חקיקה השנויות במחלוקת עמוקה והמשך הפלירטוט עם הרעיון להקמת ממשלת מיעוט אגב דריסת דגל ״השוויון בנטל״ והסתמכות על רכיבים אנטי-ציוניים – הדלת הזו תיסגר ובדין. ממשלה יציבה לא תקום מזה, רק ביזיון וקלון ללא תחתית וללא קווים אדומים. אם זה מה שיקרה, נלך לבחירות שבהן ייגבה מלוא המחיר הפוליטי מאלו שבחרו לדרדר אותנו לתהומות בשעה גורלית זו.

דרך המלך היא הצעת האחדות תחילה. אם תיפול, ישפוט הציבור כיצד ומדוע נכשל המאמץ, ומי הכשיל אותו.