אי אפשר בלי מעצר מנהלי

בשבועות האחרונים חברו השמאל והימין בקריאות לבטל או להגביל את השימוש במעצר המנהלי • אך מבט מעמיק מלמד כי מדובר בכלי נחוץ שתועלתו הביטחונית רבה • תשאלו את בני משפחותיהם של אייל, גיל-עד ונפתלי ז"ל

"כאילו מתוך חלום, חלום בלהות, אני שומעת דפיקות עזות על דלת הברזל. הדפיקות הולכות ומתעצמות…ניגשת בכבדות ובצעדים כושלים לעבר הדלת. מציצה ורואה אנשים לבושים בגדים אזרחיים הצורחים שנפתח את הדלת…אני משחררת את הבריח ופותחת. לא מספיקה לפתוח את הדלת ונהדפת בכוח אל מעמקי הדירה כאשר לתוך הקן החמים שלנו פורצים עשרות אנשים חמושים עם נשקים דרוכים.

"באנו לעצור אותו".
"למה? מה הוא עשה?", אני שואלת.
"הוא לא עשה כלום. זה מעצר מנהלי".
"מה?", אני שואלת בתדהמה. "יש כזה דבר? אפשר לפרוץ לאנשים באמצע הלילה ופשוט לקחת אותם? בלי עילה? בלי שעברו עבירה?".

תיאור זה, מפי רעייתו של פעיל הימין נעם פדרמן, מאפיין את תחושותיהם של רבים ביחס למעצרים המנהליים. פריצה ללא אזהרה לביתו של אדם שבשעת מעצרו לא עבר שום עבירה אינה חוויה נעימה, וצורמת לאזנה של הנפש הדמוקרטית חובבת החירות.

אך סופם של סיפורים מסוג זה עשוי לעורר רגשות שונים בתכלית. זהו למשל סיפורו של איהאב עבד אלקאדר אבו סאלים, ששהה במעצר מנהלי כשלושה חודשים בשל פעילותו בארגון חמאס. גם הוא "נקטף" במהלך לילה רווי צרחות מביתו, וגם אימו או אשתו זכו לביקור הבלהות של זרועות הביטחון של ישראל. אבו סאלים, חבר "הגוש האסלאמי" באוניברסיטת ביר-זית, הוחזק במעצר עד מרץ 2003, אז שוחרר לאחר מיצוי היכולת החוקית להחזיקו. חצי שנה לאחר מכן, ב-9 בספטמבר 2003 החריד פיצוץ עז את מחנה צריפין. בפיגוע בצומת הסמוכה לבסיס נרצחו תשעה חיילים על-ידי מחבל מתאבד: איהאב עבד אלקאדר אבו סאלים הפך לשאהיד.

סוף דומה עלה משחרורו של עצור מנהלי נוסף, אחסאן שוהנה. ביוני 2004, לאחר ששהה מספר חודשים במעצר מנהלי, כבר היה מעורב שוהנה בניסיון להעביר חגורת נפץ משכם לחברון במטרה לבצע פיגוע שסוכל לבסוף; חודש לאחר מכן הוא ניסה לרצוח ישראלים בפיגוע התאבדות כפול שתוכנן לביצוע בראש-העין, שגם הוא סוכל; באוגוסט 2004 היה שוהנה מעורב בניסיון לבצע פיגוע באוטובוס ליד היישוב ברוכין בשומרון באמצעות מטען נפץ וירי. האירוע הסתיים בלא הרוגים, אך שלושה נפצעו. עד שנתפס לבסוף, היה שוהנה מעורב בעוד מספר פיגועים באזור כביש חוצה שומרון.

על רקע סיפורים מסוג זה, אזרחים רבים וודאי מרגישים הקלה על כך שבמדינת ישראל "אפשר לפרוץ לאנשים באמצע הלילה ופשוט לקחת אותם".

פגיעה בזכות אדם בסיסית

המעצר המִנהלי הוא כליאת אדם ללא משפט, בדרך כלל מחשש שאותו אדם מהווה סכנה ביטחונית לציבור. בשונה ממעצר רגיל בו העצור נכלא בעקבות תכנון או ביצוע פשע, מעצר מנהלי הוא כלי מניעתי, שנועד למנוע פעילות עתידית שעשויה לפגוע בביטחון המדינה.

במסגרת זאת, רשאי שר הביטחון לעצור אדם לתקופה של עד שישה חודשים במידה וקיימת סבירות גבוהה המבוססת על מידע מודיעיני שהוא יפגע בביטחון המדינה. השר מוסמך להאריך את צו המעצר לתקופה של שישה חודשים בכל פעם, ללא הגבלה.

הסמכות לבצע מעצרים מסוג זה אינה חלק מהסמכויות הרגילות של המדינה, והיא נחשבת כחלק מהאמצעים המיוחדים שנוקטת המדינה להגנה בשעת חירום, כפי שמעיד שמו של החוק המבסס זאת "חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979".

בשל מצבה הבטחוני הרגיש של ישראל, מאז קום המדינה אף ממשלה לא ביטלה את מצב החירום המשפטי, ובכל שנה הכנסת מכריזה על מצב כזה מחדש.

כדי למנוע ניצול של סמכות זו לרעה, מעצר מנהלי יוצא אל הפועל רק באישור שופט. בשל העובדה שמדובר במעצר מונע של אדם החשוד בכוונה לביצוע מעשי טרור, אין אפשרות לערוך דיון משפטי רגיל, בו הנאשם נחשף להאשמות נגדו וניתנת לו הזכות להתגונן. אך יחד עם זאת, השופט מאשר את המעצר רק לאחר שנחשף לחומר המודיעיני שמספקות זרועות הביטחון, ולאחר שהוא משתכנע כי לא ניתן להשיג את המטרה המבוקשת באמצעים אחרים.

בכיר בפרקליטות שביקש לא להזדהות, תיאר בפנינו את הליך הדיון במעצר מנהלי בבית המשפט: "הדיון שאורכו הממוצע הוא כעשרים דקות נערך בבית המשפט המחוזי בדלתיים סגורות, כאשר כמו בכל הליך ניתנת לעציר הזכות לערער על המעצר בפני בית המשפט העליון". לפני הדיון מקבל השופט את החומר שלטענת שירותי הביטחון יש בו כדי להוכיח שהעציר צפוי לבצע פעילות שתפגע בביטחון המדינה. הגורם ציין גם כי "ברוב המקרים החומר לא מוצג בפני העציר, שכן מרבית החומר מבוסס על פעילות של סוכני שב"כ שתולים אשר חשיפתם תסכן את חייהם".

קיימים מקרים בהם אותו סוכן שב"כ שתול מגיע להעיד כשהוא יושב מאחורי וילון וקולו מסווה. השאלות שהשופט מתיר לפרקליטו של העצור לשאול את הסוכן מצומצמות מאוד, מחשש לחשיפת זהותו.

לאחר עיון בחומר מתנהל דיון קצר, בו נשמעות טענות הנאשם ועורכי דינו שבשל נסיבות המקרה בדרך כלל מתקשים לבסס טענות הגנה. במידה והשופט משתכנע כי אין בפרשה טעמים בטחוניים רשאי השופט לבטל את המעצר. על-פי אותו גורם בפרקליטות, מצבים אלו נדירים ביותר, מכיוון שהשופט מסתמך על החומר הבטחוני שמציג השב"כ.

במובנים רבים המעצר המנהלי דומה לסיכול ממוקד: פעולת מנע שנוקטת מערכת הביטחון כאשר היא משתכנעת שבכוחה של פעולה זו להציל חיי אדם. כשזוכרים שלמערכת הביטחון יש גם סמכות לירות טיל 'הלפייר' לתוך ביתו של אדם לכאורה "חף מפשע", מעצר פתע באישון ליל נראה צעד סביר בהחלט.

ישראל לא לבד

מדינת ישראל אינה הדמוקרטיה היחידה שמשתמשת במעצרים מנהליים. בשנת 1942 חתם נשיא ארה"ב רוזוולט על צו מס' 9066, המסמיך את משרד המלחמה להרחיק את כל התושבים ממוצא יפני מאזורים שיש בהם בסיסים צבאיים. כך נכלאו למעלה מ-120,000 אלף יפנים, בהם 70,000 אזרחי ארה"ב, במחנות הסגר לכל תקופת המלחמה.

בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר אימצה ארצות הברית כלים חריפים למאבק בטרור בחוק USA Patriot Act. תחת חקיקה זו, רשאי התובע הכללי של ארצות הברית להורות על מעצרם של אזרחים זרים אשר יש לו יסוד סביר להניח כי הם חשודים במעורבות בטרור או בפעילות אחרת המהווה סכנה לביטחון הלאומי, לתקופה של עד חצי שנה.

במהלך הלחימה באפגניסטן עצרו כוחות הביטחון האמריקנים אזרחים רבים, רובם לוחמי טאליבאן וחברי ארגון אלקאעידה. עצורים אלו נלקחו בחשאי למתקן כליאה של חיל הים האמריקני במפרץ גואנטנמו בקובה, והוחזקו שם במעצר לתקופת זמן בלתי קצובה, בלא ביקורת שיפוטית ומבלי שניתנה להם האפשרות להיפגש ולהתייעץ עם עורך דין. לאחר שבית המשפט העליון פסק כי לבתי המשפט הפדרליים בארצות הברית נתונה הסמכות לדון בעתירות העצורים, הקים הממשל האמריקני בתי דין צבאיים שכל תכליתם היא לבחון את סיווגם של עצורי גואנטנמו כ'לוחמי אויב בלתי חוקיים'. עצורים שסווגו ככאלו לא היו זכאים למעמד של שבויי מלחמה ואף לא להגנות הקבועות בחוקה ובמשפט הפלילי האמריקני ולכן מותר להחזיקם במעצר מנהלי בלא משפט לתקופת זמן בלתי מוגבלת.

בהליכים אלו נשללת מן העצורים גישה לעורך דין ולראיות הנמצאות בתיק ומוגדרות חסויות, המדינה רשאית להציג ראיות שאינן קבילות בהליך פלילי רגיל, לרבות ראיות שהושגו בעינויים או בדרכי כפייה אחרות, ומן העצורים נמנעת הזכות לחקור בחקירה נגדית את העדים מטעם הרשויות המופיעים בתיק.

הממשל האמריקאי מחזיק במעצר מנהלי גם אזרחים אמריקנים המסווגים כ'לוחמים בלתי חוקיים'.

גם בבריטניה קיימת אפשרות למעצר מנהלי. בשנת 2001 נחקק במדינה חוק מניעת-הטרור, פשיעה וביטחון(Anti-Terrorism, Crime and Security), החוק אפשר לעצור אנשים החשודים במעורבות בטרור בין-לאומי לפרק זמן לא מוגבל בלי להגיש נגדם כתב אישום. בשל ביקורת של בית המשפט העליון, בטענה שהחוק מפלה בין אזרחים בריטיים לשאינם, עודכנה בשנת 2004 החקיקה הבריטית, וכיום ניתן להוציא צווי הגבלה ופיקוח נגד חשודים במעורבות בטרור, כגון צווי מעצר בית וצווי הגבלת תנועה, גם כלפי אזרחים בריטיים.

המספרים מדברים

על-פי נתוני ארגון "בצלם", המסתמך על נתוני הצבא והשב"ס, נכון לחודש יוני 2015 החזיקה ישראל במעצר מינהלי 370 פלסטינים במתקנים של שירות בתי-הסוהר. עצורים אלו הם בסיס להפעלת לחצים רבה, המתאפיינת בכתבות רבות בעיתונות, עתירות לבתי משפט וצעדי מחאה כמו שביתות רעב וכדומה.

צעדים אלו מוכחים לעיתים כיעילים, כפי שנוכח לדעת חאדר עדנאן, פלסטיני שנעצר על ידי ישראל ושהה בכלא הישראלי כעציר מנהלי, ושוחרר לאחר ששבת רעב במשך 55 יום. ובאמת, אין לכחד כי השימוש בכוחה של המדינה ללא הליך משפטי בצווים מנהליים עשוי לעיתים לגרום לעוול. ויעיד על כך נעם פדרמן, שהיה נתון תשעה חודשים במעצר מנהלי בביתו, ולבסוף שוחרר בהחלטה של השופט דוד חשין, שביקר בחומרה את התנהלות המשטרה והשב"כ בפרשה.

מנגד, מעצר מנהלי יכול גם למנוע אסון. במקרה של מרואן קוואסמה ועאמר אבו עיישה הוא היה יכול למנוע (אולי) גם מלחמה בעזה. שני פעילי החמאס, נעצרו בעבר במעצר מנהלי ושוחררו ממנו. לאחר השחרור חבר קוואסמה – שהיה חבר הזרוע הצבאית של חמאס ועבר אימונים צבאיים באזור חברון – לאבו עיישה, בן למשפחת פעילי חמאס, במטרה לחטוף ישראלים לצרכי מיקוח. החוליה היא זו שחטפה ורצחה את אייל יפרח, גיל-עד שאער ונפתלי פרנקל ז"ל.

במצבה הבטחוני הרגיש של ישראל המעצר המנהלי הינו כלי חשוב שהפסקת השימוש בו תוביל בוודאות לפגיעה בביטחון המדינה. כזכור, חטיפת שלושת הנערים היוותה טריגר לאירועים הביטחוניים שהובילו למבצע 'צוק איתן', די בכך כדי להבין כמה חיי אדם היו נחסכים אם קוואסמה ואבו עיישה היו נותרים במעצר מנהלי.