הנוכלות האמיתית של נפתלי בנט

המהלכים האחרונים של נפתלי בנט לא מותירים כבר מקום לספק. מדובר באיש מרכז שמאל שמקים מפלגת מרכז שמאל ושבכוונתו להתחרות על קולות המצביעים בגזרת המרכז-שמאל. הוא יכול לספר למי שהוא רוצה על עמדותיו ה״אמיתיות״ ושהוא ״ימין״. אבל עמדות בפוליטיקה נבחנות במעשים לא במחשבות, ובכל מובן מעשי כלשהו נפתלי בנט אינו איש ימין.

בנט כבר לא משמש כגשר בין מצביעי ימין לגוש השמאל. הוא גוש השמאל בעצמו. ממילא אין כבר צורך לעסוק בשאלת הנוכלות שנועדה להרתיע מצביעי ימין מ״נפילה בפח״. אחרי האיחוד עם לפיד כבר אין פח ליפול בו. ומי שמצביע ליש עתיד עם כיפה יודע למה הוא מצביע. ולמי שעוד היה ספק – מינוי של עמי אשד, גיבור מעמד הקפלנים – לתפקיד במפלגה אמור לסגור את הדיון.

בשורות הבאות אני רוצה לעסוק בהיבט אחר של התנהלותו הנכלולית של בנט. כזה שעיצב את התרבות הפוליטית והמפה הפוליטית שלנו באופן עמוק ובעייתי יותר משאלת ההונאה של מצביעיו. לבנט מניות רבות בהקצנה של השיח הפוליטי בעשור וחצי האחרונים, והוא אחראי במידה רבה על הקיטוב הנוכחי.

עם סיום תפקידו כמתחזה לימין חדש וכניסתו לתפקיד השמאל החדש, ראוי לסכם גם את הזווית הזו.

כזכור, נפתלי בנט פרץ לפוליטיקה במהלך שנת 2012 לקראת מערכת הבחירות של שנת 2013. הוא תכנן להתמודד עם רשימה עצמאית חדשה שהוא הקים ״הישראלים״ אך בשל הקדמת הבחירות ומשיקולים שונים נענה לקריאתו של אורי אורבך להצטרף למפלגת הבית היהודי ולרענן אותה באמצעות פריימריז פתוחים, קמפיין התפקדות וכדומה. אין לי עניין להאריך בכרוניקה של הדברים, מה שחשוב כאן היא תפיסת העולם והמסרים.

בנט ניסה להפוך את מפלגת המגזר למפלגת שלטון, וככזו הוא התחיל מאבק מול הליכוד על הובלת ה״ימין האמיתי״. הקמפיין שלו לבש כבר אז צורה של ביקורת שיטתית, עקרונית ורחבה על הליכוד, על הנהגתו של נתניהו, על מבנה הקואליציה וניהול המדיניות.

מרוב שהתרגלנו לתרבות הפוליטית הזו, חשוב להזכיר כאן נשכחות. מפלגת הציונות הדתית הקלאסית (המפד״ל) נמנעה בדרך כלל מהתנגשות חזיתית עם הליכוד בשאלות הללו. היא דאגה לאינטרסים המגזריים בחינוך ולקידום ההתיישבות ביש״ע. מאבקים נגד הליכוד היו תופעה חריגה ששמורים למצבים שנתפסו כאובדן דרך קיצוני. הסכמי חברון של 1998 היו מקרה כזה, וההתנתקות כמובן. אלו היו מקרים חריגים. תחרות ״ראש בראש״ עם הליכוד על הובלת המחנה הלאומי היא תופעה שלא הייתה קיימת עד שבא בנט.

הוא קבע את המטרה המטרה: ״שהבית היהודי תהיה המפלגה הגדולה בקואליציה. מפלגה גדולה שתכיל דתיים, חילונים, חרדים ומסורתיים״, מה שכבר אז כינו ״הליכוד 2״. בהתאם, קמפיין 2013 שלו היה רווי מסרים אנטי ליכודיים, שנסובו סביב תמה מרכזית אחת: הליכוד לא ״ימני״ מספיק. הוא פשרן, חלש ומורכב מאנשים שאינם נאמנים.

כך למשל, הוא תקף את נתניהו על כך שלא גיבה את סא״ל שלום אייזנר שתועד מכה בכת הנשק פעילי שמאל בבקעה. הוא ביקר את תוצאות מבצע עמוד ענן וטוען כי ״חמאס מרים ראש. הוא פרש, שלא בצדק, את תוצאות מבצע "עמוד ענן" כחולשה של ישראל״, והבטיח ״צה"ל עוד יפעל, וישיב את ההרתעה. סבלנות״. בפוסטים אחרים עסק ב״הסברה״ וערך משהו שהוא כינה ״מסע שגרירים״ שנועד ״לגרום לעולם לחשוב מחדש״ בטענה

ש״במשך 20 שנה משרד החוץ הישראלי פועל עם הכוונה לא נכונה, והתוצאות בהתאם״. הוא תקף את נושא הפנסיות התקציביות בצה״ל וטען ש״שר הבטחון אהוד ברק פוחד להתעסק עם שינויי העומק הנדרשים״.

אני לא נכנס לדיון בגופן של עמדות, אלא מתאר את המגמה הפוליטית: תחרות על השלטון.

בדיעבד, באופן אירוני למדי (שלא לומר נכלולי) אחד מנושאי הביקורת המרכזיים של בנט באותה עת הייתה השותפות של הליכוד עם מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק, שהיה שר הביטחון בממשלת נתניהו השניה (2009-2013), ונתפס כסמל של כל מה שרע בהתנהלות הליכודית.

באוקטובר 2012 כתב בנט כך: ״ראש הממשלה, שחרר אותנו מאהוד ברק. בשבועיים האחרונים אנחנו "לפתע" שומעים מנתניהו ומקורביו את האמת על אהוד ברק: הוא חותר תחת מדיניות נתניהו בארה"ב בעניין איראן, הוא מציג עצמו כפשרן, בעוד נתניהו הוא קיצוני, הוא שר בטחון כושל, הוא מנהל מדיניות עצמאית ביהודה ושומרון ועוד.

ואז, מה עושה ראש הממשלה? קורא לברק ל"שיחת נזיפה", ומיד לאחריה ברק אומר "אף אחד לא נוזף בי"- וכו, וכו

אדוני ראש הממשלה: אם הדברים שאמרת על אהוד ברק נכונים, עשה את הדבר הטבעי והפשוט: פטר אותו. שחרר את מדינת ישראל מעולו. מספיק עם כל הדיבורים, עשה מעשה״.

המתקפה על ברק חזרה על עצמה גם בפוסטים נוספים, עם הקביעה כי השותפות איתו היא ״ימייה האחרונים של הפוליטיקה הישנה״ וכי הוא ״קורא לראש הממשלה להודיע כי בממשלה הבאה יהיה שר ביטחון שמחויב להגנה ולבטחון ישראל ללא פשרות״.

המגמה הזו התחזקה ככל שהתקרבו הבחירות. בראשית ינואר 2013, תקף באופן פומבי וחזיתי את נתניהו בדיוק על הנושא הזה:

"נראה שהתוכנית של ראש הממשלה לצערי היא להקים ממשלת שמאל – הליכוד, ציפי לבני, עמרם מצנע ועמיר פרץ – כמו שקרה בפעם שעברה כשנבחרה ממשלה לאומית, ודקה אחרי הבחירות הוא צירף את ברק. ממשלה שכזו שוב תלך למהלך דיפלומטי עקר, במקום לטפל בבעיות האמיתיות".

נפתלי בנט, שכבר אז היה ראש ממשלה בעיני עצמו, שלל באופן קטגורי שותפות עם מפלגות שאינן בגוש הימין. המגמה של הליכוד להרחיב את הקואליציה בעזרת מרכיבים ממרכז המפה הפוליטית נתפסה בעיניו כסמל של כל דבר רע. מקור הפשרנות של הליכוד והסיבה המרכזית לכשלונות מדיניים.

כל זה השתנה כמובן מייד לאחר הבחירות, עם יצירתה של ״ברית האחים״ עם לפיד, כאשר התברר לפתע ש״בין ׳יש עתיד׳ לבין ׳הבית היהודי׳ יש נקודות משותפות״ וכי אפשר להתמקד ״במימוש המשותף, וזה די הרבה. נמשיך להתווכח על היתר״. בנט הצדיק את המהלך הזה בשל הרצון של נתניהו להקים ממשלה בלעדיו, ועטף זאת בנימוקים אידאולוגיים.

ברית האחים התבררה כמשקולת בלתי אפשרית על תפקודה של הממשלה, מה שבא לידי ביטוי בין היתר בחוק ישראל היום שבנט ושקד היו ממקדמיו. ובסוף שנת 2014 נפתחה שוב מערכת בחירות. הפעם המסרים האנטי-ליכודיים, שהחלו עוד בזמן מבצע ׳צוק איתן׳ והתחרות על השלטון גברו.

בדצמבר 2014 הוא השיק את קמפיין ״מפסיקים להתנצל״ בסרטון בו התחפש להיפסטר תל אביבי. מי זה אלו שמתנצלים כל הזמן? שמתפשרים? שמוותרים על עקרונות הימין? התשובה ברורה. והמתקפה נגד שותפות של הליכוד עם מפלגות המרכז גברה. הוא טען שהבחירות האלה הן על השאלה מי יהיה השותף בקואליציה ״ציפי או בנט״, מסר שחזר על עצמו שוב ושוב במשך כל מערכת הבחירות (ראו כאן וכאן).

במקביל תקף בנט בחריפות את המחנה הציוני, שהקצינה שמאלה וכללה דמויות כמו יוסי יונה, זוהיר בהלול, סתיו שפיר ואחרות. הקמפיין הזכור מכולם היה ״זה לא חמאס זה יוסי יונה״ שכלל אמירות קיצוניות שלו ושל אחרים בנוגע ל״כיבוש״ ופעולות צה״ל ביו״ש.

במרץ 2015, לקראת יום הבחירות קבע בנט כי ״המסיכה הוסרה: בליכוד רוצים להקים ממשלה עם בוז׳י/ציפי, ללא הבית היהודי… רק בית יהודי גדול יכפה על הליכוד ממשלה בלי השמאל״.

המהלך הצליח ומהליכוד נמסר בתגובה: "לא תהיה ממשלת אחדות ואין כלל היתכנות להקמתה. ראש הממשלה בנימין נתניהו יפנה לשותפינו הטבעיים, ובראשם הבית היהודי, להקמת ממשלה לאומית – אבל כדי שנוכל לעשות זאת חייבים ליכוד גדול. רק ליכוד גדול ימנע הקמת ממשלת שמאל".

לסיכום: הקו הפוליטי המרכזי של בנט בתקופה המכוננת הזו היה קו ימני אידאולוגי צר וקשה, ששולל באופן מובהק ובמפורש את האחדות. לא ממשלת אחדות, לא שותפות עם השמאל, אפילו לא עם מרכיבים קטנים בעלי משקל נמוך, כמו התנועה של ציפי לבני שהייתה שותפה לממשלת 2013 וכיהנה כשרת המשפטים. בנט שלל את כל האפשרויות הללו ודרש דבר אחד בלבד: ממשלת ימין צרה, העיקר שהוא בפנים.

לצד המסר הזה שחזר שוב ושוב ממש עד סדרת מערכות הבחירות הכושלת של בנט בשנים 2019-2021 עד לשבירה שמאלה והקמת ״ממשלת השינוי״ עם לפיד, בנט הישן לא היסס לתקוף את כולם: בג"ץ, גל"צ, הרמטכ"ל, התקשורת, הקרן החדשה לישראל, האקדמיה ומה לא. הוא היה מזלזל ודורס באגרסיביות את מי שהיה מעז להתלונן על ״קיטוב״ וקורא ל״אחדות״, כמו בנט החדש

אחד הקמפיינים המוקדמים שלו, שהופעל באמצעות תנועת הרשת ׳ישראל שלי׳, היה נגד גלי צה״ל. בטענה שהתחנה היא ״סכין בגב החיילים״. הקמפיין ירד מהרשת מאז, אך הוא הבהיר את הרעיון מאחורי הכוונה ״להפסיק להתנצל״.

בשנת 2017 הוא תקף את ערוץ 10, וכינה אותו ״ערוץ הקרן החדשה לישראל״, שפועל ״בגיבוי ארגון מולד שבמימון ממשלת גרמניה. הם לא ירפו מקמפיין השנאה העצמית שלהם״.

וכמובן שהוא תקף בחריפות את בג״צ, בעיקר סביב רצון של איילת שקד לחוקק את פסקת ההתגברות. גם כאן חזרה התמה של ״הליכוד החלש״:

״פיסקת ההתגברות היא המהלך החוקתי החשוב מזה 25 שנה. אם לא יעלה להצבעה בששה במאי לא נצביע יותר עם הקואליציה.

נענינו אמש לבקשת ראש הממשלה לדחות בשבוע את ההצבעה על פיסקת ההתגברות, על מנת להעמיק בנושא וללבן אותו.

עם זאת, סיעת הבית היהודי נחושה להעביר את החוק.

נזכיר שהליכוד *מחויב* על פי ההסכם הקואליציוני לתמוך בפיסקת ההתגברות ברוב 61.

הסכמים יש לכבד!״

המאבק נגד בג״צ הפך להיות המסר העיקרי בבחירות 2019. ״בחירות 2019 הם על נושא אחד:

‫מי מושל בישראל – הציבור דרך נבחריו, או בג״צ״. עד כדי כך שבית המשפט הואשם בכשלון המלחמה בטרור: ״כדי לנצח את חמאס, צריך לשחרר את צה״ל מבג״צ. שקד תנצח על בג״צ. בנט ינצח את חמאס״.

זו סקירה חלקית של התמות שהוביל נפתלי בנט בפוליטיקה הישראלית. ממשלת 2015 (נתניהו הרביעית), הייתה ממשלת הימין-חרדים הצרה הראשונה מאז זו שנכפתה על שמיר בעקבות ה״תרגיל המסריח״ של פרס בראשית שנות ה-90, דבר שהוביל בסופו של דבר לאבדן השלטון ולממשלת רבין-אוסלו.

הליכוד נמנע באופן שיטתי מהרכבת ממשלות מסוג זה, (ממשלת נתניהו הראשונה כללה את מפלגת המרכז ״הדרך השלישית״ וממשלות שרון כללו גם את העבודה ומרכיבים נוספים). היו לכך סיבות טובות: קואליציה רחבה ומגוונת מאפשרת מרחב תמרון פוליטי לראש הממשלה, מונעת סחטנות סקטוריאלית, וחשוב יותר – מציגה את מדיניות הממשלה כקונצנזוס לאומי ישראלי הכולל תמיכה רחבה של סיעות הבית. דבר שהייתה לו חשיבות רבה בשנות המאבק נגד אוסלו ומדיניותו של אובמה. לנוכחותם של אנשים מסוגם של ברק ולבני בקבינט הייתה חשיבות רבה.

בנט שלל את התזות הללו מיסודן, מכיוון שהן פגעו בדבר היחיד שהוא תפס כמקודש: כוח פוליטי. שילוב המרכז שמאל בממשלה תמיד יבוא על חשבונו. והוא קיבל את מבוקשו כאשר ליברמן פרש לקראת סוף שנת 2018 ובנט נכנס למשרד הביטחון. חזון הדורות שהתגשם.

לבנט מניות רבות בהקצנת השיח הישראלי, על הקיטוב הפוליטי ועל יצירתו של גוש ימין-חרדים שבודד את הליכוד ויצר את התרבות הפוליטית הנוכחית. בוודאי, היו לכך גם גורמים נוספים וחקירות נתניהו הן אחת העיקריות שבהן, אבל גם אם תרומתו של בנט לכך חלקית, אין להכחיש את העובדה שהוא דחף, עודד, דרש ותמרן את המערכת הפוליטית לכיוונים הללו ככל יכולתו.

רק כשהוא חצה את הקווים, הוא נזכר לדבר על ״אחדות״ ועל ״שורפי אסמים״. אדם שאין אסם שהוא לא זרק לתוכו לפיד, ואין אחדות שהוא לא נאבק נגדה בכל הכוח.

הנזקים הללו מעצבים את המערכת הפוליטית שלנו מזה כעשור. אבל לבנט לא אכפת. הוא שתק בזמן המחאה הפרועה נגד הרפורמה, שתק על הסרבנות ששיתקה את צה״ל. ושתק בכל נושא בעל ערך וחשיבות בשיח הציבורי. ״שורפי אסמים״ היה שמור לקומץ הדוסים שהפגינו מחוץ לבית של ניר אורבך. כנופיות קפלן זה משהו אחר. בנט קיבל את ההחלטות הפוליטיות שלו מזמן. איך הוא אמר פעם? היום סוף סוף ״הוסרה המסיכה״.