כשהפרשן הבכיר של 'הארץ' אמיר אורן מתסיס קצינים באמ"ן לפעול לטרפוד המאבק של נתניהו נגד הסכם הגרעין זו חצייה של כל הקווים האדומים
היסטריה. פאניקה. התקף חרדה גלותי. אין דרך אחרת לתאר אנשים שחוששים יותר מעימות עם נשיא אמריקני שמסיים את כהונתו בעוד שנה וכמה חודשים מאשר מפני הסכם שסולל את דרכה של איראן לעשרות פצצות גרעיניות.
יו"ר האופוזיציה הרצוג מצהיר ש"אסור להיכנס לעימות חזיתי עם אובמה", ציפי לבני דורשת לכנס את ועדת חוץ וביטחון של הכנסת לדיון בצעדיו של נתניהו ויוסי ורטר מ'הארץ' מאשים כי נתניהו "גורר את ישראל למקומות רעים ומסוכנים בהתנהלות אחוזת האמוק שלו". והנה גם שחקן הפוקר הידוע ראובן ריבלין שמקפיד לשמור את הקלפים המדיניים קרוב לחזה ומצהיר בראיון ל'הארץ' ש"יש שלושה עקרונות למדיניות החוץ של ישראל: הראשון, היחסים עם ארה"ב, השני, היחסים עם ארה"ב והעיקרון השלישי – היחסים עם ארה"ב. אנחנו מבודדים מול ארה"ב ומול אירופה כולה בנושא האיראני".
נראה כי חרדה היא תופעה מדבקת במסדרונות 'הארץ' שכן זו היתה רק ההתחלה. הנה למשל אורי משגב פותח את טורו מלפני ימים ספורים וגורס כי "בנימין נתניהו הכריז ג'יהאד על נשיא ארה"ב והסכם הגרעין, והביא אותו לשיאו השבוע". והנה גם חמי שליו, שליח 'הארץ' לארה"ב, שמקפיד לשמור על פרופורציה וקורא ליועץ המשפטי לממשלה לבדוק האם אין לראות בהתנהלות ראש הממשלה הכרזת מלחמה כנגד ארה"ב: "סעיף 40 לחוק יסוד הממשלה קובע בפרק "הכרזת מלחמה" כי "המדינה לא תפתח במלחמה אלא מכוח החלטת ממשלה". אולי היועץ המשפטי לממשלה צריך לבדוק אם הסעיף אינו חל על המערכה המדינית שפתחה ישראל כדי לכפות את רצונה על ממשל אובמה".
חרדה, פאניקה והיסטריה הן תגובות סבירות בהחלט (גם אם טיפשיות ולא מועילות) כשחושבים על האפשרות שאיראן תחזיק בעשרות פצצות גרעיניות. הדבר המדהים הוא שלבני, הרצוג, ריבלין ושורת חברי מערכת 'הארץ' נראים אדישים למדי בפני האפשרות שאיראן תתחמש בנשק גרעיני. הדבר ממנו הם חרדים איננו הסכם הגרעין בין איראן לבין המעצמות, אלא מאבקו של ראש הממשלה לבלימת ההסכם. עם פצצה גרעינית איראנית ועם מירוץ חימוש גרעיני במזרח-התיכון הם יכולים לחיות, עימות דיפלומטי-פוליטי עם נשיא ארה"ב (שמסיים בקרוב את תפקידו ומפלגתו מתחשבת מאוד בדעת הקהל היהודית בשנת בחירות) הוא שמדיר שינה מעיניהם. בכמה וכמה מקרים הם אומרים זאת מפורשות.
כך לדוגמה אמר השבוע שר האוצר לשעבר רוני בר-און בגלי צה"ל כי אינו יודע מה גרוע יותר, אישור הסכם הגרעין או בלימת ההסכם – דבר שיעורר עלינו את זעמו של אובמה. חמי 'המאופק' שלו כתב כי: "הדבר היחיד שנראה מפחיד עוד יותר מהפסד הוא ניצחון", וגם הכתב המדיני של 'הארץ' ברק רביד נראה מבוהל והזהיר ש"השלכות האווירה הזו על הביטחון הלאומי של ישראל עלולות להיות הרות אסון. גם אם הסכם הגרעין יעבור – ועוד יותר אם הקמפיין של נתניהו יישא פרי והקונגרס יתגבר על הווטו הנשיאותי ויהרוג את העסקה".
חרדה, פאניקה והיסטריה הם מושגים מתחום בריאות הנפש, לא מתחומי הפוליטיקה או המדינאות. לפיכך ניתן להתייחס בסלחנות מסוימת לקמפיין ההיסטרי שאנשי השמאל מובילים כנגד ראש ממשלת ישראל מבית בשעה שזה מנהל מאבק איתנים מול נשיא ארה"ב כשווה מול שווים. עם זאת, גם לסלחנות כלפי פסיכוזות שגורמות נזקים מדיניים ובטחונים ישנם קווים אדומים.
במאמר שפרסם שלשום ב'הארץ' התסיס הפרשן אמיר אורן קצינים באמ"ן המתייחסים להסכם עם איראן אחרת מנתניהו וקרא להם לעשות פומבי לעמדתם: "נתניהו, החושש מפרסום הערכות מודיעיניות הסותרות את עמדתו, רוצה למנוע מהציבור — ומהקונגרס — לראות סדקים בהצגה הכוזבת של חזית ישראלית אחידה נגד הסכם איראן. קצינים המשתפים פעולה עם גישה זו מועלים באחריותם הלאומית".
קשה לקרוא את הטקסט הזה בצורה אחרת מאשר קריאה ממשית לגורמים באמ"ן לנצל את תפקידם כדי לטרפד את מאבקה של ממשלת ישראל נגד הסכם הגרעין, ולפעול נגד מדיניות ראש הממשלה בסוגיה מדינית-ביטחונית שאין חשובה ממנה. אורן – אחד העיתונאים המשפיעים בישראל – קורא למעשה לקציני אגף מודיעין המזדהים עם עמדתו לתקוע מקלות בגלגלי מדיניות החוץ של ישראל בסוגיה קיומית. בימים בהם מנהל ראש הממשלה משחק שח-מט מדיני במטרה למנוע הסכם שיסכן את עצם קיומה של ישראל, מבקש אורן מקצינים באמ"ן להתייצב לשירותו של נשיא ארה"ב ולהחליש את עמדת המיקוח והתמרון של נתניהו. לעובדה שאורן וכמה מכותבי 'הארץ' התרגלו לפעול בשירות הממשל האמריקאי כבר התרגלנו. התססה – על סף המרדה – של קציני אמ"ן לנהוג באופן דומה, היא חצייה של קו אדום חדש ובוהק במיוחד.
החלק העצוב הוא, שלולא ההתנגדות הזו מבית, יכול להיות שביבי היה מצליח למנוע את ההסכם בקלות. נקווה שככלות הכל, לא ניגרר למלחמה גרעינית במזרח התיכון.
השמאל תמיד מרגיש שהכל מותר לו. פוטש? למה לא.
המטריד הוא, שמה שבימין הוא בשולי השוליים, בשמאל קורה במיינסטרים.
אמיר אורן למד את לקחי 73 והוא סבור, ובצדק, שאסור לנתניהו למנוע מבכירי אמ״ן (שחולקים על דעתו בעניין ההסכם עם איראן) להשמיע את עמדתם בנושא בפורומים המתאימים.
רק בישראל ובארצות הברית ממשיכים לנהל מאבק כנגד ההסכם.
בשאר העולם מבינים שהחלטת הקונגרס היא חסרת חשיבות, שכן ההסכם ימומש ללא קשר לתוצאות ההצבעה.
גם אם מתנגדי ההסכם יצליחו לעקוף וטו נשיאותי (מה שנראה כבלתי סביר), המעצמות שחתומות על ההסכם יתעלמו מכך וההסכם ימומש ללא השתתפותה של ארצות הברית (רע לישראל).
החלטת הקונגרס האמריקני לא מעניינת את סין ורוסיה, בריטניה, צרפת וגרמניה.
ההנהגה האיראנית, קיצונית אך רציונלית, לא תיסוג מההסכם גם אם הקונגרס ידחה אותו.
יוצא מכך שנתניהו נאבק לשווא וגורם נזק חמור לקשרים בין ישראל לארצות הברית.
נתניהו משרת בכך את האינטרסים הפוליטיים של שלדון אדלסון, שרוצה לראות נשיא רפובליקני בבית הלבן גם במחיר של פגיעה באינטרסים של מדינת ישראל (הקרע עם גורמים ליברליים במפלגה הדמוקרטית, הצפתה של שאלת הנאמנות הכפולה של יהודי ארצות הברית).
הסכנה האמיתית להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי איננה איראן גרעינית אלא המשך הכיבוש וההתנחלויות.
נתניהו והימין מובילים למציאות בלתי הפיכה של מדינה אחת דולאומית שלא תהיה יהודית (היהודים יחיו בה כמיעוט) ולא תהיה דמוקרטית (המיעוט היהודי לא יוותר על השלטון).
ההסכם עם איראן איננו הסכם מושלם אבל הוא מרחיק את איראן מפצצה גרעינית.
עדיף הסכם לא מושלם ממלחמה ״מוצלחת״.
בשלוש מילים התגובה שלך : ״אקיבוש וביב אשמים״
הטענה שהסנקציות קרסו בגלל שמדינות מחוץ לארה"ב ביטלו אותן היא לא נכונה.
ראשית, בזמן שארה"ב הטילה סנקציות כולם מיהרו להתישר. וכשארה"ב תבחר להטיל סנקציות שוב, הן יתישרו שוב. שנית, סנקציות שאוסרות על חברות אמנריקאיות לסחור עם איראן ישירות *וגם* עם חברות הסוחרות עם איראן, הן איום ממדרגה ראשונה על *כל* חברה בשוק העולמי.
בקיצור, הסנקציות קרסו כי ממשל אובמה הודיע על הכוונה לבטל אותן ואם ארה"ב תחליט להחזיר אותן, פתאום איראן תשקול פעמיים אם להמשיך עם תוכנית הגרעין.
שמאלנות ואיסלאם לאדם הם כמו כלבת לכלב
אתר מידה נותן הרבה קרדיט לעיתון "הארץ לא שייכת ליהודים אלא לצאצאי מהגרי עבודה מוסלמים". הרבה מאד קרדיט. יותר מדי קרדיט.
לבדוק אם ראש ממשלת ישראל הכריז מלחמה על ארה"ב? האם אנחנו נמצאים בתוך עלילת הסרט "העכבר ששאג"?
ממתי עיתון "אל-ארד" קובע משהו, במדינת ישראל או באיזושהי מדינה?
הרי עיתון לאנשים החושבים שהם חושבים אך טפשים מדי להודות בעובדה שבריאותם הנפשית מאותגרת משהו, עיתון זה לא לוקחים ברצינות.
הסיבה היחידה שנהניתי לקרוא את הפסואדון הזה, היא בגלל שמדי מספר ימים הוא היה מציג נתונים חדשים על הגידול בהתחדשות ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, ועל התייהדותה של מדינת ישראל. וכמובן שהבדיחון הזה מציג גם נתונים כלכליים המציבים את מדינת ישראל כמדינה עם יציבות כלכלית וחדשנות טכנולוגית, ולעומת זאת את השקיעה של אירופה. אכן דברים קשים.
אורן מציע מעין פוטש. מותר – ולא רק מותר, אלא חובה – שיהיו קולות באמ"ן שיתמכו בהסכם, אבל העמדה המקצועית הזו צריכה להישמע בפורומים מקצועיים, לא מעל דפי העיתונות.
קלמן ליבסקינד על אמיר אורן
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=79974780b5e0d394fddbd1a00f4f21d3&id=4871
״לעיתים יש משהו מתסכל מאד בעבודה שלנו. אנחנו, העיתונאים, לפחות בעיני עצמנו, אנשים חשובים. אנחנו עוסקים בעניינים שברומו של עולם, אנחנו מדברים פנים אל פנים עם קובעי המדיניות ואפילו מותחים עליהם ביקורת חריפה כשהם שוגים, לפי תפיסתנו. אבל לפעמים, ברגע המכריע, דווקא כשהם אמורים להישען על היצירה העיתונאית המלומדת שלנו בטרם שיקבלו החלטות, הם מגלים לפתע עצמאות בלתי נשלטת ועושים ככל העולם על רוחם. וזה מרגיז.
כמה עיתונאים, שמתקשים לחיות עם המציאות המתסכלת הזו, שכנעו את עצמם עם השנים ששימוש בתוקפנות יתרה תסייע להם להתגבר עליה. אחד כזה, אולי הבולט שבחבורה, הוא הפרשן הצבאי של "הארץ" אמיר אורן.
לאמיר אורן, שמסתובב ברחוב וסופר כיפות, יש אובססיה לדתיים. פעם הפריע לו הרב אביחי רונצקי, פעם הרב רפי פרץ, פעם הוא ספר בטור שלו את הסרוגים בלשכת נתניהו והשבוע הוא גילה איזה נזק עושים שומרי המצוות בשירות הביטחון הכללי. "חמור מכל המצב בשב'כ, שנהפך בשנים האחרונות ל'שירות בעלי כיפות', כתב. "שלושה מארבעת בעלי התפקידים הבכירים ביותר באים מרקע דתי ומקרינים אהדה להשקפת עולם המתנגדת לפשרה מדינית שכרוכה בפינוי התנחלויות".
אפשר ללעוג כאן לעיתון "הארץ", שרק השבוע ניהל מלחמת חורמה כדי שהמורה אדם ורטה לא ייפסל בגלל אמונותיו, ונאבק בכותרת הראשית שלו כדי שמורים לא ייפסלו בבתי ספר דתיים רק בגלל שהם ערבים, אבל לא חושב שיש בעיה עם הפלורליזם דה-לה-שמאטה שלו, כשהוא עובר מלשכה ללשכה עם גלאי דתיים. אבל אני מעדיף הפעם להתמקד בדמותו של הפרשן הצבאי אמיר אורן. משום שאורן כבר מזמן איננו רק עיתונאי. אורן מנהל קמפיינים בעד מועמדים לתפקידים שונים, מטלפן למי שצריך כדי לדאוג שלא יתמנו מי שלא צריכים להתמנות ומעניש בחומרה את מי שממרים את פיו. ניו ז'ורנליזם שכזה.
לאמיר אורן יש חשבון פתוח עם דתי אחד מרכזי בשב"כ. קוראים לו יורם כהן, הוא עומד בראש הארגון ועוונו הגדול מתמצה בכך שהעז להיבחר לתפקיד למרות שאורן כבר הכריז קודם לכן שמי שייבחר הוא יצחק אילן. מי שקרא את אורן כותב למען אילן, מי שכונה "הגרוזיני", היה יכול לחשוב שהשניים אכלו יחד חצ'אפורי בטיביליסי.
אבל בואו נלך לפי הסדר ונחזור עשר שנים אחורה אל הרגע שבו אליקים רובינשטיין, אז היועץ המשפטי לממשלה, חש לראשונה את נחת עטו של פרשן "הארץ". כשרובינשטיין הצביע על יחסים סימביוטיים בין ניצב משה מזרחי, אז ראש היחב"ל, לבין עיתונאים שכתבו עליו טוב, נראה היה שאמיר אורן לקח את זה אישית. כשרובינשטיין פגע במזרחי בעקבות פרשת האזנות הסתר לאביגדור ליברמן וקבע שהוא הפעיל שיקול דעת "לקוי משמעותית" ושמצטיירת ממעשיו "תמונה של הליכה בקרבת גבול החוקיות", אורן לחץ "פעל". "נכנס אליי פרקליט מהדור הצעיר", סיפר רובינשטיין בהרצאה שהעביר בזמנו, "ואמר לי 'לא יעזור. בשביל עיתון פלוני, העובדה שיש לך כיפה על הראש, גם אם אינך איש פוליטי – דיה שהם ירדפו אותך'".
ואורן רדף. אוהו איך שהוא רדף. בלי מעצורים. אורן כתב על היועץ המשפטי לממשלה שהוא ראוי לפרס יגאל עמיר ואוסמה בן לאדן, לא פחות, וחיטט בארכיונו שני עשורים וחצי אחורה כדי לתת לרובינשטיין בראש על כך שלא טרח להתפטר מראשות לשכתו של משה דיין, כשזה גילה לעולם שישראל סיפקה נשק לאתיופיה.
ולמרות הכל, אל תטעו באורן. שפתו בוטה, לשונו משתלחת, אבל נפשו רכה ורגישה. עד כדי כך רגישה שאחרי שנכתב עליו פעם ב"מעריב" שהוא איים על בוגי יעלון בשיחה אישית שקיים איתו, עניין שעוד נשוב אליו בהמשך, הוא הגיש לבית המשפט תצהיר נוגע ללב של הבן שלו שסיפר ש"נפגעתי מאד מהפרסום", ש"הרגשנו בושה ועגמת נפש גדולה" ושהילדים בבית הספר "הציפו אותי בשאלות אודות אבי, רבים שאלו אותי מדוע אבי מאיים על הרמטכ'ל". כי הרי רק לאמיר אורן יש ילדים שנעלבים ממה שכותבים עליהם בעיתון.
אמיר אורן הכיר לראשונה את מתן וילנאי לפני למעלה מארבעה עשורים. וילנאי היה אז מג"ד צנחנים. אמיר אורן היה כתב נלהב של "במחנה" שנשלח לראיין אותו ומאז ליווה באהדה את הקריירה של הקצין המצטיין. בשנת 1998 כשוילנאי הגיע יחד עם שאול מופז לקו הסיום של המועמדות לרמטכ"לות, אורן ניהל קמפיין כוחני למענו. מופז, שנקלע שלא בטובתו לצד הלא נכון של הקמפיין, גילה לפתע שהוא "כלומניק" של ממש. כשאורן נשאל בתוכנית בוקר אם לדעתו, כפרשן צבאי, יכול מופז לשמש כרמטכ"ל, השיב: "כמובן. אם חלילה יתרסק מטוס עם כל המטה הכללי ומופז יהיה האלוף היחיד שיישאר". זמן לא רב לפני ההחלטה על הזוכה המאושר "חשף" אורן שיאסר ערפאת, הוא ולא אחר, תומך במינויו של מופז. ה"חשיפה" הזו הייתה אמורה כמובן לפגוע במופז. מבצע חומת מגן, שניהל מאוחר יותר מופז, ושבסופו מצא את עצמו ערפאת נצור במוקטעה, הפכה את אורן ואת ה"חשיפה" שלו פאתטיים במיוחד.
כך או כך, כשהחליט שר הביטחון יצחק מרדכי למנות את מופז, בנה אורן תיאוריית קונספירציה מורכבת שלפיה המינוי היה חלק מ"עיסקה", שבמסגרתה יספק הרמטכ"ל החדש תפקידים ל"מועדפיו האישיים או מועדפי חבריו מהצנחנים", של מרדכי.
״
……..
מכאן והלאה החל אורן לחבוט ב"חברים" הללו. ראש וראשון היה אבי בניהו, ששימש יועץ התקשורת של מרדכי ומי שאורן ראה בו במשך שנים האשם העיקרי באי מינויו של וילנאי. לקראת בחירות 99' יצא בניהו לחופשה של חצי שנה מהצבא, כדי לסייע למרדכי בבחירות, וכששב היה זה תא"ל אלעזר שטרן, קצין חינוך ראשי, שקלט אותו. על מה שקרה אז סיפר שטרן בתצהיר שהגיש לבית המשפט במסגרת תביעה שניהל אורן מאוחר יותר נגד בוגי יעלון. "בעת שכיהנתי כקצין חינוך ראשי, החלטתי להציב את מר אבי בניהו בתפקיד של עוזר קח"ר ליחסי חברה-צבא, בחיל החינוך. יום אחד התקשר אלי מר רוני קלינסקי, שהיה אז ראש מטה קח"ר, ושאל אותי אם נכון הדבר שמר אבי בניהו אמור להחליף את אחד הקצינים בחיל החינוך. קלינסקי אמר כי אמיר אורן התקשר אליו ואמר לו שיזהיר את המפקד ששלו – קרי אותי – שאם אמנה את אבי בניהו הוא יעביר אותי מהצד של הטובים לרעים. גם אני קבלתי מספר שיחות טלפון מאמיר אורן בנוגע למינוי זה, כאשר מטרת השיחות הייתה אחת – ניסיון למנוע ממני למנות את אבי בניהו לתפקיד. אמיר אורן אמר לי כי הוא סבור שאבי בניהו מושחת ואינו ראוי למינוי. הוא הוסיף שאני יודע שהוא מעריך אותי אבל אם אסכים למנות את בניהו הוא יעביר אותי צד".
אל"מ רוני קלינסקי אישר, בתצהיר משלו, את הסיפור. "אמיר אורן ביקש ממני למסור למפקדי, אלעזר שטרן, כי אבי בניהו אינו ראוי לתפקיד בחיל החינוך ואם שטרן ימנה אותו לתפקיד בחיל חינוך הוא יעביר את שטרן ברשימה מהטובים לרעים".
שטרן, אגב, היה אכן ברשימת הרעים של אורן. אורן צלב אותו ואת בניהו בבוטות רבה, ללא רחם, שהרי בניגוד לנפשו הרכה שלו ולנפשם הרכה של ילדיו, הילדים של שטרן ושל בניהו בטח יידעו כבר להתמודד עם קצת בקורת.
אבל כאן לא נגמר הסיפור. שטרן סירב להיכנע לאלימות המילולית של אורן והגיש נגדו תלונה למועצת העיתונות. סעיף אחד בתלונה, שאותו ציטט גם בתצהיר שהגיש לבית המשפט, היה מעניין במיוחד. "אמיר אורן הוא הכתב הצבאי היחיד, למיטב ידיעתי", כתב, "אשר ביקש שכר עבור הרצאותיו במסגרת צה'ל. בעיית האתיקה גלומה בחשש שעלה כי מי שיזמין אותו יותר או ישלם יותר עבור הרצאותיו, יזכה לטיפול מסוג אחד, ואילו זה שיזמינו פחות או ישלם לו פחות, יזכה לטיפול מסוג אחר". מועצת העיתונות לא חשבה שמדובר בנושא ששווה דיון אבל אורן, מסתבר, לא ויתר. "בסמוך להעברת תלונתי למועצת העיתונות", סיפר עוד שטרן בתצהיר, "התקשר אלי עמי שפרן (עוזר הרמטכ'ל של מופז) בסמוך לחצות, וסיפר לי כי אמיר אורן דורש שאמשוך עד חצות את התלונה כנגדו, ואם לא – הוא יכתוב את כל מה שהוא יודע על צה"ל".
אחרי הגשת התלונה ומששטרן לא משך אותה בחזרה, פנה אורן לפרקליט הצבאי הראשי, האלוף מנחם פינקלשטיין, וביקש "להורות על קיום חקירת מצ'ח נגד אלעזר שטרן". העילה המרכזית: "שטרן לא ביקש ולא קיבל אישור מלשכת הרמטכ'ל" כדי להתלונן עליו. אורן גם הלין על הבקיאות הרבה שגילה שטרן בסכומים, עשרות אלפי שקלים, ששילם צהל עבור הרצאותיו. "חוצפה היא שפניית יחידות בצה'ל לאזרח, תמיד מיוזמתן ומשיקוליהן, תוצג כעיסקה המדריכה את שיקולי האזרח ומניעיו", כתב. עיתונאי? פרשן צבאי? בעל אינטרס במה שנעשה בצה"ל? מכתיר מפקדים? מה פתאום. "אזרח".
פינקלשטיין, אגב, דחה את תלונתו ותהה מדוע נזכר להתלונן באיחור של כמה שנים ורק אחרי ששטרן התלונן נגדו למועצת העיתונות.
אורן, זאת יש לדעת, הוא חסיד גדול של עיתונות חופשית. את ליאורה גלאט-ברקוביץ', שהדליפה את מסמך סיריל קרן, הוא השווה ל"מדענית המדווחת לעולם על ניסוי המתנהל במעבדה". את אליקים רובינשטיין, שדרש לחקור את אותה הדלפה, כינה "אויב מקורות המידע של העיתונות". ואז פתאום הדליפו חומר על אורן עצמו. זה קרה, כאמור, כשמישהו חשב שיש בעיה עם עיתונאי שמפרשן את צה"ל, את קציניו ואת מפקדיו ובמקביל לוקח מהם כסף לא קטן על הרצאות שהם מזמינים אותו להעביר ביחידותיהם. אורן נלחם כדי שהמדליף יאותר וישלם את המחיר. הוא גם היה משוכנע שהוא יודע מי האיש. אבי בניהו. בצה"ל ניהלו חקירה מקיפה, קצינים בכירים הוזמנו למסור עדות ובסופו של יום ניקה הפצ"ר מנחם פינקלשטיין את בניהו מכל רבב.
אמיר אורן נאלץ לראות בעיניים כלות כיצד גם בניהו וגם שטרן מתקדמים בסולם הדרגות.
כאמור, בשנת 2005, חשף "מעריב" כי אורן איים על בוגי יעלון כי אם ימנה בניגוד לדעתו את אלעזר שטרן לראש אכ"א, הוא יעבור אצלו….נכון, "לצד של הרעים". אורן תבע את יעלון ואת העיתון. שתי התביעות באו אל סיומן בפשרה, שאפשרה לכל הצדדים להמשיך לטעון שהצדק איתם, אבל התצהירים שהוגשו לבית המשפט סיפרו את סיפורו של עיתונאי מזן מיוחד. בנוסף לתצהיר של שטרן וקלינסקי, הגיש כמובן יעלון עצמו את התצהיר שלו. "ביום 24/2/02, עובר לכניסתי לתפקיד הרמטכ'ל, קיימתי שיחת רקע עם אמיר אורן", הצהיר יעלון", "… כאשר הסתיימה השיחה ליוויתי את אמיר אורן אל מחוץ לחדר. או אז שאל אותי אמיר אורן אם יש בכוונתי למנות את אבי בניהו לדובר צהל והבהיר לי כי הדבר לא יהיה לשביעות רצונו אם אעשה כן. סירבתי לדון עמו בנושא…ביום 16/9/03 התקיים תדרוך רמטכ'ל לכתבים הצבאיים והרמת כוסית לראש השנה. בתום שיחת הרקע עזבתי את החדר. אז פנה אלי אמיר אורן ביחידות ובשיחת מסדרון שאל אותי אם בכוונתי למנות את אלעזר שטרן לראש אכ'א והודיע לי כי אם אעשה כן הוא יעביר אותי מרשימת הטובים לרעים. לא הגבתי לאמירה והמשכתי בדרכי". תשעה חודשים עברו, יעלון מינה את שטרן לראש אכ"א והפך גם הוא לשק החבטות העיתונאי של אורן. "אמיר אורן שינה את טענו והחל לכתוב עלי בצורה שלילית וארסית באופן שיטתי", כתב יעלון וצירף אוסף מאמרים חיוביים של אורן טרם ההתקלות ואוסף כסאחיסטי של מאמרים לאחריה. "נראה כי אין מנוס מקביעה כי אמיר אורן החל לממש את האיום שהשמיע בפניי באופן המציב ומשייך אותי ל'רשימת הרעים'", טען. יעלון הצהיר עוד כי שוחח על העניין עם דוברת צהל, רות ירון, ועם הפצ"ר. "הבנתי שזו שיטת הפעולה של אמיר אורן".
לא צריך להתייחס ברצינות גדולה לשטויות שאמיר אורן או אורי משגב כותבים. אבל בתור ימני, אכן יש מה לחשוש אם נתניהו יצליח להתגבר על הווטו הנשיאותי. אם ביבי מטרפד לאובמה את אחת היוזמות החשובות שלו (טפשית ככל שתהיה), מישהו באמת חושב שלא תהיה תגובה מצד אובמה. אובמה עדיין יהיה האיש החזק בעולם למשך כשנה ויוכל לדפוק את ישראל בהרבה דרכים ומובנים. לסיום, האירנים לא יזרקו עלינו פצצת אטום כנראה, אבל ישראל תהיה במצב ביטחוני גרוע מאד, כתוצאה מהפיכת אירן למעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון.
עכשיו כשאמרת שהאיראנים לא יזרקו עלינו פצצת אטום אני רגוע לחלוטין. הרי ברור שגם הסעודים ירגעו מהטוקבק שלך ולא ירוצו לפתח גרעין, ונשלח אותו גם למצרים כדי שגם הם ירגעו. וגם אם מדינות אחרות במזרח התיכון יחזיקו בנשק גרעיני ברור שאין שום סיכוי שבעולם להתפתחות שרשרת של אי הבנות, או התדרדרות בלתימתוכננת לעימות גרעיני. כי כל הצדדים יודעים שיתר הצדדים במזרח התיכון רציונליים לחלוטין. אפשר לישון בשקט. וגם ביחס לחיזבאללה אין בעיה. הם אמנם שלאיראנים יש נשק גרעיני אבל לא יהיה להם כדאי לחשוב שיש להם רוח גבית של מעצמה גרעינית כי ברור שהאיראנים לא ישתמשו בו. הרי עב"ד כתב את זה בתגובה. הכל חרטא. אבל שאומבה יכעס עלינו? אמאלללה.
מעניין לציין כתבה משבע שעבר בהארץ:
"בוטל מינוי מפקד יחידה מבצעית מסווגת באמ"ן, אחרי שנכשל בבדיקות פוליגרף".
הבדיקה היא לגבי קשר עם עיתונאים, שימוש בסמים והדלפת מידע סודי. אולי הארץ רגיש פתאום לסודות המדינה ותומך בליגליזציה- ואולי הוא מנסה להגן על מקור שלו ..,
http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2706699
והנה הצליח להם
חטיבת המחקר באגף המודיעין הציגה לראש הממשלה מסמך, לפיו הסכם הגרעין כולל גם הזדמנויות לטובת ישראל והוא הסכם טוב לישראל
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1143445