"יותר מסתם "תלותיות

טענה שגורה בפי הימין הכלכלי היא כי מדינת הרווחה יוצרת תלותיות. לדעת ד"ר יובל לוין, מבכירי האינטלקטואלים הציבוריים בארה"ב, זהו תיאור נכון, אך הוא לא רק מחמיץ את לב הבעיה, אלא גם מניח אידיאולוגיה רדיקלית לא פחות מן הליברליזם הפרוגרסיבי. בניתוחו, שפורסם ב-National Review, מחזיר לוין את הדיון למקומו המדויק: ההשלכות של מדינת הרווחה על מוסדות החברה ומעגלי השייכות והמחויבויות ההדדיות.

לאחרונה – בעקבות הערותיי על נאומו המצויין של הסנטור מייק לי – ביקשו ממני מספר לא מבוטל של קוראים ידידותיים שאומר עוד כמה מלים על הסיבה לכך שמושג ה"תלותיות" אולי אינו הדרך הטובה ביותר לתאר את התנגדותם של שמרנים להשפעות המוסריות המזיקות של מדינת הרווחה. אני שמח לעשות זאת.

בעוד שלדעתי הטיעון אודות תלותיות מתייחס לבעיה אמיתית – הדרכים שבהן מדינת הרווחה מערערת את האחריות האישית – המונח 'תלותיות' והמושג שהוא מתאר מסיטים אותנו אל פרשנות אינדיווידואליסטית קיצונית של הבעיה, שהיא מוטעית ממספר בחינות חשובות.

תלות חסרת פנים

כולנו תלויים באחרים. השאלה היא אם אנו תלויים באנשים שאותם אנו מכירים, והם תלויים בנו – בדרכים המטפחות את המשפחה והקהילה, בונות הֶרגלים של מתינות וכבוד עצמי, ונוטעות בנו אחריות ותחושת מחויבות – או האם אנו תלויים במערכות מרוחקות, נייטרליות ואוניברסליות של הטבות המסייעות לספק את צרכינו החומריים, מבלי לחבר אותנו לרשת מקומית ומיידית של אכפתיות ומחויבות.

לא התלות כשלעצמה, שהיא עובדה אוניברסלית של חיי אנוש, משחיתה את נפש האדם, אלא התלות שאין בה מחויבות הדדית. מענקים טכנוקרטיים מאפשרים בדיוק את האשליה של חוסר-תלות באנשים המקיפים אותנו ובדרישות של קוד מוסרי כלשהו שהם אולי מקיימים. זה עניין הרסני לא משום שהוא נוטע בנו תחושה אמיתית של תלות, אלא משום שהוא מעורר תחושה כוזבת של עצמאות, ובכך משחרר אותנו מאותם סוגים של הרגלי מחויבות הדדית מוסריים, שרק הם עשויים להפכנו לבני-חורין.

בהיעדרם של מוסדות לא-פוליטיים

אנו ניגשים לרעיון התלותיות בשל סוג טיעוני השמאל שאליהם אנו מגיבים לעתים קרובות – טיעונים הנראים כקריאות לפעולה משותפת במקום פעולה של הפרט. אך עלינו לבחון טיעונים אלה ביתר זהירות. הבעיה עם הלך הרוח של "אתה לא בנית את זה", כפי שמתברר במיוחד אם קוראים את דברי הנשיא [אובמה] לפני ואחרי השורה הזאת, אינה רק שהיא מתכחשת למשמעות של יוזמה אישית (אף כי זהו חלק חשוב מהבעיה, והתרבות שלנו של יוזמה אישית, הרחוקה מאינדיווידואליזם רדיקלי, היא הישג תרבותי אמריקני אדיר), אלא גם שהיא מתכחשת למשמעות של מאמצים משותפים כלשהם שאינם פוליטיים.

הנשיא אימץ עמדה של מבקר האינדיווידואליזם, אך למעשה העמדה שהוא תיאר כרוכה באינדיווידואליזם שהוא אולי הרדיקלי ביותר, ולפיה קיימים בחברה רק אינדיווידואלים והמדינה. אלקסיס דה טוקוויל צפה כבר לפני זמן רב לאן גישה כזאת מובילה:

רוצה אני לשער בנפשי אילו קווי אופי חדשים יהיו לממשל עריצות אם יופיע בעולם: רואה אני המון אין-קץ של אנשים דומים ושווים הסובבים בלי מנוח סביב עצמם כדי לזכות בהנאות קטנות והמוניות שבהן ממלאים הם את נשמתם. כל אחד מהם, המופרש לעצמו, כמו זר הוא לגורל זולתו; מבחינתו, ילדיו וחבריו הקרובים הם המין האנושי כולו; אשר ליתר אחיו האזרחים, הריהו מהלך לצדם אבל אין הוא רואה אותם; נוגע הוא בהם ואינו חש בהם כל עיקר; אין לו קיום אלא בעצמו ולשם עצמו בלבד, ואם אמנם נותרה לו משפחה, לפחות אפשר לומר עליו ששוב אין לו מולדת.

מעל לכל אלה מתנשא שלטון אדיר ואפוטרופוסי, המקבל עליו להבטיח את הנאותיהם ולהשגיח על גורלם לבדו. זהו שלטון מוחלט, פרטני, סדיר, שקול, מתון ודואג לעתיד. אולי היה דומה לשלטון אבהי אילו שם לו כמוהו למטרה להכשיר את בני האדם לגיל הגברות; אלא שכל מבוקשו רק להשאירם ילדים לעולם ועד; נעים לו לראות את האזרחים בהנאותיהם, ובלבד שישמו בהן את כל מעייניהם. ברצון הוא פועל למען אושרם, אבל רוצה הוא להיות הגורם היחיד והפוסק היחיד בעניין;  הוא דואג לביטחונם, חוזה מראש את צורכיהם ומבטיח את סיפוקם, מקל על תענוגותיהם, מנצח על ענייניהם העיקריים, מנהל את תעשייתם, מסדיר את עיזבונותיהם, מחלק את ירושותיהם; וכי לא יוכל לחסוך מהם כליל את טורח החשיבה ואת עמל החיים? ['הדמוקרטיה באמריקה', תרגום: הוצאת שלם]

לא קשה להבין מדוע סוג כזה של אינפנטיליזציה נראה לנו קודם כל כמעורר בעיות של תלותיות, אך טוקוויל מדגים לנו בצורה כה חזקה, שהבעיה אינה נובעת ממחסור בעצמאות אישית, אלא מהטעות של האינדיווידואליזם הרדיקלי עצמו – מן ההפרדה של אנשים מאלו הסובבים אותם. ופירוד זה אינו מקרי, אלא הוא חיוני לסוג מסוים של ליברליזם.

שחרור מוקצן ממחויבויות

אם נסכם (ובכך בהכרח נפשט מדי במידה מסוימת): המטרה האוטופית של מרבית צורותיו הרדיקליות ביותר של הליברליזם הייתה תמיד שחרורו המלא של הפרט מכל המחויבויות שבהן לא בחר ואשר כרוכות ב"יחסים" – מחויבויות כלפי האנשים הסובבים אותך, שהן פונקציה של המשפחה והקהילה שבה אתה חי. טינה נגד מחויבויות שכאלה הייתה מניע מרכזי ורב-עוצמה בחשיבה הרדיקלית של סוף המאה ה-18, שנתנה לנו חלק מהדפוסים (אף כי לא את כולם) של הליברטריאניזם ושל השמאל המודרני, וההגנה על מחויבויות כאלה הייתה מרכזית לטיעוני-הנגד שיצרו את השמרנות המודרנית (מקורות אלה הם הנושא של ספרי העומד להתפרסם מאוחר יותר השנה).

במקור סברו הרדיקלים הללו ששחרור היחיד יכול להתממש כתוצאה ישירה מהחלתם של עקרונות מפתח ליברליים על הפוליטיקה; אך כאשר האידיאלים הליברליים לא הובילו להגשמת שאיפותיהם האוטופיות, זנחו חלקם את העקרונות הליברליים אך לא את השאיפות האוטופיות, וביקשו להשיג את אותו השחרור באמצעים אחרים. הגירסה הנוטה לשמאל – ובסופו של דבר הפרוגרסיבית – של טינה זו נגד מחויבויות שבהן לא בחרנו, התמודדה עם העובדה שאי-אפשר לעקור את התלות מן השורש על-ידי כך שנדגול רק בתלות בסַפָּק של צרכים, מרוחק ו(כביכול) נייטרלי מבחינה מוסרית, שבו כולם יהיו תלויים באותה המידה.

לעתים קרובות אנו חושבים על המטרה המסוימת הזו במונחי שוויון, אך לדעתי עדיף להבין אותה במונחים של שחרור הפרט מכבלי הקהילה והמשפחה – מהמחויבויות שכופים עלינו המקום והזמן שבהם אנו במקרה מצויים. הפירוק של קבוצות של אנשים לאינדיווידואלים, שלאחר הפירוק מקיימים קשר זהה עם המדינה, היא דרך לשחררם האחד מן השני.

כוח זה אינו מנוגד לאינדיווידואליזם (טענה המושמעת אפילו על-ידי אנשים רציניים בשמאל) אלא הוא הצורה הרדיקלית ביותר של אינדיווידואליזם – הוא עושה שימוש בממשל לצורך אטומיזציה וריסוק של מוסדות החברה. זוהי צורת חיים המשחררת אותנו מהתקשרויותינו המקומיות והדוריות על-ידי הכפפתנו לכללים מורכבים אך אדישים מבחינה מוסרית, הנכפים ממרחק. הליברלים אוהבים לחשוב על הכללים הללו כ"נייטרלים מבחינה מוסרית", אך תיאורם המדויק יותר הוא "מנטרלים מבחינה מוסרית" – הם מטילים על החברה את הליברטריאניזם החברתי, שהליברליזם מניח כמובן מאליו בהגדירו את החברה כישות המורכבת באופן לגיטימי רק מפרטים וממדינה אדישה בדרך-כלל לבחירותיהם המוסריות, כששום דבר אינו מצוי בתווך.

לא תלות, אלא אשליית אי-תלות

מכך נגרם מצב שבהחלט כולל תלות חומרית כלשהי במדינה, וכנגד זאת מגיבים שמרנים לעתים קרובות; אך משמעותי יותר הוא שתפיסה זאת מבקשת לקדם תחושה של אי-תלות באף אחד – תחושה שאינך צריך להיות תלוי באף אחד שאתה מכיר וכן גם (אולי חשוב עוד יותר) שאף אחד שאתה מכיר לא צריך להיות תלוי בך.

בדרך זאת מדינת הרווחה באמת מעודדת כשלים של אחריות, להם אנו נוטים לקרוא בשימוש חפשי 'תלותיות': אם אף אחד אינו תלוי בכך שתעבוד כשאתה יכול למלא את מחויבויותיך, פשוט פחות סביר שתעשה את זה. אין כאן בדיוק תלות, ולעתים זה ההיפך מתלות. ואם צרכיך מתמלאים ללא מחויבות הדדית מצדך כלפי אלה שעוזרים לך למלאם, פחות סביר שתרכוש הרגלים של עבודה ומשמעת עצמית. מצב זה עלול להיות משחית מוסרית אפילו יותר מעצם התלות במדינה, מפני שהוא מעודד את האשליה של אי-תלות, ושולף אותנו מתוך הרשתות הרב-שכבתיות של מחויבויות חברתיות והתחייבויות המעצבות את החיים האנושיים המשגשגים.

לפיכך, הבעיה הנוצרת על-ידי מדינת הרווחה אינה מוסברת בצורה הטובה ביותר כבעיה של תלות, אלא כאשליה של אי-תלות בלתי-אפשרית – אינדיווידואליזם רדיקלי עד כדי כך שהוא מציב את כל מערכות היחסים האנושיות, כולל קשרינו לחלשים ביותר והנזקקים ביותר שמסביבנו, להסדרים בלתי-מחייבים ואופציונליים, ומתעלם מהמציאות של חיי האדם לפיה יש צורך לשמור על בני-אדם ברגעיהם הפגיעים ביותר באמצעות מגוון מחויבויות שבהן לא בחרנו – או לפחות הן אינן אופציונליות – בייחוד במסגרת המשפחתית.

האינדיווידואליזם האטטיסטי של השמאל, המתחפש למעין קולקטיביזם קהילתני, מעמיד פנים כאילו הוא מציע לאנשים דרך לפעול ביחד, אך למעשה הוא מציע בריחה מכל תלות הדדית ומן הנזקקות של אנשים שאינם מצויים בעמדה המאפשרת להם להעמיד פנים שהם אוטונומים לחלוטין.

שמרנים נוטים ליפול שבי בבלבול הזה, כאשר אנו מתארים את הפגם המוסרי העיקרי של מערכת כזו כ'תלותיות'. תלותיות היא עובדה של המצב האנושי. ההתכחשות אליה, יחד עם עובדות אחרות של המצב האנושי, היא הפגם המוסרי המאפיין את הליברליזם המודרני – התכחשות המוצגת בנחרצות כמעלה בגירסה הליברטריאנית של הליברליזם, ובאמצעות הפעלת מיומנויות טכנוקרטיות בגירסתו הפרוגרסיבית. השמרנות במיטבה פועלת באופן המרסן את הפגם המוסרי הזה, ומזכירה לנו את עובדות היסוד של המצב האנושי. אך, כמובן, לא תמיד אנו במיטבנו.

.

ד"ר יובל לוין הוא המייסד והעורך של כתב-העת National Affairs. אנו מודים לו על הרשות לתרגם את המאמר.