גדעון לוי ראה ילד יהודי זוחל עם אפוד בהפנינג יום העצמאות, ומיהר להשוות בין אזרחי ישראל לחמאס. עומר דוסטרי התגייס להסביר לו את ההבדלים.
גדעון לוי ראה תמונה של ילד יהודי לבוש אפוד צה"לי בהפנינג יום העצמאות בעיר אפרת, ונחרד: מה ההבדל בינינו ובין ילדי החמאס שמתאמנים עם חגורות נפץ? • למענו ולמען הדורות הבאים, עומר דוסטרי התגייס להסביר על ההבדלים שבין לאומיות ולאומנות, בין פטריוטיות ושנאה רצחנית, ובין אמנת חמאס למגילת העצמאות
כשפלסטינים של החמאס מעוללים כך לילדיהם, יצקצקו כאן בסלידה: ראו את חיות האדם הללו, ראו מה הם עושים לילדיהם. אבל בהתנחלות אפרת, שם התרחש המחזה הגרוטסקי, זה כמובן מקור לגאווה.
כך כתב גדעון לוי במאמר שפרסם עיתון 'הארץ' בשבוע שעבר. לוי התייחס במאמרו לתמונה שצולמה על-ידי סוכנות הידיעות הצרפתית, בה נראה ילד יהודי לבוש באפוד צה"לי וזוחל בין שקי חול, כאשר מעליו משגיח בהתלהבות קצין בדרגה גבוהה. התמונה צולמה במתחם הפנינג למשפחות בעיר אפרת ביום העצמאות, אשר נערך בשיתוף צה"ל ושירותי הכבאות.
התלהמותו של לוי מהווה עדות נוספת למאמציו של השמאל הרדיקלי בישראל לחפש כל דבר שעשוי לשמש כדה-לגיטימציה למדינת ישראל, להתיישבות ובעיקר לצה"ל. לוי, שאינו מסוגל (או מעוניין) לעמוד על ההבדל הברור שבין חינוך ילדים לערכים לאומיים, לפטריוטיות ולמידה הטובה של שותפות במשא הביטחוני, ובין חינוך להשמדה, לאלימות, ולשנאת האחר באשר הוא – נופל להשוואה חמורה בין ארגון הטרור חמאס ובין אזרחי ישראל וצה"ל.
מה בין מדינת ישראל לחמאס?
התלאות המדיניות והצבאיות שעברו מדינת ישראל והציונות לאורך השנים – שלא לדבר על ההיסטוריה הארוכה יותר של העם היהודי, על אסונותיו ועל געגועיו לירושלים – לימדו אותנו כי עלינו להחזיק כוח מגן עוצמתי להבטחת קיומנו. הפלא שבחזרתם של היהודים ארצה ובשגשוג התרבות והכלכלה הישראלית איננו מובן מאליו. לצערנו הוא עדיין מחייב אותנו – על אף שעם ישראל שוחר שלום – להחזיק צבא חזק, ולדאוג לחינוך פטריוטי ולהקרבה. כשהמדינה עדיין מוקפת אויבים רבים המבקשים להשמידה אנו נזהרים שלא לאבד את האחיזה, פן תישמט ותילקח מאיתנו שוב.
לעומת ההכרח לשמור על המולדת ולהגן אל אזרחי ישראל (צבא ההגנה לישראל), את חמאס מניעות שאיפות אחרות: השמדת ישראל. ארגון הטרור הפלסטיני איננו מסתיר את המטרות הללו, להיפך. הוא גאה בהן ומחנך את הדור הצעיר על ברכיהן.
וכאן טמון ההבדל הגדול בין תמונות הילדים, שלוי מתעקש בערמתו להשוות ביניהן: מדי צבא ההגנה לישראל מחד גיסא, מול חגורות הנפץ וקריאות הרצח של חמאס מאידך גיסא. ילדים שגדלים על אהבת המולדת ועל פטריוטיות ראויה, מול ילדים שגדלים על שנאה ועל הערצת הרצח והמוות.
"האם הורים השותקים, אולי אפילו מתלהבים, לנוכח מסע שטיפת המוח, זריעת החרדות, הלאומנות והמיליטריזם המתחיל כאן יותר ויותר מוקדם – בקרוב בתינוקייה – אכן אוהבים אותם ודואגים לשלומם?" תוהה לוי, ואיננו מבין – מבורות או מאטימות – שלאומיות היא לא לאומנות, ושהחינוך היהודי איננו החינוך הפלסטיני.
אגב, לא מדינת ישראל המציאה את החיבור האזרחי-פטריוטי שבין ילדים ומדי החיילים. הוא רווח באינספור מדינות מערביות, ואיננו נתפס כחינוך לאומני קיצוני. כך למשל בתמונה הזו:
מגילת העצמאות VS אמנת החמאס
ואולי, די לכל אלו בהשוואה קצרה בין המסמך המכונן של מדינת ישראל – מגילת העצמאות, ובין המסמך המכונן של החמאס – אמנת החמאס.
מגילת העצמאות:
(מדינת ישראל) תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.
באמנת חמאס לעומת זאת, אנו מוצאים את הדברים המלבבים הבאים:
"ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה", [דברי] האימאם החלל הקדוש חסן אלבנא, רחמי אללה עליו.
סעיף 7:
תנועת ההתנגדות האסלאמית נושאת עיניה להגשים את הבטחת אללה, ככל שיארך הדבר, שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחוריי], בוא והרגהו".
עם ישראל אם כן, יכול להמשיך בשקט בחגיגות העצמאות.
הכותב הוא סטודנט לתכנית בדיפלומטיה באוניברסיטת תל-אביב ומפעיל הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו".
האיש הזה רק מבייש את שמו ואת שם משפחתו – הוא ממש לא ראוי לשמו הפרטי ולשם משפחתו – שישנה את שמו למג'נון לעאווי.
אם המתנחלים מחנכים לטענת גירעון לוי כמו בחמאס – אז הוא דווקא אמור לאהוב אותם ולהזדהות איתם – לא? והמבין יבין.