הטרדות מיניות ואלימות ערבית: הר הצופים כבר לא בידינו

הטרדות מיניות, השפלה וחוסר-ביטחון הן חוויות יומיומית של סטודנטיות יהודיות רבות, בדרכן לאוניברסיטה העברית בהר הצופים • אולם, מציאות בלתי נסבלת זו לא הצליחה לרגש את ח"כ יפעת קריב מ'יש עתיד', פמיניסטית ידועה בשעת הצורך, שמצאה את האשמים האמתיים בסיפור: הסטודנטים והסטודנטיות, שלא מצליחים "להידבר" עם שכניהם הערבים מעיסאוויה 

ערב שבת, הגבעה הצרפתית. השמש עוד לא שקעה, אני אספיק לקבלת שבת. מחכה לחבר בכיכר. והוא מסתובב סביבי באופניים. ילד מגודל כזה, בן 17 לערך. עשרה הסנטימטרים שבין חצאית השבת שלי לנעל מושכים כנראה את תשומת לִבּוֹ והוא חוזר ומציין זאת בקול. חוזר ומציין.

חשבתי לתומי: הכל עוד אפשרי, פשוט לא הסבירו לו שלא יפה ככה. השד החינוכי משך אותי בלשון: 'למה את מדבר ככה? לא יפה. אישה יהודייה צריכה כבוד כמו אישה ערבייה', ניסיתי להסביר בעברית עילגת ופשוטה. הוא נעצר. נראה שמקשיב. שמחה פאתטית של מדריכה חברתית הציפה אותי. את רואה, כולם בני-אדם, פשוט לא הסבירו לו … הוא פצח במונולוג: "סקס, יודעת מה זה? … הוא לא מוותר, רוכב לצדי באפניים. "תביא מספר טלפון. אז תרימי את החצאית ואני אלך". אני מתעלמת. זורקת לו חאל'ס. עוד לא מבינה. בשנייה הוא מסובב את ההגה, חוסם אותי. הוא שולח יד. זוהי תגובתו ל"חאל'ס" … היו לו פנים של ילד. ובן רגע הוא הפך לגבר מאיים.

זוהי עדותה של סטודנטית מהר-הצופים כפי שסופרה בדצמבר 2012. מ', אף היא סטודנטית באוניברסיטה, סיפרה לא מזמן:

ביולי האחרון חזרתי מהעבודה ב-18:00. מכיוון שעדיין היה קיץ, היה בהיר לחלוטין. ברחוב היו אנשים. הלכתי לכיוון הבית ודיברתי בטלפון ולא הייתי מרוכזת במיוחד. בחור ערבי הלך לעברי. כשהוא עבר לידי הוא לפת את החזה שלי והמשיך ללכת. זה קרה כל כך מהר שלקח לי כמה רגעים להבין מה קרה. כשהסתובבתי לאחור ראיתי אותו ממשיך ללכת, בזמן שהוא מסתובב אחורה לראות את התגובה שלי ומחייך. לא היה לו ולו חשש קל שיקרה לו משהו. ההרגשה שהגוף שלי הפקר לאור יום בעיר שלי, ליד הבית שלי! זו הרגשה נוראית שאין כמוה.

הטרדות מיניות כנשק לאומני

שתי עדויות אלו ממחישות אך במעט את המציאות הירושלמית היומיומית והבלתי-נסבלת של נשים בסביבת הר-הצופים ובגבעה הצרפתית, אך לא רק שם. ביישובים הגובלים בריכוזי יישובים ערביים, בערים ובשכונות מעורבות, מכירים היטב את התופעה. התנהגות פלילית זו משלבת ומשולהבת מהלכי רוח לאומניים, בין אם סמויים ובין אם גלויים. אלא שבעוד שבמקומות אחרים התופעה מתפרסת על-פני אזורים נרחבים, אזור הר הצופים והגבעה הצרפתית מהווה כר פורה לצעירי עיסאוויה לביצוע זממם. מדובר בתא שטח קטן, רווי סטודנטיות צעירות העושות את דרכן ברגל מהמעונות לאוניברסיטה. טרף קל למטרידים המיניים.

מדובר בתופעה מתגברת, שכבר מזמן איננה מקרית. על-פי העדויות, רוב רובן של הנפגעות הן צעירות יהודיות; הטרדת נשים ונערות הפכו לחלק ממאבק לאומני רווי שנאה כנגד היהודים. מטרתו הפגנת שנאה, השפלה, ויצירת אווירה של חוסר- ביטחון במרחב הציבורי. מה טוב יותר לכך מאשר מלפגוע בכבודן ובגופן של הנשים?

נשק ההטרדה ידוע במרחב הערבי-מוסלמי גם כלפי אוכלוסיות לא-יהודיות. ביישובים בעלי ריכוזי אוכלוסיה נוצרית, שידעו עימותים אלימים בין נוצרים למוסלמים, גם נשים נוצריות חשופות להטרדות. ובכלל, במרחב המזרח-תיכוני ניתן לקרוא מדי יום עדויות מסוריה ומן הנוצרים הקופטים במצרים, המתארות כיצד חוות נשים על בשרן מעשים מגונים ואונס – המשמשים כנשק במאבק הדתי והלאומני.

הר-הצופים מבעבע, אך התקינות הפוליטית משתקת אפילו את צה"ל

כבר מספר שנים שגורמים שונים מתריעים על התופעה בהר-הצופים. סטודנטיות החתימו עצומות, יזמו שיעורי הגנה עצמית, חילקו משרוקיות, אחרים (ואני ביניהם) כתבנו מכתבים לכל הגורמים הרלוונטים – מהשר לביטחון פנים, דרך מפקד המחוז במשטרה, ראש העיר ועד לראשי האוניברסיטה. זעקנו, התרענו הבאנו את עדויותיהן של הסטודנטיות, אך נוכחנו לדעת שהרבה לא השתנה.

מדוע? כי במדינת ישראל התקינות הפוליטית היא מעל לחוק. היא קובעת בין היתר גם את אמות המידה המוסריות, והופכת אמת לשקר ואסור למותר. כשמדובר בהטרדות מיניות של צעירות יהודיות על-ידי צעירים ערבים, התקינות הפוליטית ניצחה. תרבות ה"פי-סי" מונעת מלהצביע על האמת ולהכיר במקור הבעיה: אותם צעירים ערבים מעיסאוויה, התוקפים את הנשים. ה"פי-סי" מוביל להפקרת ביטחונן, לפגיעה בחופש תנועתן, ולהדרתן מהמרחב הציבורי.

ומכיוון שהמערכות כשלו בהגנה על הנשים ובהקניית תחושת ביטחון, המטרידים רק מעזים יותר, והאלימות הולכת ומידרדרת. כעת נוספו להטרדות המיניות והמעשים המגונים גם יידויי אבנים, בקבוקי תבערה, התקהלויות אלימות וגרימת נזקים לרכבי סטודנטים. אפילו צה"ל הגדול שותק. דעו זאת: חזרנו לימי השיירות. מהבסיס הצבאי הסמוך לאוניברסיטה יוצאים החיילים בשיירות מאובטחות ובהסעות מאורגנות. לא פעם הוצתו השטחים שמסביב לבסיס. האמנם הר-הצופים בידנו?

ובינתיים ב'יש עתיד': מאשימים את הסטודנטיות

בשבוע שעבר התקיים דיון בנושא בוועדת הפנים של הכנסת. במהלך הדברים התרעמה חברת-הכנסת יפעת קריב מ'יש עתיד' על עצם הדיון. לדבריה, "אני מנסה לחשוב … מה יותר מפחיד, להסתובב בלילה באזור הזה או הדיון הזה". המצב לדעתה לא כל כך גרוע, מפני שהרבה פעמים "מדובר בילדים בני שמונה ותשע שזורקים אבנים". אח, איזו הקלה יש בכך שלצד ההטרדות המיניות מצד הנערים הערבים גדושי ההורמונים, אחיהם הקטנים גם משליכים אבנים. ל'יש עתיד' הפתרונים.

ח"כ קריב אף מזהה את מקור הבעיה: הסטודנטיות. ללא בושה היא פנתה אליהן והטיפה להן מוסר: "אתם סטודנטים באוניברסיטת ירושלים … אתם לומדים איך לשנות את העולם … להפוך את העולם הזה למקום הרבה יותר טוב. ובשכונה שלכם, אתם לא מצליחים להסתדר". מבחינת ח"כ קריב יש כאן דברים הרבה יותר חשובים, שבאחריות אותן סטודנטיות יהודיות שהלכו לתומן לאוניברסיטה:

יש פה הזדמנות להסתכל על הסביבה שאנחנו חיים בה, הקהילה שאנחנו חיים בה, ולבדוק מה אנחנו יכולים לעשות כסטודנטים … בהידברות, בלבדוק למה ילדים בני 8 ו-9 צריכים לזרוק אבנים … בואו נעשה עוד דברים מעבר לזה, שבאים ומסתכלים על השכונה שלנו, הקהילה שלנו, ובואו נעשה שם שינוי, אחרת זה רק ילך וידרדר. אחר-כך איך נשנה את העולם?

האשמת קורבנות האלימות הובילו למחאה קולנית מצד הסטודנטים שישבו סביב שולחן הוועדה. לקראת סוף הדיון פנתה לחברת-הכנסת קריב סטודנטית צעירה, וניסתה להסביר לה שהיא לא יכולה להאשים את הקורבן. אבל תרבות התקינות הפוליטית לא מתביישת כנראה בסטנדרט הכפול שלה: כל אלימות כלפי נשים היא מגונה, אלא אם כן היא מבוצעת על-ידי ערבים. או-אז אשמות הקורבנות.

בעיצומם של ימי תהליך מדיני יש מי שטוען כי את האבנים ובקבוקי התבערה יש להכיל. "קורבנות השלום", אתם יודעים. כנראה שאנו מתקרבים לשלב שבו ידרשו אנשי הפוליטיקלי-קורקט מנשות ישראל בהר-הצופים, בשם הדו-קיום ועל מזבח השלום, גם לקבל בהכנעה אונס. ואז, כמובן, גם לבדוק את עצמן, איפה הן היו לא בסדר, ומדוע הן אינן מסוגלות "להידבר" עם האנסים.