מ"משתמטים" ל"אחינו החרדים" – סיבוב הפרסה של השמאל

עוד בטרם הסתיימה ספירת הקולות, כבר נשמעו באולפני הערוצים המזוהים עם האופוזיציה קריאות "לעגל את סוגיית הגיוס", להפר הבטחות מפורשות לבוחרים ולפתוח לרווחה את הדלת בפני המפלגות החרדיות. אותם פוליטיקאים ועיתונאים שהתעקשו לאורך הקדנציה לכנות כל מתווה של חוק הגיוס כ"חוק השתמטות" ולהציג את שיתוף הפעולה עם החרדים כ"איום העיקרי על עתיד המדינה, אף יותר מחמאס וחיזבאללה", הפכו בין רגע את "חוק ההשתמטות" שקורע את החברה הישראלית ל"חוק גיוס מרוכך" שאפשר לפתור ברצון טוב של הצדדים באמצעות פשרה קואליציונית.

אחת הדוגמאות לכך היא העיתונאי בן כספית, שלצד אובססיית השנאה שלו לראש הממשלה נתניהו, הפך את ההשתלחות בחברה החרדית לזהותו העיתונאית העיקרית. עוד בטרם התבררו תוצאות האמת, כבר קרא בן כספית לגוש השינוי "להתעלם מכל הבטחות הבחירות החלולות שנשמעו עד היום, לבחון שותפות עם ש״ס ולעגל איכשהו את נושא הגיוס". חבר הכנסת לשעבר יואל חסון, שהוביל בשנה החולפת קמפיין ציבורי אגרסיבי נגד החרדים, ציין: "אני מציע להפר את ההבטחה של חוק הגיוס". כעבור ימים הודה בריאיון כי זו אכן הפרת הבטחה, אך הסביר בפשטות: "אנחנו רוצים להקים ממשלה".

כדי להבין את עומק המהפך, צריך לזכור את הקמפיין שקדם לו. לאורך הקדנציה החולפת, וביתר שאת בשנה האחרונה, חזר גדי איזנקוט ותקף את "ממשלת שבעה באוקטובר וההשתמטות", וכינה כדרך קבע את הקואליציה "גוש המשתמטים". איזנקוט חזר והבטיח להקים "ממשלת גיוס ציונית". בינואר 2026 אף פרסם סרטון בעל מוטיבים בעייתיים תחת הכותרת "תקציב תמורת השתמטות", שבו נראה נתניהו מעביר שטר של 200 שקלים לשר אריה דרעי. יאיר לפיד הגדיר את חוק הגיוס "הונאה שנועדה להבטיח שילדים של אחרים יילחמו, ייהרגו וייפצעו במקום החרדים". יאיר גולן הבטיח כי "החרדים יהיו באופוזיציה, נקודה". נפתלי בנט, שהוביל את קמפיין "ברית המשרתים" במעוזי הליכוד ובערי הפריפריה, קבע ש"אי-גיוס חרדים עלה בחיי חיילים", וכי "מי שלא משרת, לא יקבל שקל מהמדינה". בכנסים ובהצהרות פומביות הביע בנט כוונה "לקחת סדר גודל של כ-30 מיליארד שקלים שמועברים ל'ציבור המשתמטים' ולהעבירם למשרתים".

מנגנון השנאה האלקטורלי של ליברמן

אלא שמיד לאחר הבחירות התחלפה "ממשלת הגיוס" במגעים עם מי שהוגדרו עד לאותו רגע כ"גוש המשתמטים". השבוע התכנסו איזנקוט, לפיד, בנט, גולן וליברמן וסיכמו לבחון משא ומתן עם ש״ס ויהדות התורה. מי שלאורך הקדנציה הסבירו שוב ושוב שהשתתפות החרדים בקואליציה היא בגידה במשרתים וסכנה לחיי חיילים, החליטו כ"דרך נס" בתוך ימים שהדרך לשלטון עשויה לעבור דווקא דרך הסכם עמם.

בכל הנוגע לאביגדור ליברמן, הציניות הפוליטית שוברת שיאים גם ביחס להתנהלותו שלו. במשך שנים בנה ליברמן את כוחו על קו לאומי תקיף שהתמקד ביחסי המדינה עם אזרחיה הערבים. בבחירות 2009 רץ תחת הסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות" וזכה ב-15 מנדטים – הישג השיא של 'ישראל ביתנו' – ואף קידם חוק עונש מוות למחבלים. אלא לאחר שמנוע השנאה האלקטורלי נגד ערבים נשחק, העתיק ליברמן את המנגנון מן הציבור הערבי אל החרדי והפך את המאבק בו לסימן ההיכר הפוליטי החדש שלו. השינוי חד במיוחד לנוכח יחסיו הקודמים עם ההנהגה החרדית; חודשים ספורים בלבד לפני המשבר הפוליטי של 2019, פעלו ליברמן ואריה דרעי במשותף לבחירתו של משה ליאון לראשות עיריית ירושלים. לאחר ניצחונו של ליאון אף מיהר ליברמן לבקר בבית הרב חיים קנייבסקי זצ"ל. באותה תקופה פורסמו גם טענות על הבנות אפשריות בין אנשיו לבין החרדים בסוגיית חוק הגיוס.

ואז הגיעו בחירות אפריל 2019. מפלגות הימין והחרדים החזיקו ב-60 מנדטים, אך ליברמן, שזכה בחמישה מנדטים בבחירות, דרש להעביר ללא שינוי את נוסח חוק הגיוס שגיבש משרד הביטחון, בעוד שהמפלגות החרדיות דרשו לרכך את היעדים והסנקציות. גם לאחר שש״ס וחלק מהגורמים ביהדות התורה הסכימו להצעת הפשרה של נתניהו, ליברמן דחה אותה. בכך מנע את הקמת הממשלה והיה הגורם המכריע שהוביל לפיזור הכנסת ב-29 במאי 2019.

החלטתו פתחה משבר פוליטי חסר תקדים: ישראל נגררה לחמש מערכות בחירות בתוך פחות מארבע שנים, המערכת הפוליטית התחלקה מחדש למחנות, ושנאת החרדים הפכה לזהותו הפוליטית המרכזית של ליברמן. מאותו רגע החריף בהתמדה את מסריו: מהאמירה ש"יש לשלוח את החרדים ואת נתניהו על מריצה למזבלה", דרך הדרישה לשלול את זכות ההצבעה ממי שאינו מתגייס, ועד הקריאה להתייחס למתפרעים חרדים בבני ברק "כמו למחבלים".

בבחירות ספטמבר 2019 כבר דרש ליברמן להקים ממשלת אחדות ללא החרדים, וב-2021 השלים סופית את המהפך האידאולוגי כאשר מונה לשר האוצר בממשלת בנט-לפיד, לצד מפלגות השמאל ובהשתתפות רע״ם. ליברמן הגדיל לעשות ואף מצא את עצמו כשר אוצר יושב במשך שעות ארוכות בביתו ומנסה לתווך בין שרת הפנים איילת שקד לבין יו"ר ועדת הפנים ואליד טאהא מרע"ם – מהקולות הלאומניים והאנטי-ציוניים החריפים ברע"ם – בעקבות משבר "חוק החשמל".

ערב הבחירות הנוכחיות עוד הדגיש ליברמן כי "הסיכוי לשבת עם דרעי וגולדקנופף עומד על אפס". אולם במה שנראה כאחד מסיבובי הפרסה האידאולוגיים הגדולים, מיד עם היוודע תוצאות הבחירות כבר הכריז שאפשר להקים ממשלה יציבה עם החרדים. השבוע השתתף בפגישת ראשי גוש השינוי שבה הוחלט, על פי הפרסומים, לבחון משא ומתן עם ש״ס ויהדות התורה, אף שסוגיית הגיוס נותרה המכשול המרכזי.

גם יועז הנדל, שהקים את "מפלגת המילואימניקים", הרחיק לכת כאשר הפך את הביקורת על ההשתמטות להגדרה חדשה של גבולות הלגיטימיות הפוליטית. הוא קרא להקמת "ממשלת אחדות ציונית בלי ערבים וחרדים", ואף קבע שמי שבוחר שלא לשרת – לא יוכל לבחור או להיבחר. מדובר בסימטריה מעוותת שמתעלמת מן ההבדל שבין מחלוקת קשה בין אחים בעלי גורל משותף לבין התנגשות חזיתית בין שני לאומים. אפשר להתווכח ולכעוס על אחינו החרדים שאינם מתגייסים ואינם נושאים בחובותיהם כלפי אחיהם הקורסים תחת נטל המלחמה ומאות ימי מילואים בשדות הקרב. ועדיין, הנדל בחר להתעלם מהעובדה שבמאות בתי מדרש חרדיים קוראים בשנים האחרונות תהילים להשבת החטופים ומקדישים שיעורים לעילוי נשמת הנופלים, והתעלם מהעובדה שאנחנו ערבים יחדיו באותן החופות על ירושלים הבנויה ונצח ישראל. המחלוקת עם אחינו החרדים היא על מידת השתתפותם בהגנת הבית המשותף – ולא על עצם זכותנו ההיסטורית על הבית.

המחיר הפוליטי הכבד של מחנה הימין

מבעד למסע הדמוני הארסי נגד ציבור שלם, נחשפת אחת מתרבויות החסד וההתנדבות המפותחות בישראל. לפי שנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, המבוסס על נתוני הסקר החברתי של הלמ״ס לשנים 2023–2024, עסקו 43% מהחרדים בני 20 ומעלה בפעילות התנדבותית, לעומת 29% בשאר האוכלוסייה. 'יד שרה', 'עזר מציון', 'איחוד הצלה', 'ידידים', זק״א, גמ״חים ומאות ארגוני חסד נוספים מעניקים סיוע לישראלים מכל קבוצה, אמונה והשקפה.

בטבח השבעה באוקטובר ובשבועות שלאחריו הגיעו מתנדבי זק״א ליישובי העוטף, לזירת הנובה ולמחנה שורה. הם אספו גופות ושרידי אדם, שמרו על כבוד המת וסייעו בזיהוי ובמלאכת הקודש של ההבאה לקבורה. רבים מהם ממשיכים להתמודד עם טראומה קשה, כמו רס"ל (במיל') אריאל מאיר טמן ז"ל, חייל מילואים ברבנות הצבאית שעסק במלאכת זיהוי הגופות במחנה שורה מאז ה-7 באוקטובר ושלח יד בנפשו ביולי 2025 בביתו שבאופקים.

בסוגיית הגיוס, המציאות מורכבת יותר מהמסע הדמוני המשתלח של השמאל נגד הציבור החרדי: בשנת הגיוס 2025 התגייסו 4,298 חרדים, לעומת 2,811 בשנה שקדמה לה – גידול של כ-53%. הנתון עדיין רחוק מהיקף הגיוס הדרוש, וחלק מהנספרים אינם מנהלים עוד אורח חיים חרדי מלא, אך הוא מוכיח שמתרחש תהליך שאסור להתעלם ממנו. המתווה שנדון הציב יעדים של 4,800 מתגייסים בשנה הראשונה ו-5,760 בשנייה.

מחנה הימין, ששילם מחיר פוליטי כבד מאוד על התעקשותו לקדם את חוק הגיוס שנדון במשך חודשים ארוכים בוועדת החוץ והביטחון, שב והדגיש שגיוס החרדים הוא תהליך חברתי עמוק שמחייב השתלבות הדרגתית והרחבת מסלולי השירות. חרף הקפאת התקציבים וביצוע המעצרים הנרחבים נגד תלמידי ישיבות בהתעקשות היועמ"שית, נרשמה התקדמות משמעותית: לפי נתוני צה"ל, בשנת הגיוס החולפת התגייסו 4,298 חרדים לעומת 2,811 בקודמתה, וזאת בשעה שמתווה חוק הגיוס הציב יעדים של 4,800 מתגייסים בשנה הראשונה ו-5,760 בשנייה. חוק הגיוס לא עבר בעקבות המחלוקת סביב אופי הסנקציות שדרש יו"ר הוועדה, חה"כ יולי אדלשטיין מהליכוד, לצד התנגדות של שרים וחברי כנסת נוספים מגוש הימין, ובאמצעות סיכול תמידי על ידי היועצת המשפטית בוועדה, עו"ד מירי פרנקל שור.

הסימטריה המעוותת בין ערבים לחרדים

מנגד, רובה המכריע של ההנהגה הפוליטית הערבית – שהנדל יצר סימטריה בינה לבין החרדים – מחזיקה בנרטיב פלסטיני שמתנגש בריבונות היהודית, מזדהה עם המאבק הלאומי הפלסטיני ומסרבת בתוקף לכנות את חמאס "ארגון טרור". הראשון אינו ממלא את חלקו בהגנת הבית; האחר מערער על עצם זכותנו ההיסטורית והלאומית על הבית.

כך, ועדת האתיקה קבעה שח״כ אימאן ח׳טיב-יאסין הכחישה חלק ממעשי הזוועה לאחר שאמרה כי "לא נשחטו תינוקות ולא נאנסו נשים". ח״כ עאידה תומא-סלימאן נענשה לאחר שפרסמה טענות חסרות בסיס על תקיפת בית החולים שיפא וירי בעקורים במסדרונות הומניטריים, גם לאחר הכחשת דובר צה״ל. חה"כ איימן עודה הכריז במהלך המלחמה ש"עזה ניצחה ועזה תנצח".

כך גם מנסור עבאס, שקבע באחד מנאומיו הנלהבים ש"ליהודים אין זכות במסגד אל-אקצא, אין להם זכות ברחבת אל-בוראק ואין להם זכות בירושלים", וכינה את תושבי המדינה היהודים "פולשים בארץ הזאת". ב-2019 הגדיר את אל-אקצא כ"מצפן התקומה שלנו" ואת ירושלים כ"בירת מדינתנו הפלסטינית". בנאום בחירות בערבית ב-2021 כינה את ערביי ישראל "יתדות שהושתלו באדמותינו", והצהיר כי בזכותם "פלסטין לא תישאר רק זיכרון". באוגוסט 2026 אף הסביר כי "רע״ם נאלצה לקבל את הגדרת ישראל כמדינה יהודית כדי שלא תיפסל מהתמודדות לכנסת", והדגיש שאינו מתכחש לנכבה, לעקירה ולנרטיב הפלסטיני.

גם כאשר השתתף בריאיון בעיצומה של המלחמה, כינה עבאס את אנשי חמאס "אחים", ומתחילת המלחמה הוא מסרב בתוקף לכנות את חמאס "ארגון טרור" ומתנגד לחיסול הארגון. אחמד טיבי כינה את המחבלים שרצחו יהודים "שיא התפארת, אין ערך נעלה מן השהאדה שמתו למען המולדת הפלסטינית".

מי שהציגו בארבע השנים האחרונות את הגיוס כקו אדום שאין לחצותו, מן הראוי שיסבירו כיצד הפכה בין רגע הסוגיה שהוגדרה כמבחן המוסרי העליון של החברה הישראלית וכשאלת חיים ומוות, לנושא שאפשר "לעגל" ולהגיע בו להסכמות עם החרדים. מדוע כל פשרה שהוצגה לאורך הקדנציה פורשה כבגידה במשרתים וכסכנה קיומית למדינה? ואם אין מקום לפשרה, כיצד הפכה החלפת השלטון לצידוק להפרת הבטחת הליבה שעליה נבנה קמפיין שלם?

אפשר, לגיטימי ואף הכרחי לדרוש מאחינו החרדים להשתתף באופן מלא יותר בהגנת המדינה ובבניינה, לרבות בשירות משמעותי ובנשיאה שוויונית בנטל. אי אפשר לסמן ציבור יהודי שלם כאויב, להציבו בסימטריה בזויה לצד אלה ששוללים את זכותנו על המדינה, ואז לגלות לפתע את האחווה היהודית כאשר זקוקים לאצבעותיו להקמת ממשלת שמאל.

הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה תקשורתית.