"הסברה" זה לחלשים

לפני מספר שבועות התרחש כאן אחד מהעימותים הפוליטיים הביזאריים ביותר בשנים האחרונות. שר האוצר לשעבר יאיר לפיד הציג בישיבת הסיעה תמונות של כרזות אנטי ישראליות, שנתלו באותו בוקר בתחנת הרכבת של לונדון על-ידי פעילי BDS לרגל פתיחת שבוע האפרטהייד. במצח חרוש קמטים ובטון של הכרזת מלחמה, לפיד טען כי בעוד שממשלת ישראל איננה פועלת כנגד ה-BDS, הוא שינס מותניו בחירוף נפש תוך הפגנת תושייה בלתי רגילה, והתקשר עוד באותו בוקר לראש עיריית לונדון על מנת שיפעל להורדת השלטים.

משפט המחץ של לפיד באותו נאום היה צריך לגרור אחריו אין-ספור מערכונים סאטיריים: "מתברר שאפשר, אפשר להילחם את מלחמתה של ישראל. אפשר לנצח, אפשר להגיע להישגים, אפשר להגן עלינו, בשביל זה צריך ללכת ולעבוד בזה". מה כבר עשה לפיד? שלח מסרון בווטסאפ, וציפה לקבל על כך עיטור גבורה. נתניהו לא רצה לאבד את הנקודות, וניסה להראות שגם הוא פעל להורדת השלטים ולא "הפקיר את הזירה". אך התשובה האמיתית שהוא היה צריך לענות ללפיד היא: "לח"כים משועממים באופוזיציה יש זמן להתעסק עם כרזות וסטיקרים, לי יש מדינה לנהל, ויחסי חוץ אמתיים לקדם".

הפרעת אישיות תלותית

מדוע אכפת לנו כל כך מכל עלבון שמוטח בנו בקצה זה או אחר של הגלובוס? למה כל התבטאות אנטי ישראלית של זמר פאבים נידח מוצאת את דרכה לכותרות העיתונים שלנו? ואיך פסטיבל שבוע האפרטהייד, שבשנים האחרונות התרחב לכדי חודש שלם, מביא אתו מידי שנה לגל של ויברציות בארץ? משלחות סטודנטים מתארגנות לנסוע לקמפוסים, סרטונים של הפגנות קטנות בקמפוסים נכנסים ישירות לפריים טיים שלנו, ומקהלת עורבים שבה ומקרקרת מידי שנה על אי השקעה מספקת מצד המדינה בהסברה, ועל הפקרת זירה זו לשונאי ישראל.

חשבו רגע כמה פעמים שמעתם את המושג BDS בשנה האחרונה ובאיזו תדירות – הרבה מעבר למה שתנועה כושלת זו ראויה לו. הרי מהם הישגיה בשנים האחרונות? שום צונמי של החרמת חברות ישראליות וסנקציות לא התרגש עלינו, אין משיכת הון מהמשק הישראלי על-ידי גופים פיננסיים ואילי הון, ולהישגים המינוריים שיש לה אין השפעות מקרו-כלכליות על המשק. אין הכוונה לומר שלא קיימת כלל סכנה שביום מן הימים האיומים הללו יתממשו, אך חשוב להבין מה עלול לקדם סכנה זו ולחילופין מה יסייע למנוע אותה. ספוילר: לא "הסברה".

לעיתים נדמה כי העיסוק האובססיבי שלנו במה חושבים עלינו משקף הפרעת אישיות תלותית. הגדרתה הרשמית היא: "אנשים הסובלים מהפרעה זו מכפיפים את צורכיהם לאלו של אחרים, גורמים לאחרים לקחת אחריות על חלקים נרחבים מחייהם עצמם, סובלים מהיעדר ביטחון עצמי ועשויים לחוות חוסר נוחות משמעותי כאשר הם נשארים לבדם ליותר מזמן קצר". בהקשר המדיני אפשר לכנות הפרעה זו "בידודופוביה". ניתן לזהות את הלוקים בהפרעה זו כשהם מדברים בלי הרף על חרדת בידוד, בעוד במציאות יחסיה של ישראל עם מדינות רבות רק מתהדקים, וחדשות על שיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים נשמעות כמעט מידי שבוע.

תסביך ההסברה

מה בין דיפלומטיה והסברה? דיפלומטיה, הלוא היא אומנות המשא-ומתן, מקדמת אינטרסים ותועלת עבור המדינה. הסברה, לעומת זאת, עוסקת בשכנוע מוסרי.

ההסברה נשענת על הנחת יסוד נאיבית למדי, על פיה דעות שליליות על ישראל נובעות בעיקר מבורות ומחוסר הכרה של המציאות והנתונים. ייתכן שהנחה זו נכונה לגבי הרוב הדומם אותו ישראל לא כל כך מעניינת (ולכן דעתו גם לא מאוד חשובה). אולם הדעות השליליות או החיוביות של הפעילים בנושאים הקשורים ישראל, פוליטית או תקשורתית, נובעות מאידאולוגיות או אקסיומות, להן הנתונים או סילופם מהווים רק משענת. בקרב פעילים אלו ישנם אוהבי ישראל ושונאיה, והיכולת להזיז אותם מצד זה לצד האחר היא קלושה. וכשאנשי הסברה חשים תחושת הצלחה, מדובר בדרך כלל על שכנוע של אנשים שלא התעניינו בישראל לפני כן, וגם אם שוכנעו לאהוד את ישראל אין בכוונתם לעשות עם זה משהו. בכל מקרה מדובר על טיפה באוקיינוס – אין למדינת ישראל, ובטח לא לארגוני ההסברה, את היכולת והמשאבים להציב גייסות של אנשי הסברה בכל מעוז של שנאה ודה-לגיטימציה כלפי ישראל.

נראה שמרבית מאמצי ההסברה מכוונים לקמפוסים בארה"ב ובאירופה, המהווים פס יצור של שנאת ישראל המתגלמת בהפגנות, מייצגים, קריאה לחרמות וסנקציות על ישראל, ולעיתים אף תמיכה בטרור. ההשקעה במאמצי הסברה אלו נובעת מהמחשבה, הנכונה במידה מסוימת, שהסטודנטים של היום הם המנהיגים של מחר, ולכן חשוב לנסות לשכנע אותם בצדקת דרכה של ישראל. אך הסבורים כך מתעלמים משתי עובדות חשובות: הראשונה, שבאוניברסיטאות בכל מדינות המערב שולטות כבר מעל למאה שנה אג'נדות שמאל רדיקליות בלבושים שונים. השנייה, האג'נדות הללו, תודה לאל, לרוב לא מצליחות לפרוץ את בועת האקדמיה אל שדרות העם הרחבות, וממילא גם לא אוחזות באופן טוטאלי בשלטון. בדור הקודם היה זה הקומוניזם ששלט באוניברסיטאות בארה"ב, ובדור הנוכחי נשארה בעיקר האנטי-מערביות ואנטי-ישראליות. המחשבה שכביכול הפעילות האנטי-ישראלית במוסדות אלו נובעת רק מדיסאינפורמציה באשר למציאות בישראל, רחוקה מהמציאות.

בניגוד להסברה, דיפלומטיה נשענת בעיקר על כוח ואינטרסים, ונובעת מההנחה שהנתון המשפיע ביותר בזירה הבינלאומית הוא עוצמתן הצבאית והכלכלית של המדינות. גם לאג'נדות ולתפישות מוסריות יש תפקיד, אך הוא משני בחשיבותו ביחס לעוצמה ולאינטרסים בזירה הבינלאומית. לא צריך להיות תומך נלהב של גישת ה"רזון דטה" (Raison d'État – טובת המדינה מעל הכל) על מנת להבין את זה. מעצמה יכולה להרשות לעצמה פעולות צבאיות, כלכליות או דיפלומטיות שמדינה חלשה לא יכולה, וכלל הגופים הבינלאומיים מכניסים, ברצונם או שלא ברצונם, שיקולים פוליטיים אל מערכת קבלת ההחלטות, ורחוקים מלנקוט בסטנדרט אחיד כלפי מדינות העולם. זו הסיבה למשל שמילושביץ, נשיא סרביה לשעבר, הוסגר לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ואילו פוטין מתהלך חופשי כמו שריף, על אף שביצע פעולות דיכוי אלימות בהרבה מאלו שביצע מילושביץ.

אינטרסים תחילה

כישלונם של ארגוני ה-BDS בשנים האחרונות לא נגרם בשל מאמצי הסברה כבירים מצד מדינת ישראל או ארגוני הסברה שונים, אלא בשל שינוי יחסי הכוחות בזירה הבינלאומית. בשנות ה-70 של המאה הקודמת, למשל, יחסי הכוחות הכלכליים במזרח התיכון נטו באופן ברור לטובת מדינות ערב. לאחר מלחמת יום כיפור, שוק הנפט העולמי נשלט ברובו בידיהן, וכאשר הן החליטו להחרים באמצעות ארגון אופ"ק את המדינות המזוהות עם ישראל, לא היה לישראל מה להציע מנגד. כך, מדינות שהיו ניטרליות, כמו יפן לדוגמה, הפנו עורף לישראל וקבלו את טענות הערבים במלואן. חברות בינלאומיות שנדרשו לבחור בין השוק הישראלי לבין השוק של מדינות ערב נאלצו להחרים את השוק הישראלי כתנאי לכניסתן לשוק הערבי.

היום, לעומת זאת, יחסי הכוחות שונים לחלוטין. שוק האנרגיה מבוזר יותר ולא נשלט על-ידי הערבים, והמזרח-התיכון נמצא במגמת קריסה שאין יודע לחזות את סופה. גם מדינת ישראל איננה אותו שחקן כפי שהייתה לפני שלושים וארבעים שנה. כלכלתה התחזקה משמעותית, והיא הפכה למעצמת חדשנות טכנולוגית המיטיבה עם שותפותיה וידידותיה. אלף משלחות הסברה לא יעזרו ליחסיה הבינלאומיים של ישראל כפי שעושה טיל שרביט קסמים או לוויין מתקדם שפותחו בישראל, ותגלית הגז שהכניסה את ישראל לשוק האנרגיה (למרות מאמצי השמאל) הלחיצה בצדק את תומכי ה-BDS, שהבינו כי זו התפתחות שתקבור את מאמציהם.

האם אין עוינות כלפי ישראל במדינות רבות? וודאי שיש. אחראים לה, בין השאר, גם השינויים הדמוגרפים והאלקטורליים בחלק ממדינות אירופה. אך כאשר פערי העוצמה במזרח-התיכון רק גדלים משנה לשנה, וישראל נראית יותר ויותר כווילה בג'ונגל, העוינות הזו לא מקבלת ביטוי ממשי.

מה בכל זאת צריך לעשות? קודם כל להפסיק לנסות לשכנע את שונאינו, ולהפקיר, פשוטו כמשמעו, את הזירות בהן ידנו תמיד תהיה על התחתונה. במקום זאת יש לחזק את יחסינו הדיפלומטיים עם מדינות ידידות וניטרליות, ולהגביר את שיתופי הפעולה הכלכליים. כל חברה גדולה שתקים פה מפעל או מרכז פיתוח תנטרל עוד קצת את איום החרם, וכל שוק בו חברות ישראליות תשגנה יתרונות יחסיים יגרום למדינות רבות להדק אתנו את הקשרים. ניתן לחזק מגמה זו על-ידי הורדת מיסי חברות בהשוואה למדינות אחרות, מהלך שימשוך לכאן תאגידים רבים ויחזק גם את הכלכלה המקומית.

ככל שמגמה זו תגבר צדקתנו גם תצא לאור, לאט לאט נחוש שמדינות רבות בעולם מזדהות אתנו ועומדות לצידנו. גם להסברה יש תפקיד, אם כי הוא כפוף לשיקולים הדיפלומטיים, למשל לחזק קשרים עם בעלות ברית ולחמש את ידידינו בחומרי שכנוע המיועדים לקהליהם.