החליפה של האיומים

תזכורת קצרה להפחדות שהתקשורת הישראלית כל כך אוהבת

לאחרונה מתרבות האזהרות בתקשורת על חרם כלכלי על ישראל, אם לא "תתקדם בתהליך המדיני" כמובן. קשה לדעת אם הארץ התחיל באיומים המרומזים-פחות-או-יותר האלה לפני השרה ציפי לבני או אחריה, בגלל מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי או בעקבותיו, מכל מקום זוהי נקודת זמן טובה להיזכר בכמה מהאיומים הקודמים שהניחה התקשורת המקומית לפתחם של הממשלה והציבור בישראל.

נקדים ונאמר שבניגוד לאיומים המוכרים לנו מחיי היומיום בישראל ("אם תתפוס את החניה שבניתי עליה אדקור אותך") או מסדרות טלוויזיה אמריקניות ("אם לא תשלם לנו פרוטקשן נשבור לך את הרגליים"), איומי התקשורת הישראלית לא מבהירים מה יכול המאוים לעשות כדי שהאיום לא יתממש. כלומר, מבהירים לנו ש"התהליך המדיני" או "המו"מ לשלום" הוא משהו שאם לא "נקדם" אותו תבואנה עלינו כל הצרות שתכף נפרט, אבל איש לא מפרט למה הכוונה.

הרי המו"מ בין ישראל לפלסטינים נמצא באותה נקודה כבר 15 שנים בערך (ואולי 20 שנה). עמדות שני הצדדים לא השתנו מהותית מאז המו"מ בין ערפאת לאהוד ברק. דרישות הביטחון של הפוליטיקאי הוותרן ביותר בישראל לא פוגשות את דרישות הפלסטיני המתון ביותר. הפלסטינים לא ויתרו מעולם על "זכות השיבה" שאף פוליטיקאי ישראלי לא כלל באף תכנית שלום מעולם. עובדות היסוד האלה ידועות לכל מי שעוסק בתחום או מסקר אותו, כך שלא ברור מה אמורים האיומים הללו להשיג, אך הם ממשיכים להופיע בצורותיהם השונות בתקשורת הישראלית המרכזית. אולי מתוך הרגל או מסורת, הרי ידוע שהחברה בישראל היא חברה מסורתית ברובה.

כאמור, עכשיו האיום הוא החרם. "האם ישראל תעמוד בחרם?", "אנשי עסקים מזהירים מפני חרם", ועוד. אבל ממש לפני החרם הייתה זו "האינתיפאדה השלישית" שהונפה כחרב מעל ממשלת נתניהו אם לא, וכו'. ג'ון קרי חזר על האיום הזה ממש לאחרונה, אבל בתקשורת הישראלית (ואצל קצינים מצד פוליטי מסוים שמתדרכים את אנשי התקשורת) זה איום ותיק שנולד מיד עם תום האינתיפאדה השנייה. אגב, החרדה מפני אינתיפאדה שלישית מיתרגמת לתחזיות קודרות גם בלי קשר ל"תהליך המדיני". אלכס פישמן מ-ידיעות אחרונות הזהיר מפניה בפברואר של השנה שעברה בעקבות פציעתם של מספר פלסטינים בהתנגשויות עם צה"ל ושב והזהיר מפניה באוקטובר של אותה שנה בעקבות תקיפת מחבל שדקר ילדה בישוב פסגות.

לפני האיום באינתיפאדה היה זה האיום ב"צונאמי מדיני". ביטוי שטבע שר הביטחון בממשלת נתניהו השניה, אהוד ברק, במרץ 2011. ההערכה המלומדת דיברה אז על הכרזה חד-צדדית של הפלסטינים על מדינה עצמאית בספטמבר אותה שנה והתקשורת הישראלית אימצה אותה בחום. פרשן ערוץ 2 אמנון אברמוביץ' הסביר כי משמעות הדברים היא הגבלת יבוא מוצרים לאירופה מישראל ואיסור על השתתפות ישראלית במכרזים של האיחוד האירופי (נשמע מוכר?). הצעת הפתרון שלו הייתה נדירה במקוריותה: לפנות למתנחלים ולהסביר להם כי עליהם לעזוב את בתיהם. גם זה כמובן לא איום שנולד אתמול או ב-2011. כך כתב איתן הבר ב-ידיעות אחרונות, מאי 1999: "ערפאת נמצא במרחק שתי אצבעות מכינון מדינה פלסטינית. יש לו הכל, חוץ מעיתוי ההכרזה. הוא יכריז על מדינה לא ישאל ויצפצף על נתניהו".

50 גוונים של לפחוד

אבל 2011 הייתה שנה טובה במיוחד למפחידים. האביב הערבי הפיל את הדיקטטורות הערביות כאבני דומינו ולהרף עין היסטורי, בטרם החליף אותן במשטרים כושלים לא פחות, נהנו שוחרי החירות והחופש המקומיים לראות בעיני רוחם את האביב הפורח שוטף ומטהר גם את האכזר שבמשטרי תבל, אם לא במשטרי ההיסטוריה כולה – הכיבוש הישראלי הנורא. "ומה אם", פינטז בקול פרשן "הארץ" אנשיל פפר, "האומה הערבית הבאה שתתקומם לא תהיה הירדנים או התימנים, אלא דווקא הפלסטינים? כיצד יגיב צה"ל ביום שרבבות יצעדו בידיים חשופות אל גדרות ההתנחלויות, וידרשו את מדינתם החופשית?"

כן, שכחתי לציין, היה אז טרנד-הפחדה קצר כזה, "הפלסטינים יצעדו אל הגדרות". על-פי התסריט הזה (שוב, אין לדעת מי העתיק אותו ממי, התקשורת הישראלית מגופים פלסטינים, האחרונים מפוליטיקאים ישראלים או להיפך) היו הפלסטינים עתידים, במקביל להכרזה על מדינה עצמאית, לכבוש את מדינתם על-ידי צעדות המוניות לא אלימות. "אינתיפאדה לבנה" קרא לזה עורך "הארץ" אלוף בן, שבמאמר מינואר 2011 קרא לפלשתינים לצעוד לעבר ירושלים.

זה לא קרה, אבל עם עוד טיפה מאמץ, אם התקשורת החופשית תתגייס ותאיים ממש ממש חזק, בכל הכח, אולי בהשמדה טוטלית של האיזור כולו, או בהרס אקולוגי בלתי-הפיך של כדור הארץ בתוך שבועות ספורים אם לא יחתום נתניהו בראשי תיבות על מסמך ההבנות הזמני של טנט, לא, לא טנט, מיטשל, לא לא, רגע … מקיין? אינדיק? רייס? – נו, לא משנה מי, העיקר שהבנתם – עד שהתקשורת הישראלית לא תאזור אומץ ותפתח בסדרת איומים משפיעה באמת, לא תחול שום התפתחות במו"מ המדיני, היקר כל כך לכולנו.

אבישי עברי הוא עיתונאי, מבקר תקשורת ובעליו של "הפלוג – הבלוג הפוליטי" יחד עם טל שניידר.