פניה המשתנות של שנאת היהודים

יום השואה 2014, ונראה שלא רק שהאנטישמיות המסורתית לא פסה מהעולם אלא שהיא עוד זוכה לעדנה ולובשת צורות חדשות ומטרידות.

אפשר להגדיר "אנטישמיות" ככלל הצורות שלבשה שנאת היהודים לאורך ההיסטוריה המתועדת. עם צורות אלו נמנות האמונות, התשוקות וההתנהגויות האנטי-יהודיות שהובילו לאלימות פיזית או סימבולית נגד יהודים במהלך הדורות.

ובכל זאת, המונח "אנטשימיות" נטבע בזמן מסוים ומתוך כוונה מסוימת. הקופירייטר הוא הרדיקל הגרמני האנטי-כנסייתי וילהלם מאר, שרצה לבדל את עצמו משונאי יהודים אחרים שהיו יריביו, כגון המטיף אדולף שטֵקֶר שביטא שנאת יהודים מסורתית יותר, המעוגנת בתיאולוגיה הלותרנית. הוא טבע את המונח, שמקורו בשפה הגרמנית, בשנת 1879.

מרגע היוולדו כוון המונח לשנאת יהודים, לא לשנאת כל בני העמים השֵמִיים כפי שעולה ממנו. כך למשל ספרו רב המכר של האנטישמי אדואר דרומון מ-1886, 'צרפת היהודית', גדוש דברי הערצה למורדים הערבים שקמו ב-1871 על השלטון הקולוניאלי הצרפתי באלג'יריה; לעומת זאת הוא רוחש שנאה כלפי יהודים "שֵמים" חסרי מצפון, שכביכול כובשים את צרפת באמצעות הסתננות מה"מזרח".

אנטישמיות היא אם כן מונח מטעה. הוא נבחר במכוון, שכן אלה שכינו כך את עצמם באירופה הליברלית-יחסית של שנות השבעים במאה ה-19 לא רצו בתדמית המיושנת שהייתה אז לשונאי היהודים המסורתיים. בתקופה הפוזיטיביסטית ההיא, מטבע הלשון החדשנית "אנטישמי" נשמעה נאורה יותר. מינוח גזעני נראה אז מכובד ו"מדעי", בפרט בחוגים אקדמיים.

כפי שציינו מזרחנים צרפתים בני הזמן דוגמת ארנסט רנאן, למילה "שמי" יש משמעות פילולוגית ובלשנית. אנו מדברים למשל על "שפות שמיות". אך רנאן עצמו תרם בשנות החמישים של המאה ההיא לבלבול בין לשון, דת וגזע, כאשר חילֵן מוטיבים מוכרים מההיסטוריה של האנטישמיות הנוצרית. אכן, אפשר לתאר את האנטישמיות הגזענית כגרסה המחולנת בת המאה ה-19 של ה"אנטי-יהודיות" הוותיקה; מוטציה מודרנית של חולי חברתי ורעיוני שנישא לאורך הדורות הקודמים על ידי הנצרות ובלעדיה לא היה קיים.

האנטישמיות הגזענית הגיעה לשיאה בשואה. מאז ועד היום לא התאוששה לגמרי מהתיוג השלילי שדבק בג'נוסייד של היטלר. אף על פי כן, היא מוסיפה להתקיים בקרב ניאו-נאצים, גזענים לבנים וגלוחי ראש, באתרי מרשתת קיצוניים מכל העולם, ובתנועות ימין קיצוני במדינות רבות באירופה כגון אוקראינה, הונגריה, רומניה, אוסטריה, איטליה, בלגיה, צרפת, גרמניה ופולין. היא חלק מגזענות ושנאת-זרים כלליות יותר, הצומחות באירופה ככל שהמשבר הכלכלי מעמיק והמרמור כלפי המיעוטים באירופה גובר; תופעות המתפשטות לצד פחד מפני האסלאם והתנגדות העממית המתרחבת להמשך ההגירה, בפרט ההגירה ממדינות מתפתחות בעולם השלישי.

אף כי רבות מהתנועות הללו, בפרט הקיצוניות שבהן, רואות ביהודים אויב אידיאולוגי, אלו מהן המבקשות להגיע להישגים משמעותיים במגרש הפוליטי ולהצליח בבחירות משתדלות להצניע את עמדתן זו, או להסוות את האנטישמיות שלהן כ"אנטי-ציונות". בהונגריה ישנו מקרה יוצא דופן, בדמות מפלגת יוֹבּיק, שהיא השלישית בגודלה בפרלמנט ובכל זאת היא מתהדרת בגלוי באנטישמיות, באנטי-ציונות, וגם באנטי-צועניות קנאית. בהונגריה חיה ונושמת מסורת המודל הגרמני של טרום השואה, של לאומנות אורגנית המשולבת בגזענות אנטישמית. במידת מה נכון הדבר גם ליוון, שם הצליחה המפלגה הניאו-נאצית 'השחר הזהוב' לצבור כוח, וכן לאוקראינה, עם מפלגת 'סבוֹבוֹדה' (החופש) ולאחרונה מפלגת 'פראוויֶה סקטור' (המגזר הימני) שעוּבדת עלייתן נוצלה בציניות בידי רוסיה להצדקת סיפוח קרים.

פעם מזרחיים מדי, היום מערביים מדי

אולם האנטישמיות בימין הקיצוני היא רק חלק מהתמונה, ולאו דווקא החלק המשפיע בה. זה מכבר חדלה האנטישמיות להיות סטייה ימנית-קיצונית בלבד, למרות מאמציהם של פרשנים ליברלים ושמאלנים לכלוא את הדיון באנטישמיות בכותונת הכפייה הצרה הזו. כבר בשלהי שנות הארבעים נטל הקומוניזם הסטליניסטי מהנאציזם המובס את לפיד המתקפה על היהודים כ"קוסמופוליטים נטולי שורשים", והֵפיח חיים במיתוס בדבר הקונספירציה העולמית של יהודים, אימפריאליסטים ובונים חופשיים. עתה זכה "אויב" זה לכינוי הנוח "הפשיזם הציוני". וכך, מתום מלחמת העולם השנייה ואילך, הגרסאות המשפיעות ביותר מבחינה רעיונית של האנטישמיות באירופה היו בדרך כלל אלו שנֶהֱגו בשמאל הטוטליטרי – יותר מאשר בימין הרדיקלי.

ברית-המועצות ומדינות הגוש המזרחי אמנם תמכו בהקמת מדינת ישראל ב-1948, אך בתוך ארבע שנים הפכו הקומוניסטים את המילה 'ציוני' לשם גנאי משוקץ מאין כמוהו, ששימש שעיר לעזאזל ממש כמו המונח 'יהודי' באנטישמיות הקלאסית. האנטי-ציונות מבית מדרשו של הטרוצקיזם התגלתה כארסית לא פחות בדמוניזציה שעשתה לישראל ולציונות, אף שכמה מהוגיה המובילים היו יהודים "אינטרנציונליסטים". ההכפשה האנטי-ציונית בפי השמאל הרדיקלי נעשתה בחלוף העשורים למקבילתה הפונקציונלית של האנטישמיות ברטוריקה הנאצית-פשיסטית של שנות השלושים. ההבדל העיקרי הוא שכיום מגולם היהודי הקולקטיבי בדמותה של "המדינה הישראלית", והיא אשר מוקעת כ"אויב מחרחר-המלחמה של האנושות" – אף שהעולם הערבי שקוע בסכסוכי דמים, במעשי טבח ורצח, במלחמות אזרחים ובמהפכות שדבר אין להם איתה.

מרתק להיזכר שבמאה ה-19 ובמאה ה-20, לפחות עד 1945, האנטישמיות האירופית הדביקה ליהודים דימוי שלילי כ"מזרחיים", "שמים" ו"אסיאתים". היהודים נחשבו עם לא אירופי, לא מערבי, בעל תרבות זרה, נחותה ומפגרת. שיקוף לעמדה זו הייתה התגובה המתחלחלת במערב לנוכח ריבוי ה"אוֹסְטְיוּדֶן" (יהודים יוצאי מזרח אירופה, מונח שאומץ גם בפי יהודים מתבוללים רבים) בארצות-הברית, ארגנטינה, דרום אפריקה, בריטניה, צרפת וגרמניה. כשההיסטוריון הברלינאי היינריך פון-טרייטשקה דיבר על היהודים כ"אסוננו", ב-1879, הוא המחיש זאת בתיאור ה"יוּדֶניוּנְגֶן (נערים יהודים) מוכרי המכנסיים" מפולין השכנה, שבסיוטיו עלו בהמוניהם על גרמניה מן המזרח כדי להשתלט על העיתונות הליברלית ועל הבורסה. את לילותיו של הליברל לשעבר, שנעשה לאומן פרו-פרוסי, טרף הפחד שאותם אוסטיודן "אסיאתים" יהפכו יום אחד את התרבות הגרמנית לעיסה אקלקטית – פחד שהיה גם נחלת רבים מחבריו בימין השמרני.

כיום קשה למצוא מי שיאשים את הישראלים שהם "שֵמיים" או "אסיאתים" מדי. להפך: ליברלים ושמאלנים תוקפים אותם על האוריינטציה המערבית שלהם. המדינה היהודית נתפסת בעיניהם כפרו-אמריקנית יתר על המידה, ומושמצת תכופות כמאחז קדמי של הקולוניאליזם, על הדיכוי, השליטה והגזענות הכרוכים בכך. "החטא הקדמון" של ישראל, בעיני השמאל, הוא אופייה הקולוניאלי שואף ההתפשטות, כביכול, המתבטא ברמיסתו של עם "ילידי", קרי הפלסטינים. זה הבסיס לחלק נכבד מהאנטישמיות ה"חדשה" המשגשגת זה כארבעים שנה, מאז ניצחונה המהמם של ישראל במלחמת ששת הימים ותפיסת השטחים שמדינות ערביות סיפחו לעצמן קודם לכן.

פעם מזהמים את הגזע, היום הורסים את התזה

לאורך העשורים הללו חלה התכנסות הדרגתית, ולא פעם מטרידה, בין הציוֹנופוביה ה"אנטי-אימפריאליסטית" משמאל לבין היודופוביה הקדם-פשיסטית של תנועות הג'יהאד. שתי אידיאולוגיות אלו הן אנטי-מערביות, "אנטי-אימפריאליסטיות" ואנטי-ציוניות מובהקות, ואנטישמיות בגלוי או במשתמע. זו וזו רואות את הקמת ישראל כנעדרת כל לגיטימיות וכפריהּ השטָני של "קונספירציה אימפריאליסטית". ספק אם בשמאל הרדיקלי נבחנה אי פעם באופן ביקורתי ההבניה המלאכותית למדי של הלאומיות הפלסטינית; אולם את 3,000 שנות ההיסטוריה של העם היהודי בציון מבטלים שם לחלוטין בהינף קולמוס, ובלהטוטים אינטלקטואליים שאינם מותירים כל אפשרות להערכה ריאליסטית של הסכסוך.

האנטישמיות שלאחר 1945 במערב אירופה – שלא כקודמתה שלפני השואה ושלא כאחותה במזרח אירופה החווה התעוררות לאומית – אינה בעלת דגש לאומני; לפחות לא בגלוי. בדרך כלל היא מתיימרת להיות פוסט-לאומית. ברוח זו, רווחת בה המתקפה על הלאומנות היהודית, על הלאומיות היהודית ועל זכותם של היהודים בישראל לקבוע את עתידם בעצמם כישות מדינית עצמאית. זכות זו, שהיא עיקרון מרכזי בציונות, היא מעין סמרטוט אדום בעיניהם של חוגים ליברליים "מתקדמים" ואינטרנציונליסטים שמאלנים. לדידם, מדינת ישראל השנואה היא ניגודו המוחלט של חזון הפירוק שלהם, המייחל לעולם ללא גבולות, עמים, דתות וסכסוכים אתניים. הדרמה המתרחשת כעת באוקראינה ובעולם הערבי היא תזכורת מהדהדת לכך שחזונם הוא אוטופיה.

האנטישמיות הקלאסית, שלפני השואה, תיארה את היהדות כאיום קיומי על ההומוגניות הפנימית, על הערכים הנוצריים ועל "טהרת הגזע" של האומה. טענות מיתיות כגון אלו אינן אופנתיות עוד במערב, אולם טענות פלסתר חדשות המוטחות במדינה היהודית נהנות מחסינות נדיבה. וכך, תוך התעלמות מכל היגיון ומכל עובדה אמפירית, רואים אנטי-ציונים עכשוויים אלה את מדינת ישראל כמאיימת על שלום העולם ועל הסדר העולמי יותר מאיראן ומקוריאה הצפונית. לפני עשור התברר שזו דעתם של כ-60 אחוז מתושבי אירופה. בסקרים מקיפים הגיעה אז ישראל למקום הראשון במצעד הלהיטים של המדינות המסַכנות כביכול את השלווה העולמית ואת האחווה האוניברסלית.

לא פעם מהדהדים האירופים בני זמננו בבלי דעת את המיתוסים הפשיסטיים של שנות השלושים בדבר "היהודים מחרחרי המלחמה", ואת עלילות הדיבה הקומוניסטיות משנות השבעים שהוקיעו את ה"מהות" הלוחמנית ושואפת ההתפשטות של הציונות. בעיניו של פלח גדל והולך בשכבת האינטליגנציה הליברלית במערב, עיצומים בינלאומיים ובידוד הם צעדים שיש לנקוט לא כלפי איראן התיאוקרטית או כלפי המשטר הסורי הברברי, כי אם כלפי ישראל הזערורית – למרות הישגיה המדעיים המדהימים ודבקותה בערכי הדמוקרטיה, זכויות האדם ושלטון החוק.

הכתם העיוור של הליברלים

אחד הגורמים לכתם עיוור זה בהשקפת העולם של הליברלים במערב הוא סירובם להכיר בעומק חדירתה של האנטישמיות אל התרבות הפוליטית המוסלמית. ליודופוביה האסלאמית היסטוריה ארוכה שראשיתה עוד בקוראן, והיא נמשכת בחדית', בסונה, ובמסורת ארוכה של אפליה ואף השפלה של ה"דִ'ימים", בני החסות היהודים (והנוצרים). פרעות ופוגרומים ביהודים התחוללו בעולם המוסלמי לאורך הדורות, אף כי בדרך כלל היו תכופים פחות ואלימים פחות מאלו שבארצות הנוצריות. מעמדם הרשמי של היהודים בשלטון האסלאם היה כמעט תמיד נחות, אם כי אפשר למצוא תקופות שהתאפיינו במידת מה של סובלנות, רוגע ושגשוג. אלו הן בעיקר תקופות שיא תרבותיות, כגון "תור הזהב" בספרד של ימי הביניים ושנות לבלובה של האימפריה העות'מאנית.

אלא שלאורך 66 השנים האחרונות, שנאת היהודים בעולם המוסלמי היא ארסית וקטלנית יותר מבכל מקום אחר. היא התלכדה עם מגמות נוספות: השנאה למערב והג'יהאדיזציה הגוברת של התרבות והפוליטיקה במזרח התיכון. לציונות נודע כאן מעמד מיוחד, בהיותה שנואת נפשה של ה"אומה" האסאלמית מאז 1948 – זאת נוסף על העוינות הבסיסית כלפי האימפריאליזם המערבי, החילוניות והגלובליזציה. מלחמת האסלאם ביהודים הובְנְתה כ"מלחמת קודש" נגד התגלמותו הנוכחית של השטן בדמות יהודֵי אמריקה וישראל. במקרה של איראן יש להוסיף על כך זן שיעי מהפכני ופופוליסטי של אנטי-אמריקניזם ואנטי-קפיטליזם, שהצית את דמיונם של כמה רדיקלים חופשיים במערב ובעולם השלישי שנואשו מחזון המהפכה הפרולטרית העולמית.

התקוות כי "האביב הערבי" ינמיך את מפלס האנטשימיות והשנאה לישראל במזרח התיכון נגוזו. במצרים, למשל, המשטר הנוכחי והאחים המוסלמים המודחים מאשימים זה את זה בהיותם "סוכנים" של היהודים ושל ישראל, כאילו סגרו קלישאות עתיקות אלו את מלתעותיהן לנצח על דמיונם של דרי ארץ היאור.

שורשיה של פתולוגיה קיבוצית זו אחוזים בכישלון מיזם המודרנה בעולם הערבי-מוסלמי. זה יותר ממאה שנה שהיהודים משמשים בתעמולה הערבית סמל מרכזי למערב השנוא, ומתוארים בה כגילומן העילאי של חמדנותו, נצלנותו ודכאנותו, וכזרוע המבצעת שלהן. בו בזמן, וגם זאת על דרך היודופוביה הקלאסית, המערב עצמו נתפס שם לעתים קרובות מדי כנתון לשליטה יהודית/ציונית.

סטריאוטיפ מעוות זה של המערב ה"יהודי-ציוני", המגולם בדרך כלל בדמותה של אמריקה ה"צלבנית", נבנה על התשתית שהניחה המורשת האנטישמית הקדומה יותר, משנות התפתחותה של האידיאולוגיה הפאן-ערבית. משנות השלושים ואילך זכה היטלר להערצתן הגלויה של הדמויות המובילות בתנועה הלאומנית הפאן-ערבית בעיראק ובסוריה, כמו גם של המנהיג הערבי הארצישראלי חאג' אמין אל-חוסייני. הם באו בברית עם הנאצים, שהמכנה המשותף הרעיוני בה היה בעיקר אנטישמיות רדיקלית ורגש אנטי-בריטי.

טביעות אצבעותיו של הנאציזם ניכרות היטב באוצר המילים של הפאן-ערביות ושל האסלאמיזם כאחד. שנים רבות אחרי תבוסתו של היטלר מוסיפים שם לתאר את ישראל בלי הרף כ"סרטן". כך גם באשר לרטוריקה החסלנית כלפי ישראל שנשמעה משנות החמישים ואילך מפי מנהיגים ערבים כגמאל עבד אל-נאצר, פייצל מלך סעודיה, ומאוחר יותר מועמר קד'אפי. מלחמתן של מדינות ערב ב-1948 למיגור מדינת ישראל, והמאמץ הפאן-ערבי הנרחב לזרוק את היהודים לים ב-1967, היו המשך למגמה זו. הדברים השתמעו מנתח נכבד של הדמגוגיה של יאסר ערפאת, ונאמרו בגלוי באמנת חמאס ב-1988.

השנאה הג'נוסיידית כלפי היהודים עדיין רווחת בתקשורת הערבית, ברחוב הערבי, באיראן ובכמה מדינות מוסלמיות באסיה, בתוכן פקיסטן. רכיבים מרכזיים ושכיחים בשיח זה הם הכחשת השואה והעלאה מחודשת של תיאוריות קשר אנטישמיות שמקורן במערב. מוטיבים נוספים הנוגעים לשליטה היהודית בעולם, בעיבוד מוסלמי אקטואלי, משַמנים אף הם את הציר הנמתח בין הימין הרדיקלי והשמאל הקיצוני במערב לבין מוסלמים קנאים במזרח התיכון.

במבט אובייקטיבי, העימות המסלים בין סונים ושיעים וסכנת הגרעין האיראני מגמדים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני; אולם נראה שהדבר כלל אינו מטריד את מיליוני המוסלמים הרואים את "היד הנעלמה" של ישראל ויהדות העולם כמחוללת התוהו ובוהו הנוכחי. פנטזיות רעילות אלו הן העושות את המאבק הערבי-יהודי על גורלה של ארץ הקודש לבלתי פתיר – הרבה יותר מסוגיית ההתנחלויות למשל. נותר רק לתהות כמה זמן יצליחו הליברלים במערב להתעלם ממציאות מביכה זו.

_____________

רוברט ויסטריך הוא פרופסור להיסטוריה יהודית מודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים, וראש המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על-שם וידאל ששון.

 תרגום: צור ארליך