כך תוכל איראן תוכל להעלות את מחיר הנפט ללא מלחמה

איראן לא צריכה לחולל זעזוע נפט נוסף כדי לשנות את השיקולים של טראמפ; היא רק צריכה להעלות את המחיר הכלכלי של המשך המצור

לאיראן יש עוד קלפים בשרוול. תמונה: בינה מלאכותית

משהו קרה ביום שני שהוכיח שהתחזית שלי לתקיפה קרובה של ארה"ב נגד איראן הייתה שגויה לחלוטין. בעקבות הפגישה שלו עם ראש ממשלת קטאר, טראמפ הודיע שפעולה צבאית נוספת נגד איראן כבר אינה נחוצה, לפחות לעת עתה.

זו הייתה פניית פרסה יוצאת דופן. עד לאחרונה, טראמפ הכין את השוק, את הציבור ואת בעלות הברית של ארה"ב לחידוש הפעולות הצבאיות נגד איראן אחרי בחירות האמצע. אז מה קרה?

ביל קלינטון הפציץ את סרביה ב-1999, אחרי בחירות האמצע בקדנציה השנייה שלו. ברק אובמה פתח במערכת הפצצות חדשה בלוב ב-2016, גם הוא אחרי בחירות האמצע בקדנציה השנייה שלו. חשבתי שטראמפ יפעל לפי אותו דפוס. חשבתי שסיום בחירות האמצע של 2026 ישחרר את טראמפ משיקולים אלקטורליים ויאפשר לו לחזור למלחמה שללא ספק תגדיר את המורשת של הקדנציה השנייה שלו. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות שבגללן נאחזתי בעמדה השורית שלי על הנפט זמן רב כל כך.

אבל האם טעיתי לגבי טראמפ? האם התבוסה המוחצת של הרפובליקנים בבחירות האמצע החלישה את נחישותו למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני? האם טראמפ עומד להתקפל מול איראן? והחשוב מכול – האם עליי למתן את העמדה השורית שלי על הנפט?

כדי לענות על השאלות האלה, חזרתי לשולחן השרטוטים. מה שמצאתי עשוי להפתיע אתכם, אבל זה שכנע אותי לדבוק בתחזית השורית שלי על הנפט.

לטראמפ יש שלוש אפשרויות:

  • ראשית, הוא יכול לחדש את הפעולות הצבאיות ולנסות לאלץ את איראן להיכנע, אבל יש בכך סיכון לזינוק נוסף במחיר הנפט, לגל מכירות נוסף במניות ולמלחמה אזורית רחבה יותר.
  • שנית, הוא יכול לנהל משא ומתן על הסכם שיסיים את העימות ויקל את המצור, אבל הדרישות של איראן עדיין אינן מקובלות על וושינגטון, ויש מעט סימנים לכך שפריצת דרך קרובה.
  • שלישית, טראמפ יכול להמשיך במצור הכלכלי ולחכות שעמדת המיקוח של איראן תידרדר. נראה שזו האפשרות שטראמפ בחר בה.

מרקו רוביו העלה את הטענה הזו במפורש בפגישת ה-G7 ביום שלישי. הוא הסביר שטראמפ לא חייב לבחור בין מלחמה לבין הסכם שלום רע; ישנה אפשרות שלישית – לשמור על המצור ולהמשיך להטיל עלויות כלכליות על טהרן. לפי אתר 'אקסיוס', רוביו, סקוט בסנט וג'ון רטקליף תומכים כולם בהמשך הלחץ הכלכלי במקום לחדש פעולות צבאיות נרחבות או לקבל הסכם בתנאים הנוכחיים של איראן. חשוב אף יותר, לפי דיווח של סוכנות הידיעות 'רויטרס', סטיבן מילר, ראש הסגל החדש של טראמפ בבית הלבן, מעדיף גם הוא לחץ כלכלי על פני תקיפות צבאיות מחודשות.

 

הצוות של טראמפ מאמין שהזמן פועל לטובתו. איראן מאבדת הכנסות חיוניות מייצוא, והכלכלה שלה נתונה ללחץ עצום; ככל שהמצור נמשך זמן רב יותר, כך נחלשת עמדת המיקוח של טהרן. למעשה, וושינגטון זה עתה הגבירה עוד יותר את מערכת הלחץ הכלכלי שלה. ב-7 בנובמבר, פיקוד המרכז של ארה"ב (CENTCOM) הודיע על הקמת כוח המשימה 'איירון גייט'. משימתו היא לשבש את יכולתה של איראן להעביר חומרים הנתונים לסנקציות, נשק מתקדם וטכנולוגיות דו-שימושיות דרך גבולות היבשה שלה והים הכספי. זה חשוב, כי איראן מנסה לפצות על המצור הימי באמצעות הסתמכות גדולה יותר על סחר יבשתי, אך הנתיבים האלה יקרים, עמוסים ופגיעים יותר ויותר לאכיפת הסנקציות של ארה"ב.

ב-1999, ביל קלינטון הפציץ את הגשרים של סרביה, את בתי הזיקוק, המפעלים ותשתיות החשמל. אחת הסיבות שציפיתי למבצע צבאי נוסף הייתה שהאמנתי שטראמפ יעבור מתקיפת היכולות הצבאיות של איראן לתקיפת התשתיות הכלכליות שלה, כדי להאיץ את קריסת המשטר. אבל טראמפ ויועציו, כך נראה, הגיעו למסקנה שהם יכולים להשיג את אותה מטרה באמצעות הידוק נוסף של החנק הכלכלי, בלי להסתכן במערכה צבאית נוספת. זהו שינוי בטקטיקה, אבל לא שינוי במטרות. למעשה, ייתכן שמשמעות הדבר היא שהעימות ופרמיית הסיכון הגיאופוליטי בנפט יימשכו זמן רב הרבה יותר.

מפרץ הכבשים

היועצים של טראמפ הם לא היחידים שלא רוצים לחזור למלחמה. בעלות הברית של ארה"ב במפרץ נחושות באותה מידה להימנע מעימות צבאי נוסף עם איראן, ואני מעריך שההתנגדות שלהן מילאה תפקיד חשוב בפניית הפרסה הפתאומית של טראמפ ביום שני. מדינות המפרץ רוצות שלושה דברים: ראשית, הן רוצות להמשיך לייצא נפט וגז; שנית, הן רוצות להימנע מלהפוך למטרות לתגובה איראנית; ושלישית, הן רוצות למנוע מאיראן לצאת מהעימות הזה עם שליטה קבועה בתנועת הספינות במצר הורמוז.

מדינות המפרץ נהנות מהסנקציות של ארה"ב על הנפט האיראני, אבל הרבה פחות ברור שהן ירוויחו ממערכת הפצצות נוספת של ארה"ב. התחושה שלי היא שמדינות המפרץ בטוחות הרבה פחות משהיו לפני המלחמה שארה"ב מסוגלת להשיג ניצחון צבאי מכריע על איראן. ובלי סיכוי לניצחון מכריע, סבב הפצצות נוסף ישאיר אותן מול תגובה איראנית ומול קריסה של הכנסותיהן מנפט. לכן אני חושב שהתוצאה המועדפת עליהן היא להשאיר את איראן מבודדת כלכלית תוך הימנעות מהסלמה צבאית כוללת. במילים פשוטות, הן רוצות שארה"ב תשמר את הלחץ, אבל לא תלחץ על ההדק.

כשם שטראמפ לא יכול להרשות לעצמו לאבד את רוביו בשלב קריטי זה, הוא לא יכול להרשות לעצמו להרחיק את בעלות הברית של ארה"ב במפרץ. צבא ארה"ב נשען במידה רבה על בסיסים צבאיים בקטאר, בערב הסעודית, באיחוד האמירויות, בבחריין ובכווית, כדי להקרין עוצמה ברחבי האזור. כל מערכה צבאית חדשה נגד איראן תהיה קשה הרבה יותר בלי גישה לבסיסים האלה, לתמיכה לוגיסטית ולמרחב האווירי של המפרץ.

ולמדינות המפרץ יש עוד מנוף לחץ: האימפריה העסקית של משפחת טראמפ נעשתה שזורה יותר ויותר בכלכלות המפרץ. לארגון טראמפ יש פרויקטים גדולים של נדל"ן ואירוח בערב הסעודית, בקטאר, באיחוד האמירויות ובעומאן, שמעורבים בהם יזמים בעלי קשרים הדוקים לממשלות המפרץ. הקשרים האלה יוצרים אינטרסים פיננסיים שנותנים לטראמפ סיבה נוספת לשמור על יחסים טובים עם מנהיגי המפרץ. אני לא טוען שהקשרים העסקיים האלה הם שקבעו את ההחלטה של טראמפ ביום שני, אבל הם מוסיפים ממד נוסף להשפעה של מדינות המפרץ על וושינגטון. הנקודה היא שטראמפ לא יכול פשוט להתעלם ממה שבעלות הברית שלו במפרץ רוצות. אני חושב שזו סיבה נוספת לכך שהוא בחר להמשיך במצור הכלכלי במקום לחדש את הפעולות הצבאיות. אבל זה גם יוצר בעיה חדשה: אם וושינגטון ומדינות המפרץ מסתפקות שתיהן בשימור המצב הקיים, איזה תמריץ יש לאיראן לקבל אותו?

עכשיו, בואו נעבור לאיראן. מבין שלושת השחקנים במשחק הזה, אני חושב שלאיראן יש התמריץ הגדול ביותר לטרוף את הקלפים כרגע. כדי להבין למה, צריך לבחון מה טהרן ניסתה להשיג בשלושת החודשים האחרונים. כפי שהסברתי בסרטונים קודמים, איראן מחזרת באופן פעיל אחרי מדינות המפרץ, וליתר דיוק – טהרן מקדמת הסדר ביטחוני אזורי חדש שיחליף את המטרייה הביטחונית של ארה"ב במפרץ. טהרן רואה בהסדר כזה דרך לערער את משטר הסנקציות של ארה"ב ולשים קץ לבידוד הכלכלי שלה, והיא נמצאת במגעים פעילים עם ערב הסעודית, קטאר ועומאן, וכן עם מעצמות אזוריות אחרות, כדי לקדם את המהלך.

כדי להפגין רצון טוב, איראן נמנעה במידה רבה מלשבש את ייצוא הנפט של מדינות המפרץ, וכך אפשרה להן להגדיל את המשלוחים באופן דרמטי בשלושת החודשים האחרונים. ואכן, תאמינו או לא, המתקפה האיראנית האחרונה שדווחה על מכלית נפט סעודית הייתה לפני כמעט שלושה חודשים. נוכח פניית הפרסה הפתאומית של טראמפ אחרי הפגישה שלו עם ראש ממשלת קטאר ביום שני, מתקפת הקסם הדיפלומטית של איראן כבר עשויה להניב פירות.

אבל יש בעיה באסטרטגיה של איראן: מניעת מתקפה נוספת של ארה"ב אינה זהה לניצחון במלחמה. איראן אולי הצליחה לשכנע את מדינות המפרץ להתנגד למערכה צבאית נוספת של ארה"ב, ומדינות המפרץ אולי שכנעו בתורן את טראמפ להתאפק – אבל מה איראן הרוויחה בפועל? המצור של ארה"ב נשאר בתוקף מלא, איראן עדיין מאבדת הכנסות חיוניות מייצוא נפט, ווושינגטון מהדקת עכשיו את הלחץ הכלכלי בכך שהיא מכוונת לנתיבי הסחר היבשתיים של איראן. איראן לכודה כעת במלחמת התשה כלכלית שהיא לא יכולה לנצח בה.

אני מעריך שטהרן תיאלץ בקרוב לשנות את כללי המשחק. היא לא יכולה להרשות לעצמה לשבת בחיבוק ידיים בזמן שמדינות המפרץ ממשיכות לייצא נפט וגז, בעוד שייצוא הנפט שלה עצמה נשאר חנוק תחת המצור של ארה"ב. ההערכה שלי היא שטהרן תתחיל ללחוץ על מדינות המפרץ לבחור צד.

בחנתי תמונות מכ"ם של הלוויין Sentinel-1 ממצר הורמוז מ-10 הימים האחרונים. מה שבולט הוא הריכוז של החזרי מכ"ם דמויי כלי שיט בגישות הדרומיות למצר, סמוך לעומאן. התמונות האלה תואמות פעילות שיט משמעותית שנמשכת במים הקשורים למה שמכונה הנתיב הדרומי. במילים אחרות, נראה שהשיט המסחרי עובר ברובו דרך הנתיב הדרומי, תחת המטרייה הביטחונית של ארה"ב, במקום לעבור למסדרון הצפוני שטהרן מעדיפה. השימוש המתמשך בנתיב הדרומי מרמז שלמרות מס השפתיים להצעת טהרן להסדר ביטחוני כדי לקנות זמן, מדינות המפרץ נמנעות מכל מחויבות אמיתית.

עכשיו, כשאיראן עזרה להנחיל לרפובליקנים תבוסה כבדה בבחירות האמצע, לטהרן יש תמריץ חזק יותר לעבור מהגזר למקל ביחסיה עם מדינות המפרץ. אם איראן לא תצליח לשכנע אותן לקרוא תיגר על המצור של ארה"ב, היא עלולה להחליט להעלות את המחיר הכלכלי של הסירוב שלהן. לכן אני חושב שהסיכון להחרפת המתקפות על השיט המסחרי הולך וגדל. זהו הפרדוקס שבלב המצב הנוכחי: ככל שוושינגטון פחות מוכנה להשתמש בכוח צבאי, כך גובר הפיתוי של טהרן לבדוק עד היכן תוכל ללכת.

 

כרגיל, שאלת מיליון הדולר היא התזמון: מתי איראן תגביר את המתקפות שלה על מכליות במסדרון הדרומי? האם טהרן תחכה עד שהקונגרס החדש יושבע ב-3 בינואר? מנקודת המבט של טהרן, המתנה עד ינואר עשויה להפוך הסלמה לפחות מסוכנת, מאחר שטראמפ יתמודד עם פיקוח הדוק יותר של הקונגרס ועם התנגדות פוליטית למערכה צבאית גדולה נוספת. אבל להמתנה יש מחיר: כל שבוע נוסף של מצור מגביר את הלחץ על כלכלת איראן, ואין שום ערובה שקונגרס דמוקרטי ימנע מטראמפ להורות על פעולות צבאיות נוספות. לכן איראן צריכה לשקול שני שיקולים מתחרים: המתנה עשויה לשפר את עמדתה הפוליטית, אבל פעולה מוקדמת יותר עשויה לשפר את עמדת המיקוח שלה.

זהו משחק בין-זמני קלאסי. ארה"ב רוצה לנצל את הפגיעות הכלכלית של איראן באמצעות הארכת העימות; איראן רוצה לנצל את הפגיעות הכלכלית של ארה"ב באמצעות איום בשיבושים נוספים; ומדינות המפרץ רוצות למנוע משני הצדדים לדחוף את העימות מעבר לנקודה שבה האינטרסים שלהן עצמן מאוימים. התוצאה תלויה בשאלה לאיזה שחקן יש כושר העמידה הרב ביותר לשאת את המצב הקיים. ההערכה שלי היא שלאייראן יש הכי מעט מרחב תמרון להמתין.

חוזה הברנט לחודש הקרוב ירד מתחת ל-90 דולר לחבית, בעוד שמחיר הבנזין בארה"ב ירד אל מתחת ל-4 דולר לגלון השבוע. לדעתי, אלה אינם מחירי שיווי משקל. המחירים הנמוכים האלה שינו את המאזן בעימות בכך שחיזקו את כושר העמידה של ארה"ב, ולאיראן יש תמריץ להחזיר את האיזון הזה על כנו. אני לא טוען שטהרן רוצה לדחוף את מחיר הנפט אל מעל 120 דולר לחבית, מה שעלול לתת לטראמפ תירוץ לפתוח במבצע צבאי – אבל נפט במחיר של 100 עד 120 דולר ובנזין ב-5 דולר עשויים להיות סיפור אחר. איראן לא צריכה לחולל זעזוע נפט נוסף כדי לשנות את השיקולים של טראמפ; היא רק צריכה להעלות את המחיר הכלכלי של המשך המצור. לכן אני ממשיך להעדיף אסטרטגיית לונג על נפט שמוכוונת לעלייה מוגבלת במחיר הנפט.

כמובן, אני לא יכול להוציא מכלל אפשרות שהחרפת המתקפות על מכליות תוביל למבצע צבאי חדש של ארה"ב. אם איראן רוצה לחכות עד ה-3 בינואר, לטראמפ יש תמריץ לפעול לפני ה-3 בינואר, ובתרחיש כזה מחיר הנפט עשוי לעלות הרבה יותר. עם זאת, זהו תרחיש הסיכון שלי, ולא התרחיש המרכזי שלי. בכל מקרה, אני נשאר עם פוזיציית הלונג שלי על הנפט. תודה על ההקשבה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *