פעילים "חברתיים" מרבים לטעון שנטל המס בישראל הוא נמוך וניתן להעלותו. אך כשמביאים בחשבון את שלל הדרכים העקיפות שבהן המדינה שולחת את ידה לכיסנו, התמונה משתנה לחלוטין
לעתים קרובות אנחנו נתקלים בגרפים ובטבלאות מלומדות (כמו למשל זו שמופיעה בהמשך), המבקשות לטעון שנטל המס בישראל "נמוך יחסית לעולם", וזאת באמצעות השוואה מספרית בין ישראל למדינות אחרות. גם ועדת טרכטנברג שקמה בעקבות "המחאה החברתית" של 2011 הגיעה למסקנה שנטל המס בישראל נמוך דיו, ולכן צריך לחדול מקיצוצי מסים. "נטל המס הנמוך בישראל" הוא הבסיס לדרישת "החברתיים" להגדיל את "ההוצאה האזרחית", כמקובל "במדינות אירופה הנאורות".
למעשה מדובר במצג שווא, המתעלם מהדרכים הרבות והסמויות שבהן הממשלה שולחת את ידה לכיסנו מבלי שנרגיש בכך. זהו המס הסמוי מן העין, שאיננו מופיע בתלוש המשכורת שלנו ואיננו חלק מהמע"מ שאנו משלמים במכולת או אצל הפסיכולוג. בדרך זו גם לוקחים מאתנו יותר כסף, וגם "מקטינים את נטל המס". לכאורה דבר והיפוכו, אבל מתברר שזה בהחלט אפשרי. לרשות הממשלה עומדים מספר כלים כדי לבלבל אותנו ולנפנף בדגל השקרי של "נטל המס הנמוך בישראל".
הנה דוגמה: הממשלה מחליטה להשתלב ב"מאבק" הבינלאומי להקטנת "התחממות כדור הארץ", ולהשקיע מיליארדים רבים במתקני הפקת חשמל מהשמש. מדוע הממשלה צריכה להשקיע בתחום? כי השטות הזו איננה כדאית כלכלית ושום יזם בעולם איננו מוכן להשקיע ב"עסק" מכספו מבלי שהרווח יובטח על ידי המדינה.
אז מה אפשר לעשות כדי לסבסד את "המשקיעים באנרגיה חלופית", מבלי להטיל עלינו מסים נוספים? מחייבים כל משפחה בישראל להעביר מדי שנה מאות שקלים ישירות ל"משקיעים", לא דרך תקציב המדינה. איך עושים זאת? דרך חשבון החשמל שכולנו משלמים. המדינה מאלצת את חברת החשמל לקנות את החשמל הסולארי מה"יזמים" במחיר גבוה במיוחד. כתוצאה מכך, מחיר החשמל מתייקר באופן מלאכותי. נטל סבסוד האנרגיה הסולארית מוטל אפוא באופן ישיר על צרכני החשמל, כלומר על אזרחי ישראל. כך "נטל המס" נשאר נמוך, אבל לנו זה עולה יותר!
דוגמה נוספת: החקלאים בישראל הם קבוצת אינטרס חזקה, והפוליטיקאים נאלצים לסבסד אותם במיליארדי שקלים מדי שנה. מה עושים? והרי אף פוליטיקאי לא מעוניין שיזקפו לחובתו הטלת מסים כדי לאפשר מענקים מתקציב המדינה לחקלאים. ובכן, יש פתרון! עוטפים את מדינת ישראל בחומות מכס גבוהות על ייבוא חקלאי ומגבילים את הייבוא באמצעות איסורים ומכסות, ואולי גם בעזרת תקנות "בריאות" מחמירות. התוצאה האוטומטית: מחירי הירקות והפירות עולים, וכך מוזרמת "התמיכה בחקלאות", במאות שקלים למשפחה מדי שנה, ישירות מהצרכן הישראלי אל החקלאים ואל שרשרת השיווק של התוצרת החקלאית. וזה לא נגמר כאן: בכל פעם שאנחנו מורידים את המים באסלה בבית, אנחנו מסבסדים את מחיר המים לחקלאים. כך "נטל המס" נשאר נמוך, אבל לנו זה עולה יותר!
ואם כל זה לא מספיק, החקלאים נהנים גם מסבסוד ישיר מתקציב המדינה שכן נכלל ב"נטל המס", כמו למשל סבסוד "הקרן לנזקי טבע" מתקציב המדינה – זו שמפצה חקלאים כשיש פחות מדי גשם, וגם כשיש יותר מדי…
נטל "המס הסמוי", אותו מס שהאזרח מעביר ישירות לקבוצת הלחץ, נעשה מוחשי כאשר "מס סמוי" מבוטל (עניין נדיר מאוד…) והופך ל"מס גלוי" מתקציב המדינה. דוגמה לתהליך כזה היא "הרפורמה" בגידול ביצים ועופות למאכל, שבמסגרתה זכו חקלאים ב"משכורת לכל החיים" מתקציב המדינה, במקום "הגנות" אחרות שבוטלו (מס סמוי).
כל ניסיון לפגוע בסבסוד הסמוי מהצרכן לחקלאים גורר זעקות שבר קבועות. החקלאים כבר התרגלו למתנות, ומבחינתם הן חלק מהפרה הקדושה של "זכויות החקלאים" שאסור לגעת בה. לכן, הפוליטיקאים ימשיכו לתמוך בחקלאים: עכשיו מחיר הביצים לצרכן ירד, השר כחלון יזכה למחיאות כפיים, אבל נטל המס יעלה בגלל סבסוד ישיר מקופת המדינה לחשבון הבנק של החקלאי. כך קורה באמריקה ובאירופה שנוהגים להשוות אותנו אליהן: נטל המס הישיר שם גבוה מבישראל, בין היתר בגלל הצורך לממן סובסידיות ישירות לחקלאות (כ־60 מיליארד יורו לשנה באירופה).
אין מתנות חינם
"המדינה החברתית" מנסה ללא הרף "לצמצם פערים". משימה יקרה, ולרוב גם חסרת תועלת: צריך לגבות המון מסים ולהעביר את הכסף לקבוצות גדולות של "נזקקים", דרך מנגנונים של הבטחת הכנסה, מענקי לידה, קצבאות לבעלי מוגבלויות, מענקים לגמלאים ושלל הטבות אחרות. אבל הטלת מס שולי של 80 אחוזים כדי לממן ים של קצבאות "מגיע לי" היא התאבדות פוליטית; הרי צריך לשמור על ההצגה של "נטל מס נמוך".
הפתרון זהה: לא מטילים מסים נוספים, אלא מחייבים את המעסיקים לשלם ישירות ל"נזקקים" (כולנו): חופשה בתשלום מלא ארוכה יותר (החל מינואר הקרוב נקבל עוד יומיים חופשה בשנה), הפרשה גבוהה לפנסיה של העובד (החל מינואר הקרוב שוב תעלה הפרשת המעסיקים לפנסיית חובה), חובה "להעסיק" בעלי מוגבלויות, יום ראשון חופשי פעם בחודש ובתשלום מלא. כל אלה הם תחליפי מיסוי – מס סמוי. גם כאן, העלות מתגלגלת אל המוצרים והשירותים שאנו צורכים.
שיטה חביבה על "חברתיים" להיטיב עם ציבור הבוחרים היא אספקת שירותי "חינם". את עלות המתנה לא מממנים באמצעות הגדלת מיסוי עכשיו, אלא דוחים את המס לעתיד – הרבה מעבר לקדנציה של הפוליטיקאי המיטיב. כך מגדילים את הגירעון בתקציב המדינה למימון ההוצאות החברתיות הגדלות, מבלי להכביד את "נטל המס". איך עושים את הקסם הזה? לוקחים הלוואה כדי לממן את הגרעון בתקציב המדינה. בעוד 15 שנים תהיה בעזרת השם ממשלה אחרת, והיא תצטרך להיות "רעה" ולהעלות את המס כדי לפרוע את ההלוואה. בשפה המכובסת של המחוקקים ושל עיתוני הכלכלה קוראים לתרגיל המלוכלך הזה "הגדלת יעד הגרעון". לרוב, גם לפוליטיקאים שמבינים את התרגיל קשה להתנגד לו, מחשש לסטיגמה "אנטי־חברתית".
הנה דוגמה טרייה של הגדלת נטל המס הסמוי. בשבוע שעבר התבשרנו על "חדשות טובות" לכאורה: אושר תיקון בחוק הגנת הצרכן, ביוזמתו של הח"כ "החברתי הדגול" איציק שמולי, שלפיו עולים, קשישים (מגיל 65) ובעלי מוגבלויות יוכלו לבטל עסקה עד ארבעה חודשים מביצועה. החוק מניח באופן גורף שכל יחיד שמשתייך לאוכלוסיות אלה – בערך רבע מהאוכלוסייה – הוא גם מוגבל בהבנתו. אם החוק "יצליח", תוכל בערך מחצית מהאוכלוסייה בישראל (כולל "טרמפיסטים" ש"קנו" מוצר עבור הקשיש…) לבטל עסקאות קנייה שנעשו באמצעות "שיווק אגרסיבי". המוכרים יצטרכו להביא בחשבון סיכון זה, ולהעלות את מחירי המוצרים באופן גורף לכולם. זהו מס סמוי חדש שיועבר מכלל האזרחים אל חברות השיווק, כפרמיית ביטוח שלהן כנגד "החזרות מוצדקות של מוצרים" במסגרת החוק החדש.
אם כן, יש להתייחס בספקנות רבה לנתונים של חשבונאות לאומית השוואתית בין מדינות. נטל המיסוי צריך לכלול גם את כל שלל המסים הסמויים, המוטלים על האזרח באמצעות חוקים שכופים עליו להעביר חלק משמעותי מפירות עבודתו לקבוצות אחרות באוכלוסייה. שיטת המיסוי הסמוי מאפשרת לפוליטיקאים "החברתיים" לרמות את הציבור ולהציג את מתנות החינם שהם מעניקים ללא העלות שבצדן. מציגים לציבור תמונה חלקית בלבד, רבע הכוס המלאה של "החוק הטוב".
מס אחד, קצבה אחת
מיסוי ראוי והוגן צריך להתבסס על אמירת אמת שקופה של השלטון לאזרח, ללא מסים נסתרים בגניבה. כולם צריכים לשלם מסים – גם עניים מרודים. צריך להיות מס אחד ויחיד בלבד, ולכל הצעת חוק "חברתית" יצורף חישוב בכמה יגדל נטל המס לכל אזרח כתוצאה מ"נדיבות" הממשלה.
כל קצבאות התמיכה "בחלשים" צריכות להתבטל. שלל התמיכות יוחלף בקצבה אחת בלבד – "קצבת קיום" שתינתן לפי קריטריון מחמיר אחד: סעד למי שחסר כול יכולת להתקיים בכוחות עצמו. לא כל הקשישים, אלא רק אלה שהם חסרי רכוש ונעדרי תמיכה משפחתית. לא קצבה "לכל ילד", אלא קצבה למשפחה חסרת רכוש שעל סף הקיום בלבד. לא קצבת נכות "לכל הנכים", אלא רק לנכה חסר רכוש ויכולת להתקיים. למעשה, המדינה לא צריכה להתעניין האם אנחנו נכים, קשישים או אם חד־הורית. לקבלת סיוע מהקופה הציבורית צריך להיות רק קריטריון אחד – יכולתנו להתקיים.
מס אחד וקצבה אחת הם שקופים. כל הצעה "חברתית" להעלאת "קצבת הקיום" תוצג מול העלאת המס המיידית הנדרשת. מס שכולם משלמים חייב להיות מס עקיף, המשולם כאשר אנחנו קונים מוצר (כמו מע"מ או מס מחזור). כך כולם משלמים. העלאת מס כזו היא נושא ראוי למשאל עם – לא בטוח שהרוב יסכים (בשווייץ נדחתה במשאל עם הצעה להנהגת שכר מינימום).
במדינה שתתנהל על פי מתווה זה לא יהיו סובסידיות, יהיה אפס מכס, ולא יהיו חוקים להגנה על "הפרנסה" של הלולנים, נהגי המוניות או עורכי הדין. הכול יהיה פתוח לתחרות, תקציב המדינה יהיה מצומצם והמיסוי נמוך. כך נהיה למדינה העשירה בעולם, שבה גם עניים יוכלו לחיות בכבוד בזכות יוקר מחיה הנמוך בעולם.
__________________
מוטי היינריך הוא עורך האתר "קו ישר"
כותב המאמר טוען שלא צריך להתייחס רק לשיעור המס הנמוך בישראל ביחס לשאר העולם אלא גם למיסים סמויים. אך גם למדינות אחרות יש "מיסים סמויים", ולכן עדיין יכול להיות ששיעור המס (הגלוי והסמוי) בישראל הוא נמוך מרוב העולם המערבי.
אכן. מה שחשוב, ולא נעשה, הוא לחשב את הפנסיות הכלולות בנטל המס באירופה ובישראל הן לא כלולות. כמדמני שמדובר על משהו כמו 4% מהתמ"ג ואז אנו כבר מעל ממוצע ה-OECD.
וגם אם כן, אז מה?! הרי המדינה לא אמורה לקחת את כל כספו של האזרח לטובת הכלל! ישנה בעיה בעצם התפיסה שנטל המס חייב להיות שווה ככה וככה… מס הוא לא כורח המציאות אלא דרך שלנו כחברה לממן פרוייקטים גדולים (צבא, בריאות, חינוך, תשתיות וכו').. הרי אם נטל המס נמוך ועדיין אנו מצליחים לקיים מדינה משגשגת עם איומי ביטחון חמורים (אין מדינה עם איום קיומי בעולם!) זה לא אומר שיש להגדיל את נטל המס, נכון?! הגדלת נטל המס מגדילה את ההון השחור במשק! הגיע הזמן לקרוא לתינוק בשמו..
מס יחיד הוא הצעה גרועה, אם הצלחת להתחמק ממנו אז אתה פטור לחלוטין מתשלום מיסים. כאשר יש כמה סוגי מיסים גדל הסיכוי לחלוקה הוגנת של נטל המס. וכמובן שגם ריבוי מוגזם של סוגי מס יכול להזיק ולגרום לבלבול, העלמת הכנסות וחוסר יעילות של מערכת הגבייה.
כל הרעיון של "מס יחיד" הוא שאין דרך להתחמק ממנו. כ-ו-ל-ם חייבים לשלם אותו בלי יוצא מן הכלל ובלי פטורים.
יש לך ת.ז.? אתה חייב במס!
המס המועדף הוא מס-מחזור שיוטל על בסיס רחב ביותר ויחליף את אוסף המיסים הקיים. כל מכירה של מוצר או שירות תכלול מס-מחזור בשיעור של 5% עד 8%. המס יוטל על כל העסקאות במשק כולל ירקות, עמלות בנק, מכירות יד שנייה של מוצרים חייבי רישום (דירות ומכוניות), ריבית זכות מחסכונות, ריבית חובה, ריבית אגרות חוב, דיבידנדים, משכורות, גמלאות, פנסיה, כרטיסי טיסה, פרמיות ביטוח, שירותי דואר, קניית מים, מכירות לתיירים, עסקאות יצוא ויבוא ועוד. המס יועבר לממשלה על ידי המוכר בדומה למע"מ כיום.
מס גולגולת זה עושק של העניים.
מס מחזור בעיתי בענפים עם מחזור גדול ורווח קטן.
לדעתי המיסים הפשוטים ביותר והצודקים ביותר זה מס קניה פרוגרסיבי ומס רכוש.
אתה מציג תמונה ואז סותר את עצמך. העובדה שאזרחים משלמים ביטוח לאומי כל ימי חייהם נועדה לטובת מקרי הקיצון או הגיל בהם יצטרכו בזה. האם נכה תאונת עבודה צריך לשלם על טיפולים בעצמו. מי ייקבע מהי קצבת הנכות הראויה ומה נחשב קיום בכבוד. בהנחה שנכות של אדם מכבידה עליו עם השנים לשיטתך כל שנה מחדש יש לבחון את הגמול המשולם לו או לומר לאדם נכה: אנחנו נסייע לך אבל רק עוד 5 שנים… המנגנון של ביטוח לאומי, גם אם דרושה בו רפורמה מקיפה הוא הכרח במדינה מתוקנת שערבה לאזרחיה. הצעה בריאה יותר תהיה למשל הקלה בנטל המס או בתהליכים בירוקרטיים לקשישים או אנשים עם נכות שיוותרו על חלק מהקצבה. תחשוב מעבר לשחור ולבן…
עדיף מס מחזור
מס מחזור – משולם בדרך כלל על ידי המוכר של שירות או מוצר ומוטל כאחוזים משוויי העסקה. דומה למס-מכירות שקיים ברוב ממדינות ארצות הברית (ומוטל רק על מכירות לצרכן הסופי). המס קל לחישוב, פשוט, ואין ממנו קיזוזים.
ביטוח לאומי הוא מס של המדינה כמו כל מס אחר ואינו "ביטוח". המוסד הזה הוא קבלן ביצוע של המדינה לחלוקת כסף שלוקחים מכולם וזרוע נוספת של הממסד הפוליטי "להיטיב עם הבוחר".
המדינה לא צריכה להבטיח "קיום בכבוד". כי צידו השני של המטבע הוא גזל בכוח של כספי האדם העובד והמצליח. בכבוד מתקיימים רק מעבודה או מכסף שהגיע אליך ביושר (מתנה או ירושה). מי שמתקיים על חשבון עבודת הזולת – אכן מתקיים, אבל לא בכבוד.
יש עוד דרכים להכריח את האזרחים לצרוך שירותים נחותים. ההחלטה להגביל מקומות חניה במבנים. לפי ההגיון זה יכריח את התושבים להשתמש בתחבורה ציבורית. אין חניה – לא קונים רכב – אין רכב – נוסעים באוטובוס. ממש הגיון גאוני. במקום לשפר את התחבורה הציבורית, ולגרום לאזרחים להשתמש בה כי היא טובה. מכריחים את התושבים להשתמש בה. זה שהיא ברמת עולם שלישי, עזוב שטויות. עוד שלושים שנה זה אולי ישתפר. יש להם לקוחות שבויים, למה לשפר??
הפעם ללא קשר לתוכן המאמר של המהנדס מוטי היינריך, צריך לאפשר לו לקבל טור הבעת דעה כלכלי לפחות ב:3 עיתונים נפוצים (ביחוד בעיתון לאנשים חושבים או כזה שפונה למקבלי ההחלטות בממשלה \ בכנסת), לא יכול להיות מצב שדעות של כלכלה חופשית אמיתית ללא אינטרס סמוי כזה או אחר – עבור קבוצות לחץ וועדי עובדים ומקורבים – טייקונים לא יגיעו לעמוד המאמרים של כל עיתון בולט.
זה לא נועד לאפשר לו לשפר את מצבו הכלכלי עם שכר סופרים אלא לנסות להוציא את מדינת ישראל מתוך הכלכלה הכושלת הבולשביקית שהכניסה לפה מפלגת מפא"י וגוררת את כולנו לתהום כבר יותר מ:90 שנה של טרוף מערכות כלכלי.
מי שכותב "התחממות כדור הארץ" לא באמת מצפה שניקח אותו ברצינות. "נכון"?!?!
מוטי ידידי מימי הדיבייט,
יש הרבה אמת במה שכתבת לגבי מהות הבעיה, אבל גם הרבה תמימות או תפיסה קפיטליסטית קיצונית במיוחד בכל מה שקשור לפרט שנמצא בתהליך מעבר/שינוי ובמיוחד כזה שנכפה עליו.
במיוחד צרם לי מה שהגדרת, חובה "להעסיק" בעלי מוגבלויות, אקח את זה כדוגמה, השאר כבר נגזר מזה.
יש כל מיני בעלי מוגבלויות, כאלו שנולדו כך, כאלו שהפכו להיות כאלו עקב מחלות, תאונות או אירועים בטחוניים, כאלו שזהו מצב קבוע וכאלו שזהו מצב זמני, כאלו שתלויים לחלוטין בזולת וכאלו שיכולים לתפקד ולהשתלב בזולת בהינתן תנאים תומכים מסויימים, כלומר נגישות.
באופן דומה אבל פחות אפשר לומר זאת על מי שאיבד את מקור פרנסתו, בין אם הוא שכיר, בין אם הוא עצמאי וכו'. ישנם כאלו שהמקצוע שלהם הולך ונעלם, ישנם כאלו שמתקשים להשתלב חזרה בגלל גילנות, ישנם כאלו שהשוק שלהם משתנה בין אם זה בגלל ירידה בביקוש ובין אם בגלל פעולות מקרו ומיקרו כלכליות (ולגיטימיות).
לאלו ולאלו מה אתה אומר? קודם תגיעו לעברי פי פחת, עבדת ויש לך דירה? נפצעת בתאונה ונותרת נכה ויש לך חסכון של שנים מעבודה? קודם תמכור אותה ותאכל את החסכונות וכשייגמר לך הכסף תבוא למדינה לקבל קצבת קיום. לא קימום הדך והנופל, אלא קיום שיותיר אותו ואת משפחתו עני ודל.
זה לא רק לא נכון חברתית (ולשיטתי מוסרית), אלא גם כלכלית.
כלכלית, כי כך אתה גורם לציבור שלם להיות פחות פעיל כלכלית ומתוך כך גם להקטין את ההכנסות ממיסים.
חברתית, כי אתה מדרדר את מעמדם ובמיוחד אם ייאלצו לעקור ממקום מגורם.
מוסרית, כי אתה גובה מיסים שחלק מאותם אנשים כשהם היו בריאים וצעירים, ויותר מזה גובה פרוגרסיבי, אבל אתה מחזיר רגרסיבי.
בעל חנות לא יכול "להגדיל את הפעילות הכלכלית" של חנותו אם יעמוד בפתח החנות ויחלק שטרות כסף לעוברים ושבים כדי שיקנו אצלו בחנות.
תגיד, מה אתה רוצה מהחקלאים? אם כלכך טוב להם, איך זה שבכל שנה נופלים 20% מהחקלאים הפעילים? איך זה שהגיל הממוצע של החקלאים בארץ הוא 60+? איך זה שלרבים מהם אין פנסיה וגם לא אפשרות לצאת לפנסיה? עאלק קבוצת לחץ. יש כמה קבוצות חזקות בחקלאות ואלה בעיקר הקיבוצים שמנהלים חוות ענק של גד"ש כמו תפו"א, בוטנים, גזר וכו',,,ומחלבות, רוב שאר החקלאים הם אנשים דפוקים קשי יום שכולם עושים עליהם סיבובים, כולל הממשלה ולכן הצרכן משלם המון
כל אחד צריך להתקיים מפרי עמלו ולא על חשבון השכן. גם החקלאים. חקלאות היא עסק כמו כל עסק אחר.
סעד למי שחסר כול יכולת להתקיים בכוחות עצמו זה מאפיין של מדינות סעד כמו מדינת ישראל, שמעודדות את נתיניהם להפוך לחסרי כול יכולת להתקיים בכוחות עצמם ע"י ביזבוז רכושם.
עדיף לדעתי לתת תמיכה לנכים וזקנים, כדי שלא יהפכו לחסרי כול יכולת להתקיים בכוחות עצמם.
אחרי שמדינת ישראל גזלה ממרבית האיכרים את המים שנמצאים ו\או עוברים בשיטחים, שהם מעבדים, ואחרי מגבלות שונות ומשונות על מי ההשקיה עוד מאשימים את האיכרים המסכנים בגזל. תבדקו אולי עובדי מקורות מרויחים יותר מהסיבסוד מהאיכרים המסכנים.