הונאת הבגרויות הגדולה

עונת בחינות הבגרות שנפתחת השבוע, היא הזדמנות מצוינת לעמוד על מצבה של המערכת ועל האופן שבו נערכות בחינות הבגרות כיום. במבט ראשוני נראה שבעשורים האחרונים מדינת ישראל הציגה התקדמות עצומה: החל משנת 1980 נרשמה צמיחה המטאורית בשיעור הזכאים לבגרות בישראל. בעוד שבשנת 1980 רק 20% מבני ה-18 היו זכאים לבגרות, ב-1990 השיעור עלה ל-30%, בשנת 2000 הוא עמד על 40% ובשנת 2013 האחוז כבר מדובר על 53.4% זכאים לתעודת בגרות.

למעשה, ניתן לראות עלייה עקבית ואחידה בשיעור הזכאים לבגרות באחוז אחד בכל שנה. כאשר בוחנים את שיעור הזכאים לתעודת בגרות מקרב מסיימי התיכון המספרים קופצים כבר ל-64.2%. על פניו, מדובר בבשורה משמחת מאוד, אך כשבוחנים את הדברים לעומקם מבינים כי נתוני הזכאות מייצרים למעשה מצג שווא. האמת היא ששיעורי הזכאות מספרים סיפור הפוך: את סיפורה העגום של מערכת החינוך בישראל.

ההונאה של שיעור הזכאות

הציפייה הבסיסית היא שאחוז הזכאות לבגרות יביא לשיפור בהישגים של תלמידי ישראל, אך כאשר מעיינים במבחנים הבינלאומיים – המבחנים היחידים שבוחנים את המערכת מבחוץ ובהשוואה בין לאומית – מתקבלת תמונה אחרת. על אף השיפור העצום באחוז הזכאות לבגרות לא ממש ניכר שיפור מקביל בהישגים של תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים, שנמצאים באופן קבוע במקום נמוך יחסית. השוואה זו מצביעה על כך שנתוני הזכאות לבגרות לא מלמדים על הישגי התלמידים, אלא בעיקר על שינויים טכניים במערכת החינוך. דוח מבקר המדינה לשנת 2008 התייחס לסוגיה זו בישירות ובחריפות:

במשך השנים ביקשו כל ממלאי התפקידים במשרד, כולל הבכירים ביותר, להצביע על שיפורים בהישגי התלמידים ועל כן שינו בקביעות את מבנה הלימודים והבחינות והקלו אותם על התלמידים.
ההקלות היו בעיקר בבחינות הבגרות בדרך של יצירת שיטת הצבירה, המיקוד, מאגר השאלות לבחינות ועוד.

גם דוח ועדת דוברת שפורסם לפני עשור הצביעה על כך שהצמיחה בשיעור הזכאים לבגרות מקורה – בין היתר – "בשינויים ארגוניים וטכניים בבחינות (הגרלות, מיקוד למידה, מועדים חוזרים וכו'), הקלות ללקויי למידה (שהביאו לעלייה דרמטית במספר הזכאים להתאמות ולהקלות) וגיוון רב מאוד באפשרויות הבחינה".

לשרי החינוך בעשורים האחרונים היו מספר שיטות להעלאת שיעור הזכאים לבגרות. שיטה אחת מתמקדת בשינויים טכניים: להקל את הרמה של הבחינות הקיימות, להפחית את החומר באמצעות המיקוד ולהוסיף מועדי ב'. השיטה השנייה היא להרחיב מאוד את מספר המאובחנים כלקויי למידה הזכאים להקלות בבחינות הבגרות. כפי שהראינו כבר ב'מידה', בעוד בשנת 2000 שיעור לקויי הלמידה עמד 11%, בשנת 2011 שיעור לקויי הלמידה עמד על 34%! רובם כמובן מאזורים מבוססים ועשירים. השיטה השלישית היא ליצור גיוון גדול בכמות המקצועות כך שניתן יהיה לזכות בתעודת בגרות גם כאשר נבחנים במקצועות שוליים ולא מאתגרים.

כחלק מהניסיון להעלות את אחוז הזכאות לבגרות פעלו שרי החינוך גם לצמצום החינוך המקצועי. כך, בעוד בסוף שנות השבעים היווה החינוך המקצועי 52% מהחינוך העל-יסודי בישראל, כיום הוא מהווה רק 38%, לעומת 50% במדינות האיחוד האירופי. גם במסלולים המקצועיים עצמם התחזקה המגמה של שילוב תעודת בגרות, חלקה באופן מוצדק באמצעות חיזוק המקצועות המדעיים והטכנולוגיים, אך חלקה באופן מלאכותי ביותר של על ידי יצירת בחינות בגרות במקצועות כמו עיצוב שיער, קוסמטיקה ומזכירוּת.

הנפגעים – התלמידים

כך, כל שרי החינוך נהנים מיחסי ציבור תקשורתיים מצוינים: פעם בשנה הם מכנסים מסיבת עיתונאים שבה הם מספרים לתקשורת ולציבור הרחב על ההצלחה המטאורית שלהם. העלייה באחוז הזכאות מספקת לשרים גם את ההילה ה"חברתית" שהם כה זקוקים לה. ראשי הערים בישראל נהנים גם הם מהסיטואציה הנוכחית: כל אחד מהם יכול להתפאר כיצד באמצעות השקעה ניכרת בחינוך הוא העלה את אחוז הזכאות לבגרות בעירו.

הנפגעים העיקריים הם כמובן התלמידים. כפי שטען למשל מבקר המדינה: "כל אנשי המקצוע סבורים שבשל השיטות האלה הידע של התלמידים הולך ופוחת". יתירה מכך, המערכת כולה מונחית לעסוק באחוז הזכאות לבגרות והיא נמדדת רק במישור זה.

כך נוצרת תופעה בעייתית: בתי ספר מעדיפים לכוון את התלמידים לבחינה ברמה נמוכה של לימודי מתמטיקה או אנגלית ובמגמות קלות יחסית, במקום לדרבן אותם להתאמץ ללמוד ברמות הגבוהות יותר, בשל החשש כי שיעור הנכשלים יציג את בית הספר באור שלילי.

גם משרד החינוך משתף פעולה עם המגמה כאשר הוא בוחן את בתי הספר רק על בסיס הזכאות לבגרות: במשך עשרות שנים המשרד מפרסם נתונים רק על שיעורי הזכאים לבגרות, ולא מספק נתונים על איכות על הבחינות, כמו ממוצע הבגרות או שיעור הנבחנים בחמש יחידות לימוד במתמטיקה ובאנגלית.

רק כאשר מבקר המדינה נכנס לתמונה בשנה שעברה, פורסם לראשונה כי למעשה שיעור הניגשים לבגרות של 5 יחידות במתמטיקה ירד מאז שנת 2006 ב-35%! (באופן לא מפתיע שיעור הזכאות לבגרות בתקופה זו עלה מ-45.9% ל-53.4%). דוח המבקר הכניס את המערכת לסחרור וחייב אותה לפעול בנושא, אך לולא מבקר המדינה, סביר להניח שאיש בציבור לא היה מודע כלל לבעיה החריפה.

למרות ששרי החינוך אוהבים להציג את העלאת אחוז הזכאות כמהלך חברתי, למעשה, ההפך הוא הנכון. היטיב להגדיר זאת דווקא איש מפלגת העבודה, גדי טאוב בספרו 'המרד השפוף':

במקום לתת לתלמיד הבא מרקע סוציו-אקונומי חלש את מה שחסר לו באמת – אפשרות לרכוש השכלה – נותנים לו תעודה על הישג שלא הושג. כך מנהיגים שוויון הישגים. מין דמוקרטיזציה של תעודות שערכן הולך ומתאפס, ואין הן אלא עדות לרצונה של מערכת החינוך לטייח את הפערים במקום לתקנם.

הטעות של פירון

מי שביקש להוביל רפורמה משמעותית בנושא הוא שר החינוך לשעבר שי פירון. זמן קצר לפני כניסתו של בגרות החלה מחאה ציבורית כנגד ריבוי בחינות הבגרות בתחומים שוליים. דוח מבקר המדינה לשנת 2012 בחן את הסוגיה והצביע על כמות גבוהה ביותר של למעלה מ-150 מקצועות בחינה מיותרים לבגרות כמו קוסמטיקה ועיצוב שיער. פירון ו"יש עתיד" רכבו על הגל שקרא לצמצום הבגרויות. בפסקה שהתייחסה לבחינות הבגרות במצע החינוך של "יש עתיד" בבחירות 2013 נכתב כי: "ישראל מובילה את העולם המערבי במספר בחינות הבגרות הנהוגות בה – מספרן העצום של בחינות הבגרות פוגע באיכות הלמידה וביכולת לנהל תהליכי למידה והפנמה ראויים". בראיונות לפני שנכנס לתפקיד השר היה שותף פירון לגל הביקורת על תופעה זו אף הצביע על העלות הגבוהה שלה בשל הבירוקרטיה הרבה שהיא משיתה על משרד החינוך.

הביקורת על ריבוי מקצועות הבחירה טענה כי הדבר מביא לפגיעה במצוינות בבתי הספר ומציב מקצועות שוליים לצד מקצועות חשובים ביותר כאילו ערכם שווה. כפי שטען יו"ר המזכירות הפדגוגית לשעבר, ד"ר צבי צמרת, בנייר עמדה שהוא פרסם: ריבוי מקצועות הבגרות הוביל לירידה דראסטית במספר ניגשים לבגרות מלאה במקצועות הליבה המדעיים (פיסיקה, כימיה וביולוגיה) ובמקצועות הליבה ההומאניים (תנ"ך, ספרות, היסטוריה). לטענתו, היכולת לקבל ציונים גבוהים במקצועות קלים יותר מרחיקה את התלמידים ממקצועות הליבה החשובים. גם התוכנית – שלא התממשה – שהציג גדעון סער עם כניסתו לתפקיד שר החינוך ב-2009 מיצבה את יעד צמצום מספר בחינות הבגרות כחלק מהפרק שעסק ב"שיפור הישגים" ו"התמקדות במקצועות הליבה".

אך בפועל הרפורמה בבחינות הבגרות שהוביל פירון לא פתרה את הבעיה. למעשה, ברפורמה שלו נקבע כי בשנים הקרובות לא יהיה כל שינוי במספר מקצועות הבחירה לבגרות. ב"יש עתיד", כפי שהתברר, דיברו על "צמצום בחינות הבגרות" במשמעות אחרת לגמרי: הגבלת מספר הבגרויות שכל תלמיד יכול לגשת אליהן. פירון קבע כי תלמיד יוכל ללמוד אך ורק שתי מגמות, גם אם הוא תלמיד מצטיין, המעוניין לגשת ליותר בחינות. בנוסף, קבע פירון כי תלמידים לא יוכלו לגשת לבחינות בגרות בכיתה י' ובכך חסם את דרכם של תלמידים מצטיינים במתמטיקה להבחן בכיתה י' ולהמשיך לתואר אקדמי כבר בשלבי התיכון. בהתאם למדיניות זאת קבע פירון כי בחינות הבגרות יהוו רק 70% מהיקף החומר הלימודי, וב-30% הנותרים כל בית הספר יבחר את אופן ההערכה המועדף עליו.

כך, הרפורמות של פירון הובילו לתוצאה הפוכה מזו שהתבקשה. צמצום בחינות הבגרות במקצועות המיותרים נועד למקד את התלמידים במקצועות הליבה ולחזק את המצוינות, אך בפועל מעשיו של פירון פגעו בתלמידים המצטיינים והעדיפו לקדם "שיוויון" תחת דחיפה למצוינות לימודית.

רפורמה זולה ויעילה

בפני לשר הנכנס, שיושבע בשבוע הבא, עומדת משימה חשובה שביצועה יחסית פשוט. יש להעלות בחזרה את רמת הבחינות וליצור חינוך מקצועי מתקדם שאין לו בהכרח צורך בתעודות בגרות חסרות ערך. יש לשחרר את בתי הספר ממדד הזכאות לבגרות, וליצור מדדים נוספים המודדים את האיכות והמצוינות של הבחינות. במקביל יש לצמצם באופן דרסטי מספר הבחינות ומקד את המערכת במקצועות הליבה המדעיים וההומאניים.

עד כמה שהדבר יישמע מוזר, אם מדינת ישראל רוצה לקדם את המצוינות חינוך, לשפר את רמת הידע של התלמידים, לתת להם כלים אמיתיים לחיים ואגב כך גם להביא לצמצום פערים, היא זקוקה לשר אמיץ ולא מתנצל, שיפעל דווקא להורדת שיעור הזכאות לבגרות.