למרות הזמן שחלף, ההנהגה הרפובליקנית עדיין לא התאוששה מעלייתו של דונלד טראמפ. כיצד קרה הדבר? מה פספס הימין האידאולוגי האמריקני? ומה ניתן להסיק מכך על הפוליטיקה הישראלית?
עלייתו של טראמפ הכתה בתדהמה את ההנהגה המסורתית של המפלגה הרפובליקנית. נבוכים, הם צפו בציבור הבוחרים חומק להם מבין האצבעות, במהלך שהשפעותיו כה עמוקות עד שהאליטות הרפובליקניות טרם הספיקו להשתקם ממנו. האופן בו הדברים יצאו מכלל שליטה, והעובדה שהממסד הוותיק טעה באופן כה בסיסי בקריאת המפה הפוליטית, מרתקים ומטרידים עד מאוד, ומחייבים את כל מי שמתעניין בפוליטיקה לנסות להבין לעומק. אחרי הכל, מה שקרה לימין האמריקני, יכול לקרות גם פה.
כיצד זה קרה? מה הביא לעלייתו של טראמפ? ואיך ההנהגה הרפובליקנית איבדה את בוחריה?
לפני שאפשר להשיב על כך, כדאי לעמוד על העובדה שכל משפט על "ההנהגה הרפובליקנית" כישות אחדותית יהיה מוטעה. אם נשאל אלגוריה מגן החיות, "ההנהגה הרפובליקנית" דומה פחות לקן נמלים ויותר לעדר שימפנזות: היא מצטיינת יותר בתככים מאשר במשמעת. יש בה כמה וכמה גורמים בעלי אג'נדות ואינטרסים שונים, שפעמים מתחרים ופעמים משתפים פעולה, אבל אינם זהים ואפילו לא דומים.
שניים מהגורמים החשובים ביותר בהנהגה הרפובליקנית, שהם הציר סביבו מתפתחים רבים מהוויכוחים במפלגה, הם האגף השמרני האידאולוגי מחד, והממסד הקלאסי מאידך. הגורמים השמרניים הם האליטה האידאולוגית המרכזית של המפלגה. יש להם אג'נדה אידאולוגית ברורה, והם בחרו במפלגה הרפובליקנית כאמצעי לקידומה. הם מאמינים, בין היתר, בממשל קטן ושוק חופשי. חלקם סבורים כך בשל תפיסות החירות שלהם, שמתנגדות עקרונית להתערבות ממשלתית; וחלקם מאמינים שהדרך הטובה ביותר לחזק את הכלכלה היא להחליש את שליטת המדינה במשק. כך או כך, לגורמים אלו יש עמדות אידאולוגיות ברורות, ומובחנות מאוד מאלו של המפלגה הדמוקרטית.
הממסד הקלאסי של המפלגה, לעומת זאת, הוא הרבה פחות אידאולוגי. הוא מאמין בראש ובראשונה בשלטון. המחלוקות העקרוניות המרכזיות שלהם עם הדמוקרטים הן יותר סביב שאלות ה'איך', ופחות סביב שאלות ה'למה' וה'מה'. ומכיוון שהם אידאולוגיים פחות, הם פשרנים הרבה יותר. רייגן היה שייך בעיקרו למחנה הראשון, בוש האב למחנה השני, ובוש הבן נדד בין שניהם.
יחד, שני המחנות יוצרים תרכובת מוזרה. השמרנים מספקים את המסר והקו האידאולוגיים, והממסד הקלאסי מתעסק ברוב העבודה הביצועית: קמפיינים, תרומות, עבודה מול הדמוקרטים בבתי הקונגרס. במערכת יחסים מורכבת, ותיקי ההנהגה האידאולוגית השמרנית מזמן למדו לקבל שהחקיקה בפועל תהיה רחוקה מאוד מהחזון שלהם.
בתוך תערובת מורכבת זו, הצליחו האידאולוגים הרפובליקנים לשכנע מספיק בוחרים בצדקת תורתם הכלכלית על-מנת ליצור בסיס אידאולוגי למפלגה. כך, גם אם האידאולוגיה אף פעם לא יושמה בטהרתה, הם הצליחו, במידת מה, למכור את עסקת החבילה הכלכלית הימנית לבוחרים, בהבטחה שהיא בסוף תיטיב לכולם.
כישלון ושברו
השיטה הרפובליקנית עבדה לא רע במשך השנים, והצליחה לשמור על בסיס כוח ואף לנצח בבחירות לנשיאות ולקונגרס. אך בשנים האחרונות משהו נסדק, והציבור חש כי נציגיו – האידאולוגיים והממסדיים כאחד – לא מספקים את הסחורה. תחת ממשל בוש התרחש משבר כלכלי רחב מימדים, שנזקיו ניכרים עד היום, ואפילו תחת אובמה – כאשר הבוחר האמריקני נתן את אמונו בתורה הרפובליקנית והעניק להם רוב בשני בתי הקונגרס – הרפובליקנים אכזבו: רפורמת אובמה-קייר לא נבלמה, הכלכלה המשיכה לדשדש וחברי הקונגרס לא עמדו בהבטחתם לבלום את אובמה מבפנים ולהוביל לצמיחה ויצירת מקומות עבודה נוספים.
בסך הכל, יש להודות, המצב הכלכלי האמריקני הוא די סביר, אך קבוצה אחת במיוחד ספגה את רוב הדי המשבר, ועבורה המצב בשנים האחרונות רק החמיר: חסרי השכלה גבוהה. השכר הממוצע שלהם ירד, האבטלה אצלם עלתה. הללו, סיפקו את המסות המספריות לאבדן האמון בהבטחות הרפובליקניות, ויצרו את הבסיס האלקטורלי למהפך.
סימנים לשינוי ניכרו עוד הרבה לפני עלייתו של טראמפ. הלם דומה אחז באליטות הרפבליקניות כבר בשנת 2014, כאשר הסנטור אריק קנטור, מהרפובליקנים החשובים והמבטיחים בקונגרס, הפסיד בפריימריס על מקומו בקונגרס למועמד לא מוכר ועלום מתנועת 'מסיבת התה'. התגובה הבולטת ביותר לא הייתה זעזוע, אלא הפתעה. בארזים נפלה שלהבת. זה היה סימן ראשון לאובדן אמונו של הבוחר הרפובליקני מן השורה בהנהגה המסורתית שלו.
מדוע השמרנים הכזיבו? למה המדיניות השמרנית לא סיפקה את הסחורה? מבין התשובות האפשריות, הרפובליקנים נחלקו לשניים:
חלק מהבוחרים הסיקו כי המדיניות השמרנית מעולם לא יושמה כמו שצריך. נשיאים רפובליקנים שהעלו מסים והרחיבו שירותי רווחה, פשרות שונות עם הדמוקרטים ועוד כהנה וכהנה גרמו לכך שהמדיניות השמרנית האמתית אף פעם לא יושמה באמת. הלקח, לפי זה, הוא לשוב ליסודות וליישם בצורה עקבית וחסרת פשרות את המדיניות הנדרשת.
לעומת זאת, המסקנה של חלק גדול בציבור הייתה שהמדיניות השמרנית לא באמת עובדת ואולי לפעמים גם מזיקה. סחר חופשי, למשל, לא שווה את הנזק שהוא עושה. הקלות במסים זה טוב, כי לוקחים ממך פחות כסף. אבל אם אפשר להוריד מסים, ועדיין להרחיב שירותי ממשלה שהבוחרים חפצים ביקרם ולמנוע בריחת משרות לחו"ל, מה טוב. עסקת החבילה השמרנית מיותרת, וצריך לחזור ל"היגיון הפשוט" ולהשתמש בכוחה של המדינה לשפר את מצבם של האזרחים בלי להשען על תיאוריות "מסובכות" מדי.
הביטוי הפוליטי של התשובה הראשונה הייתה 'מסיבת התה' ומועמדותו של טד קרוז. לביטוי הפוליטי של השנייה קוראים דונאלד טראמפ.
החבר'ה של טראמפ
הגרעין הקשה של תומכי דונאלד טראמפ, ובמיוחד תומכיו בימים הראשונים, משתייכים לקבוצת חסרי ההשכלה הגבוהה (לא רק, אבל בהחלט במידה משמעותית מאוד): גברים לבנים בשנות העמידה עם השכלה תיכונית. הם אלו שנפגעו הכי קשה מהתמורות הכלכליות של השנים האחרונות, מאוטומטיזציה וגלובליזציה, והם השתכנעו שאת הבעיות שהשוק החופשי לא פותר, דונאלד טראמפ יפתור. הוא יוריד להם מסים, ימנע ממהגרים לקחת את העבודות שלהם, וימנע מהמפעלים שלהם לברוח למקסיקו.
שני המועמדים המובילים למועמדות הרפובליקנית היו מחוץ לממסד הקלאסי, וגם מחוץ להנהגה השמרנית הקלאסית. הם פירות אכזבת הבוחרים מכישלונה של המפלגה הרפובליקנית לקיים את הבטחותיהם מרחיקות הלכת. ומכיוון שכריזמה ופתרונות קסם קלים להבנה בדרך כלל גוברים על אידאולוגיה ומשנה סדורה, טראמפ ניצח את קרוז. וכך איבדה ההנהגה הרפובליקנית את בוחריה.
קשה להפיק לקחים אוניברסליים ברורים מהפרשייה, אך מה שבטוח הוא שתמיד כדאי לזכור שהציבור הרחב, המספק את רובם המוחלט של הקולות, מתעניין הרבה יותר בתוצאות המדיניות המובטחת, והרבה פחות ברעיונות מופשטים ואידאולוגיה. במאבק הפוליטי במקום לנסות לשכנע את הציבור במסרים מורכבים, עדיף פשוט להוכיח הצלחה. וזה עוד דבר שטארמפ יודע לעשות לא רע.
בוחרי המפלגה הרפובליקאית יזכו ליהנות מאישיותו הססגונית של טראמפ עד ההפסד הצפוי שלו בבחירות.
אחר כך יתחיל עבורם עולם של כאב. ככה זה כששורפים את המועדון.
Anti-establishment
הממסד הרפובליקאי מתנגד לטראמפ מסיבה מאד פרוזאית : טראמפ לא חייב להם דבר ולכן אין להם שליטה כלשהי עליו. מבחינתם זה מצב יותר גרוע מהפסד לדמוקרטים.
"…והעובדה שהממסד הוותיק טעה באופן כה בסיסי בקריאת המפה הפוליטית, מרתקים ומטרידים עד מאוד…"
למה מטרידה? למי שייכת המפלגה הרפובליקנית, לראשיה או לציבור ה"לקוחות" שלה?
זה מצוין שאין להם שליטה. אני מעריך ממקומי הרחוק והקטן שזה בזכות חופש הביטוי שנסק לעננים בעזרת הפייסבוק.
צוקרברג צריך לקבל נובל. אולי אפילו צריך לבטל את פרסי הנובל ולחלק פרסים ע"ש צוקרברג…
דונאלד טראמפ הינו התשובה והפתרון הטוב ביותר לעם האמריקאי..לאחר שילטונו הכושל של אובמה..הדבר היחיד שאובמה יזכר אולי לטובה..היא הרפורמה בתנאים הסוציאלים ..טיפול בריאות חינם.
טראמפ…יעלה בחזרה את ארה"ב ויציבה במקום הראשון בעולם..מבחינה צבאית..כלכלית…
מעבר לכך…האנטישמיות של אובמה תעלם…