כבוד לחינוך המקצועי

ביקורת סוציאליסטית ורדיקלית הפכה את החינוך המקצועי בישראל לנדיר ופגעה ברמתו. גם אם בעבר היה לה על מה להסתמך, כדאי להכיר את התוצאות השליליות הרבות של ביטול המסלול המקצועי הנפרד. מלבד זאת, המציאות בישראל כיום שונה דיה, ויש ממי ללמוד איך להעניק חינוך מקצועי ראוי. כך שהביקורת הרדיקלית הפכה לשחוקה ובלתי-רלוונטית, כפי שמודים בעצמם אף מספר פעילי שמאל.

התחקיר שפרסמנו לאחרונה בדבר השפעת ריבוי בחינות הבגרות על מיעוט התלמידים הלומדים את מקצועות הליבה, חשף בעקיפין גם קצה-קרחון של התפתחות מעניינת אחרת במדיניות החינוך הישראלית: הכנסתו של החינוך הטכנולוגי-מקצועי לבחינות הבגרות. מתוך 151 מקצועות לבגרות, 57 אינם עיוניים אלא עוסקים בנושאים מקצועיים-טכנולוגיים כקוסמטיקה, מכונאות רכב ומלונאות. לתופעה זו השלכה מרחיקת-לכת על החינוך ועל התעשייה בישראל.  

על אף הבדלים מסוימים בין החינוך המקצועי לטכנולוגי (החינוך המקצועי מקנה מיומנויות טכניות והכשרה לחיי עבודה בעוד שהחינוך הטכנולוגי מכשיר את התלמיד לעבוד בסביבות עתירות טכנולוגיה), נהוג להתייחס אליהם בכפיפה אחת, מכיוון שבשניהם המטרה המרכזית היא הכשרת התלמידים למיומנות מקצועית ולא לידע עיוני.

"הסללה" והביקורת עליה

מבחינה היסטורית, החל מקום המדינה ועד לסוף שנות ה-70 גדל חלקו של החינוך המקצועי-טכנולוגי בחינוך העל-יסודי בישראל. בסוף שנות ה-60 הוא היווה כ-40% מהחינוך העל-יסודי ובסוף שנות ה-70 הוא הגיע עד ל-52%.

אך בתחילת שנות ה-80 החלה להימתח ביקורת על מה שנקרא שיטת ה"הסללה". המערכת, כך נטען, מנתבת תלמידים על בסיס מעמד סוציו-אקונומי נמוך, מגורים בעיירות פיתוח ובפריפריה, ומוצא מזרחי, למסלול שאינו מאפשר להם לגשת לבחינות הבגרות; בכך מונצח מצבם הירוד. בשל הביקורת ירד החינוך המקצועי-טכנולוגי לכדי 48.5% מהחינוך העל-יסודי בסוף שנות ה-80, וכיום הוא עומד על 37% בלבד. גם בחינוך המקצועי-טכנולוגי עצמו חלו תמורות משמעותיות, כך שהולכת וגדלה בו כמות התלמידים הניגשים לבגרות.

שיתוק החינוך המקצועי

אך דומה כי שינוי המגמה פגע בחינוך בישראל יותר מאשר הועיל. ראשית, על מנת להכניס תלמידים תחת כנפי "הזכאות לבגרות", הונמכו במהלך השנים הסטנדרטים בתחום הבגרות, ובנוסף הפכו רבים מן התחומים המקצועיים לבגרויות. כך נוצרה מציאות שבה יוצאים התלמידים קירחים מכאן ומכאן: מחד גיסא, תעודת הבגרות שלהם אינה שווה הרבה, כפי שהם מגלים כשהם מגיעים לאקדמיה או למגזר העסקי; מאידך גיסא, גם החינוך המקצועי-טכנולוגי נפגם מן הרצון ליצור זכאות לבגרות. 37% מהחינוך העל-יסודי בישראל אמנם נחשב לחינוך מקצועי-טכנולוגי, אך, כפי שטוען סטף ורטהיימר (מראשי התעשיינים בישראל), בפועל "החינוך המקצועי בישראל צומצם לכדי פחות מ-10%", שכן למעשה "גם מסלולים המכונים 'חינוך טכנולוגי' הם בפועל מסלולי חינוך עיוני עם קבוצת מקצועות לימוד מדעיים וטכנולוגיים, אשר אינם מכשירים צעירים לתעשייה".

ורטהיימר, כמו גורמים רבים במשק, מלין על חוסר עצום בידיים עובדות: הערכות התאחדות התעשיינים מצביעות על מחסור של כ-5000 טכנאים בתעשייה. גם בצה"ל, על פי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מדווחים על ירידה במספר בוגרי הנתיב הטכנולוגי ובייחוד במספר בוגרי העתודה הטכנולוגית. יתרה מכך, צה"ל אף טוען שישנה ירידה באיכות המקצועית של בוגרי החינוך המקצועי-טכנולוגי.

מבקרי ההסללה לא מתרשמים מן העובדות

טענות אלו זוכות לביקורת חריפה, בעיקר בחוגי השמאל הסוציאליסטי והקשת הדמוקרטית המזרחית. פעילים רדיקלים דוגמת יוסי דהאן, תמר גוז'נסקי, אילן דר, או יוסי יונה (הממוקם במקום ה-20 ברשימת העבודה לכנסת), מבקרים את הניסיון לראות במערכת החינוך אמצעי עבור התעשייה והמשק הישראלי, ורואים בכל יוזמה של טיפוח החינוך המקצועי ביטוי להסללה ולרצונו של "המעמד השליט" ליצור לו פועלים מיומנים וזולים. לשיטתם, הדרך ליצור שוויון היא בהקניית תעודת בגרות לכל ובאפשרות ללימודים אקדמיים.

מחקרים מלמדים כי בעבר אכן התרחשה מדיניות הסללה שכזו, ולכן ניתן להבין את החשש של הפעילים. אך בסופו של דבר עליהם להתבונן במציאות ולראות כי פעילותם פוגעת בשכבות החלשות וביצירת השוויון בישראל. כאמור, תעודת הבגרות, שהשגתה הפכה קלה, איבדה מערכה ואיננה מנוף לקידום חברתי. מוטב לתלמידים רבים לרכוש מקצוע שיוכל לספק להם משכורת מכובדת. בנוסף, דעיכת בתי-הספר המקצועיים הציפה את בתי-הספר העיוניים בתלמידים שאינם מתאימים. ד"ר אלי איזנברג טוען, במסמך שהוגש למשרד החינוך ב-2008, כי "ניוון החינוך הטכנולוגי והפגיעה המתמשכת ביוקרתו גורמים לכך שנערות ונערים שהטבע בירך אותם בנטייה לתחומי היצירה הטכנולוגית מכוונים לנתיב העיוני גם אם אינו מתאים לכישרונותיהם". מחקר של חטיבת המחקר בבנק ישראל אף הראה שלמרות שבשנות ה-60 החינוך המקצועי לא מאוד קידם את הלומדים בו, הוא כן סייע מאוד למניעת נשירה מהמסגרות הלימודיות.

התפכחות סוציאליסטית?

למעשה, בשנים האחרונות ישנה התפכחות מסוימת גם בחוגי השמאל. שרת החינוך לשעבר, יולי תמיר, חזרה מביקור בסינגפור ב-2007 כשבפיה המלים הבאות:

אנחנו חברה יותר שוויונית שמתנגדת להנשרת תלמידים [מן החינוך העיוני] ומתנגדת למיון, אבל צריך להבין את המחיר שאנחנו משלמים … עד הסיור הזה לא הבנתי אותו ממש. הסיור הזה גרם לי לעצור ולהבין [שהמחיר] שהמערכת משלמת בשם השוויוניות ובשם הדמוקרטיה הוא באמת גבוה. מרוב שרצינו שוויון הרגנו את כולם. מרוב חשש לאפליה ביטלנו את החינוך הטכנולוגי, ובדיעבד זאת הייתה כנראה טעות. כל כך פחדנו שמסלול טכנולוגי יוצר דור של חוטבי עצים ושואבי מים, שנתנו לחלשים להוריד למטה את החזקים וכולם הלכו בעצם לאיבוד.

מובן מאליו כי תמיר הוקעה מיידית כמי שרוצה ליצור הסללה של בני המעמדות החלשים.

שושי פלטין, פעילה סוציאליסטית, "העיזה" לפרסם באתר הסוציאליסטי "עבודה שחורה" ביקורת נוקבת על ראשי המאבק הסוציאליסטי המקריבים ילדים על מזבח מאבקם:

הגיע הזמן שנשתחרר ממה שהתרחש בשנות ה-60 … בחינוך העיוני רואים תלמידים מצטיינים מכל קצוות הקשת – מזרחיים אשכנזים, ובני העליות החדשות – אתיופיים ורוסים … ההסתכלות צריכה להיות מנקודת מבטו של התלמיד אשר יכול, לדוגמא, להתגייס לצבא ולשרת שרות משמעותי עם מקצוע מתאים, ולא מנקודת מבטו של איש מאבק סוציאליסטי הרואה באנשי המקצוע חוטבי עצים ושואבי מים של המעמד העליון.

פלטין מאשימה למעשה את המתנגדים לחינוך המקצועי בחטא בו חטאו בעבר וכיום תנועות קומוניסטיות רבות: ויתור על טובת הפרט הקונקרטית בשל אידיאות גבוהות שלא מתממשות.

ללמוד מאירופה

במדינות אירופה ניתן למצוא מודל למדינות שהשתחררו מהעבר והצליחו ליצור חינוך מקצועי מכובד. מחקר של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, שבחן את החינוך המקצועי במדינות העולם, הראה כי במדינות רבות התקיים בעבר, כמו בישראל, תהליך של הסללת המעמדות הנמוכים לחינוך המקצועי. אלא שהן הצליחו להתגבר על הקשיים והחששות ויצרו חינוך מקצועי הקשוב לתלמידים. במפתיע, בעוד שבישראל מקבלים חינוך מקצועי רק 37% מהתלמידים, באיחוד האירופי כולו האחוז הוא 65%, ומדינות סוציאל-דמוקרטית מובהקות מציגות אחוזים דומים, למשל שוויץ (69%), גרמניה (60%), ונורבגיה (55.5%).

במקום לשקוע בעבר, כאנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית, מסתבר שאפשר ללמוד מטעויות וליצור חינוך מקצועי קשוב שלא יבצע הסללה, אלא ייתן אופק עתידי ריאלי לתלמידים שאינם מתאימים לחינוך עיוני מקיף או אינם מעוניינים בו. הצעד הראשון בכיוון הוא להעלות את קרנו של החינוך המקצועי ולעדכן את הדימוי המיושן שלו בקרב מקבלי ההחלטות והציבור הרחב.