פולחן אישיות אינסופי, איסור לצלם ללא אישור ומראות קשים של עוני ודלות. ניקולאי טלייסניק, צעיר ישראלי, נסע למדינה הקומוניסטית המסוגרת בעולם וחזר כדי לספר
"מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח" – קשה למצוא מי שאינו מכיר את שלוש הסיסמאות המפורסמות של מפלגת ה'סוצאנג' מספרו של ג'ורג' אורוול, '1984'. אך מה שעבור אחד הוא תיאור דמיוני שנולד במוחו של סופר, עבור האחר הוא מציאות חיים. בביקורי בקוריאה הצפונית קיבלתי הדגמות לכל אחת משלוש הסיסמאות הללו. מפחיד עד כמה קוריאה הצפונית נראית היום, בשנת 2016, כאילו יצאה מאותו ספר של אורוול שפורסם ב־1949.
מציאות דיסטופית זו באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים בקוריאה הצפונית, ולו השוליים ביותר. קחו לדוגמה את עניין הסיכות: כל אדם במדינה הטוטליטרית מסתובב עם סיכה על דש בגדו ועליה ציור של אחד המנהיגים המנוחים, או שניהם. וכשאני אומר "כל אדם" הכוונה היא לכולם ממש, לא הבדל גיל, מין ואזור.
בדוגמה נוספת, אולי בולטת יותר, נתקלתי דווקא לקראת סוף הטיול, כאשר הלכנו למופע שהציג את ההיסטוריה של המדינה. המופע עצמו היה מרשים מאוד; כל כך מרשים, שלא יכולתי להימנע מלצלם בסתר קטעים ממנו, אף שהדבר נאסר עליי מפורשות. אקרובטיקה, שירה ומוזיקה ברמה גבוהה מאוד – ממש התרבות הקוריאנית במיטבה.
שיאו של המופע היה כאשר על המסך ברקע הופיע דיוקנו של מנהיג קוריאה הצפונית – קים ג'ונג און. בשלב זה כל השחקניות שעל הבמה הסתובבו לאחור והשתחוו בפניו, וכל הקהל המקומי קם והריע למנהיג הנערץ. נכנסתי להלם מוחלט מהסיטואציה, אך מיד הבנתי כי גם עליי לקום ולהריע. בינתיים המצלמה שלי המשיכה לעבוד, ו"1984" נקלטה אצלי בטלפון של 2016.
לא לקפל את תמונת המנהיג
"הטיול הראשון לקוריאה הצפונית, המדינה המסוגרת בעולם" – זו הכותרת הפרסומית שנתקלתי בה בערב שישי שגרתי באחד מאתרי האינטרנט. מזה שנים אני עוקב אחר הנעשה בקוריאה הצפונית, שנתפסת בעיניי כמדינה המעניינת בעולם; מדינה שאין שנייה לה בכל הקשור לשלטון דיקטטורי, פולחן אישיות, קומוניזם והפרה של זכויות אדם. מסתבר שכל שהיה נדרש הוא להירשם לטיול מאורגן ולצאת יחד עם אמי ועוד 24 ישראלים לטיול הישראלי הראשון לקוריאה הצפונית.
טסנו לבייג'ין ובילינו בה יום אחד לפני שהמראנו בחברה הקוריאנית 'אייר קוריאו' לפיונגיאנג, בירת קוריאה הצפונית. כבר בטיסה מבייג'ין לפיונגיאנג, הנמשכת כשעה וחצי, חשנו בשינוי. במהלך הטיסה צפינו בסרט קצר שמפאר את האומה הקוריאנית, ועיתון באנגלית שקיבלנו, 'פיונגיאנג טיימס', חולק עם אזהרה משונה שלא לקפל דפים עם תמונה של המנהיג משום שזו פגיעה בכבודו. דיילת דרשה מאחד הנוסעים המערביים שימחק תמונה שצילם במטוס, ועמדה על כך שהוא אכן עשה זאת. והיה גם את ניל, רופא אמריקני שישב לידי בטיסה וסייע לי למלא את אישור הכניסה למדינה. ניל סיפר שהוא נוסע לקוריאה לעתים קרובות כדי להעניק סיוע הומניטרי לאזרחי המדינה. לדבריו, בין התרופות שהביא עמו יש גם כאלה שיוצרו בישראל.
בשעה טובה נחתנו בפיונגיאנג. לאחר בדיקות ביטחוניות ארוכות ומייגעות פגשנו את צמד המדריכים שלנו – גברת קים ומר לי, את המלווה מטעם המפלגה שגם שמו היה לי, ואת הצלם ונהג האוטובוס שליוו אותנו לכל אורך הטיול.
האתר הראשון שנלקחנו אליו היה "שער הניצחון", המסמל את המאבק והשחרור של הקוריאנים מהכיבוש היפני בסיום מלחמת העולם השנייה. מדובר במונומנט מרשים מאוד שמזכיר את שער הניצחון בפריז, אלא שזה הקוריאני גבוה ורחב יותר מהצרפתי, עובדה שהודגשה מספר פעמים על ידי המדריכה מטעם האתר. בזמן שהקפנו את השער ניגש אליי המלווה לי – או כפי שיוצאי ברית המועצות בקבוצה קראו לו: איש הקג"ב – ושאל לשמי, במה אני עוסק ועם מי הגעתי לקוריאה. מעניין שדווקא הוא היה הנחמד ביותר מכל הצוות שהוצמד לנו, ואיתו שוחחתי הכי הרבה. אל דאגה, לא חשפתי סודות מדינה.
לאחר שער הניצחון נסענו למלון 'קוריאו' המפואר, שאליו נלקחים כל התיירים שמגיעים לקוריאה הצפונית. הדרך למלון היוותה מעין סיור פנורמי בפיונגיאנג, שבמהלכו נחשפנו לתמונות המנהיגים הקודמים שהופיעו על בניינים רבים, לחיילים הרבים מאוד ברחובות ולבנייני המגורים בסגנון קומוניסטי קלאסי. את ארוחת הערב אכלנו באחת מארבעת המסעדות של המלון השוכנת בקומה הגבוהה ביותר שלו, מסעדה מסתובבת שממנה נשקף נוף נהדר של העיר.
בהוקרה מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית
למחרת יצאנו ליום עמוס במיוחד. הוא התחיל ב"גבעת החיים הארוכים", שבה ניצבים שני פסלי ברונזה בגובה 22 מטר של שני המנהיגים המנוחים – קים איל סונג ובנו, קים ג'ונג איל. באתר זה החלה המסורת שאימצנו, לא ממש מרצוננו, לאורך הטיול כולו: השתחוות לפסלי המנהיגים. אני וחמישה ישראלים נוספים הנחנו זרי פרחים באתר בשם הקבוצה כולה, ולאחר מכן השתחווינו כולנו. רק לאחר הטקס הזה קיבלנו אישור לצלם ולהצטלם, "בלי תמונות מהצד אלא רק מהחזית, ושכל תמונה תכיל את שני המנהיגים", כפי שהורו לנו המדריכים.
לאחר מכן נסענו לכיכר קים איל סונג, הכיכר המרכזית של פיונגיאנג שבמרכזה נמצאת הספרייה הלאומית ומספר מבנים ממשלתיים. מול הכיכר והספרייה ניצב "מגדל רעיון הג'וצ'ה", הפילוסופיה של קים איל סונג שלפיה על קוריאה הצפונית לסמוך רק על עצמה מבחינה מדינית וכלכלית. לאחר סיור קצר בכיכר נלקחנו לחנות ספרים סמוכה שבה נמכרים ספרים בשפות שונות. הספרים, רובם ככולם, היו קשורים למנהיגים: ביוגרפיות, חיבורים שנכתבו על ידיהם, ספרים שמתעדים את כל מעשיהם בשנה מסוימת וספרים על מלחמת קוריאה מנקודת מבט צפון־קוריאנית. הספרים נמכרו במחירים נמוכים מאוד. מסתבר שבניגוד לחברת הכנסת תמר זנדברג הקוריאנים כן חושבים שספר הוא עגבנייה, ובעיקר כלי יעיל לתעמולה.
משם המשכנו לספרייה הלאומית המפוארת. הסיור בספרייה החל, שוב, בהשתחוות לפסלו של קים איל סונג. בספרייה נחשפנו לכיתות לימוד שונות: אנגלית, מוזיקה, וגם כיתת לימוד של "מדעי רעיון הג'וצ'ה". באחת הכיתות ראינו אדם שהניח את ראשו על השולחן ונרדם. המדריכים מטעם האתר שלחו מישהו שיעיר אותו במהירות. הסיטואציה הזו, כמו רבות אחרות, הגבירה את התחושה שמישהו עובד קשה כדי לביים היטב את הסיור הזה.
לקראת שעות הצהריים יצאנו להר מויאנג. בין היתר טיילנו בעמק מנפהוק וביקרנו במקדש בודהיסטי וב"מוזיאון לידידות". הנופים בקוריאה הצפונית נהדרים והכול היה מהנה מאוד, אך אני בוחר להרחיב קצת על המוזיאון לידידות. מדובר במוזיאון המציג את כל המתנות שקיבלו שליטי קוריאה לדורותיהם ממדינות וממנהיגים שונים. סטאלין, למשל, שלח מכוניות וקרונות רכבת; מאו, שהמדריכה קים תיארה אותו כאחיו הרוחני של קים איל סונג, שלח אינספור פריטים אמנותיים כמו פסלים, ציורים, כדים וכדומה. מהבחינה הזו אפשר לומר שהאידיליה של הגוש הקומוניסטי הייתה מרשימה.
הזמן לא אפשר לנו לעבור בכל חדרי המוזיאון, אך לקחו אותנו במיוחד לשלושה חדרים ובהם פסלי שעווה מדהימים של שני המנהיגים הקודמים, וכן של אשתו של קים איל סונג. כן, השתחווינו שוב, כפי שאתם כבר יכולים להבין. חדר נוסף שביקרנו בו הכיל מתנות מהמזרח התיכון. בין עשרות המתנות ראינו מגש כסף עם כיתוב בערבית וציורים של גפנים, שנשלח מאת המפלגה הקומוניסטית הישראלית בשנת 1980. המתנה הזו הייתה צנועה וחיוורת לעומת אלפי המתנות האחרות שראינו, אבל בהחלט מעניינת מבחינתנו. את המסקנות יסיק כל קורא בעצמו.
סטייה מבורכת מהתכנית
אך שיאו של היום לא היה המוזיאון או המקדש וההרים היפים, אלא דווקא הדרך חזרה לפיונגיאנג. בשלב מסוים נחסם הכביש על ידי כוחות צבאיים שכיוונו את הנהג שלנו לדרך חלופית וארוכה יותר. מראה הכביש החלופי היה מזעזע אף יותר מזה שנסענו בו קודם. בכלל, למעט הכבישים העירוניים בפיונגיאנג, מצבם של הכבישים ברחבי קוריאה הצפונית גרוע במיוחד. החסימה התבררה במהרה כתקלה מבורכת משום שהיא אילצה את הנהג לנסוע דרך כפרים שלא היינו אמורים לראות, וכך זכינו להיחשף ל"קוריאה האמיתית".
דרך חלונות האוטובוס ראינו בתים העשויים מעץ ומקש, ומנותקים מחשמל. אנשים עבדו בשדות בכלים של המאה ה־18, ללא טרקטורים או כל אמצעי מכני. הם הובילו את המחרשות בכוחות עצמם. ראינו אנשים מבוגרים מאוד משפצים מדרכות ופסלים, או מדביקים פוסטר חדש של המפלגה לציון תכנית החומש הקוריאנית. ראינו נערים ונערות בלבוש אחיד מנקים את הרחוב עם מטאטאים מקש, והכול בפיקוח הדוק של אנשי צבא.
מבעד לחלון ראינו גם את העיניים שהפנו לעברנו התושבים, ואת המבטים האומללים והמופתעים. ייתכן שהם מעולם לא ראו אוטובוס תיירים, או אוטובוס בכלל. הם מן הסתם לא פגשו מעולם אנשים מהמערב, וספק אם יראו שוב בעתיד. העוני והאומללות הזו שראינו היו חוויה מטלטלת, ולא במקומות כמו מחנות עבודה אלא בכפרים "רגילים".
זכורה לי במיוחד הבעת פניו של המלווה לי, מסתכל מהחלון כמונו וכולו טרוד ועצבני. לאורך כל הנסיעה דרך הכפרים הללו הוא התעסק באובססיביות במין שרשרת אבנים שהחזיק. תהיתי מה עובר בראשו. האם הוא עצבני על כך שאנחנו, התיירים שאמורים לחזור למערב ולספר כמה קוריאה נהדרת, רואים את כל העוני והאומללות? או שאולי הוא כועס על השלטון שלו שמשקר במצח נחושה בזמן שרוב אזרחי המדינה נאבקים לשרוד בחיים שאינם חיים? אין לי תשובה חד־משמעית. מה שעוד אין לי זה תמונות או סרטונים שמתעדים את כל הסצנה הזו, משום שנאסר עלינו לצלם את הדרכים מחוץ לפיונגיאנג עד היעד המסוים שאליו נסענו. בסופה של "דרך הייסורים" הזו עלינו על הכביש הראשי והגענו לפיונגיאנג, עייפים ומלאי רשמים.
חיבוק עם ערפאת
ביום המחרת נאצלנו לעשות סוויץ' ולצאת מאווירת הדיכאון, נרצה בכך או לא, שכן היה זה יום חג: 9 בספטמבר, יום ייסודה של הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה. המדריכים הגיעו בלבוש מיוחד – המדריכה קים בלבוש קוריאני מסורתי, המדריך לי והמלווה לי בחליפות של חברי פרלמנט (אם באמת היה כזה בקוריאה הצפונית), וגם הנהג והצלם היו חגיגיים. העיר כולה התמלאה בדגלי המדינה, אך קשה לומר שעל פני המקומיים ניכרה אווירת חג.
התחלנו את היום ב"מקדש" של קוריאה הצפונית, הלא הוא ארמון השמש, המאוזוליאום שבו מאוחסנות הגופות החנוטות של קים איל סונג וקים ג'ונג איל. מדובר במבנה מרשים כלפי חוץ, ועוצר נשימה מבפנים. לדעתי, המאוזוליאומים של מאו ולנין גם יחד לא משתווים לארמון השמש. לכל גופה חנוטה חדר ענק משלה, וכמובן חיילים ששומרים עליה. החדרים חשוכים ואפלים, ונשמעת בהם מוזיקה שקטה שמשדרת יראת כבוד.
בחדר הראשון הייתה מונחת גופתו של קים איל סונג. השתחווינו בשורות של ארבעה, שלוש פעמים משלושה צדדים. הגופה נראתה לי דומה מדי לפסלי השעווה מ"מוזיאון הידידות", אבל מה אני מבין בגופות חנוטות. לאחר מכן נכנסנו לחדר ענק נוסף, ובו נראו כל המדליות והעיטורים שקיבל קים איל סונג בימי חייו, תמונות שלו עם מנהיגים שונים ומסמכים שכתב. בחדר הבא ראינו את קרונות הרכבת שבהן נסע, ומפה דיגיטלית שהציגה את מסעותיו ברחבי העולם.
הניגון חזר בחדר עם גופתו של קים ג'ונג איל – שלוש השתחוויות, חדר הנצחה עם מדליות, תמונות וכל היתר. אחת התמונות שהוצבו בחדר היא של קים ג'ונג איל ויאסר ערפאת לוחצים ידיים. במוזיאון הידידות הייתה תמונה שלהם מתחבקים, וגם לא מעט מתנות מ"פלסטין". מה שנקרא אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה.
גאים בניסוי הגרעיני
היעד הבא היה המטרו של פיונגיאנג, שלטענת גורמים במערב התיירים מורשים לנסוע בו שתי תחנות בלבד, פשוט משום שיש בו רק שתי תחנות. אכן נסענו שתי תחנות, אבל לא יכולנו לאשש או להפריך את הטענות כיוון שלפחות למראית עין הרכבת המשיכה לתחנה נוספת. כאשר יצאנו מהמטרו ורצינו לחזור למלון שהיה במרחק 70 מטר מאיתנו, המדריכים התעקשו משום מה שנחזור באוטובוס ולא נלך ברגל.
לאחר שיצאנו לראות את ריקודי הרחוב המרשימים לכבוד ה־9 בספטמבר, ביקרנו בסופרמרקט בלב העיר שהציג לכאורה את חיי השפע של פיונגיאנג. אם לשפוט על פי השפע היחסי שראינו שם, נראה שלפחות תושבי הבירה פיונגיאנג חיים לא רע כל־כך מבחינה כלכלית. אלא אם כן מדובר בסוג של הצגה עבורנו, כמו "המופע של טרומן".
בסיומו של היום ביקרנו בפסטיבל הבירה של פיונגיאנג, שלדעתי איננו נופל מכל פסטיבל בירה גרמני מבחינת הארגון, שמחת החיים ואיכות הבירה. בכלל, הצפון־קוריאנים שותים בירה יותר ממים. אולי זה עניין תרבותי, ואולי יש להם סיבה טובה להשתכר.
כך או כך, חזרנו למלון והתקשרנו הביתה. אבא שלי השיב לשיחה ושאל בהיסטריה אם אנחנו בסדר והאם הרגשנו משהו. לא הבנתי על מה הוא מדבר, ואז הוא סיפר על הניסוי הגרעיני שקוריאה הצפונית ביצעה באותו יום – הניסוי הגרעיני הגדול בתולדותיה. למחרת שוחחנו עם המדריך לי על הניסוי, ולמרבה ההפתעה לא הייתה לו שום בעיה לדבר על הנושא. הוא אמר שהניסוי היה מוצלח מאוד ושהוא גאה ביכולות הגרעיניות של מדינתו. הוא טען שהניסוי הוכיח לעולם כולו, ולארה"ב בפרט, שלא כדאי להתעסק איתם.
פלאשבק לגרמניה הנאצית
כאשר קים איל סונג חזר מברית המועצות כדי להיאבק ביפנים, הוא הגיע לעיר הנמל ונסאן במזרח המדינה. תחנת הרכבת שאליה הגיע נשמרה היטב, וכך גם הקרון שבו שהה, והם מהווים עוד זירת הנצחה. האתר המרכזי בעיר הזו הוא "מחנה הנוער הבינלאומי". המחנה נראה מדהים בגודלו וביופיו, והוא מטופח ושמור כל כך עד שהתקשינו להאמין שבאמת מגיעים לשם ילדים.
לפתע, כאשר יצאנו מאחד המבנים של המחנה, ראינו מאות ילדים בלבוש אחיד של מכנס שחור, חולצה לבנה וצעיף אדום. הם תרגלו טקס כלשהו. בזמן שצפינו בהם הם ביצעו מין מועל יד נאצי שהעביר בנו צמרמורת. המחזה עורר אצלי פלאשבק לסרטים ההיסטוריים מגרמניה הנאצית, וכמובן גם ל"1984" של אורוול. למחרת חזרנו לפיונגיאנג וראינו את המופע שתיארתי בתחילה, מופע מדהים עם סיום הזוי כל כך.
את היום האחרון של הטיול בילינו באזור המפורז בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית. נסענו באוטובוס, וכשהגענו לנקודה מסוימת הצטרפו אלינו שלושה חיילים שתפקידם "לשמור עלינו מפני פרובוקציה אמריקנית". באזור המפורז ראינו את הבית שבו נחתם הסכם הפסקת האש בין קוריאה הצפונית לאו"ם. המדריך המקומי טען שארה"ב התביישה כל־כך בהפסד שלה, שהיא חתמה על ההסכם עם דגל האו"ם ולא עם דגלה שלה.
את הגבול בין קוריאה הצפונית לדרומית חוצה מין צריף כחול שבו מתקיימות שיחות רשמיות בין המדינות. בימים כתיקונם תיירים מורשים להיכנס לצריף, אך לנו לא אפשרו זאת בטענה ש"האמריקנים פרובוקטיביים במיוחד כעת", כלומר אחרי הניסוי הגרעיני. ליד הצריף מהצד הצפון־קוריאני, זיהיתי מזגן של חברת 'סמסונג' הדרום־קוריאנית. אירוניה במיטבה.
בהמשך סיירנו בעיר מורשת עתיקה ובמקדש קונפוציאני באזור. חזרנו לפיונגיאנג לארוחת ערב עם מנכ"ל חברת התיירות הקוריאנית שליוותה את המסע. הוא בירך אותנו, והביע תקווה ל"יחסים ידידותיים בין ישראל לקוריאה". למחרת נפרדנו מהצוות שליווה אותנו בטיול, והמדריך לי אפילו הזיל דמעה. טסנו לבייג'ין וממנה בחזרה לישראל, עמוסי חוויות ומחשבות.
מבחינתי זהו הטיול הטוב ביותר שיצאתי אליו עד כה. מדינה שמפארת את מנהיגיה המתים ובונה לכבודם מונומנטים מרהיבים, לעומת עוני כבד בכל מקום מחוץ לפיונגיאנג, שגם היא לא העיר האידיאלית לחיות בה. זו הייתה חוויה סוציולוגית ואנתרופולוגית מן השורה הראשונה, לראות עולם שקשה להאמין כי הוא קיים במאה ה־21.
מרתק! תודה!
למתעניינים מומלץ הספר "אין מה לקנא – חיי היום-יום בקוריאה הצפונית" של ברברה דביק
הכי קרוב כדי להבין את חייו ההזוים של הצפון-קוראני
מי בעצם נותן מדליה למנהיג? הרי המנהיג הוא הסמכות העליונה. היתכן שהמנהיג מעניק מדליות לעצמו?
המדליות ניתנו לו ממנהיגים של מדינות זרות. בעיקר, כמובן, מדינות הגוש הקומוניסטי.
תכלס
זה החלום הרטוב של אובמה
חוץ מזה מעניין תודה
מחיר הטיול ? רק בקבוצות ?
מאמר מאוד מעניין אף מעניין היה לראות תמונות גם
פחות רשמיות .
מחיר הטיול הוא 3850 דולר. זו חברת תיירות שמוציאה, מן הסתם, רק קבוצות. אם אתה רוצה לבד ללא קבוצה אז זה אפשרי באמצעים אחרים שהם יותר מסובכים.
אם היית מסרבים להשתחוות, הייתה סנקציה?
איך אתה מסוגל בתור יהודי להשתחוות לפסל?!
עשרות אלפי יהודים קיפחו את חייהם ונרצחו על כך שסירבו להשתחוות לעבודה זרה, ועשו זאת בשמחה. ואתה משתחווה לפסל? בלתי יאומן! גם אם לא חשבת על כך וגם אם לא שמת לב – במעשה הזה אתה זילזלת וצחקת על כל בני האומה הישראלית שבחרו למות ולא לעשות את אחת משלושת העברות הכי חמורות שיהודי יכול לעשות!
אתה רוצה לריב עם השומר או לאכול את הענבים?
כתבה מרתקת! תודה רבה על השיתוף. שופך עוד אור על התעלומה שנקראת צפון קוריאה
לפחות הצפון קוריאנים לא מזניחים את תעמולתם על מטבעותיהם – שער הנצחון בסגנון הצרפתי מצויר על מטבע של 1 וון הנזכר כאן :
https://www.geocities.ws/mercuguinness/mercuguinness.html#KOREA_N
כתבה מרשימה , אמיתית ומרתקת,כל הכבוד!!(זיווה רוזנר,אשתו של דן רוזנר שנסע איתך לטיול)
תודה רבה! תמסרי לו ד"ש!
היי ליאוניד
סקירתך מאלפת – מאחר והיינו יחד באותו טיול אולי תגובתי תהיה אחרת.
אני שמעולם לא חייתי בארץ עם משטר דיקטטורי – לא ציפיתי לגדולות
ומה שגרם לי להצטרף לטיול זו הסקרנות.
הבניה המפוארת בעיר הבירה פיונג יאנג היא לא יותר מאשר תפאורה
המנסה להעלים את העוני, הדיכוי, פולחן האישיות בצורה מטורפת ובזבוז
מיליארדי הדולרים (שאינם) על ארמונות פאר.
אכן כך, רק ששמי ניקולאי 🙂
פולחן האישיות הוא באמת תופעה מאוסה.
אבל אם תחשוב על זה, אז תראה שגם בחברה שלנו זה קיים באופן קצת שונה.
החל מהערצת החסידים לרבי (חב"ד) וכלה בהערצה של סלבס, שחקני כדורגל, אומנים ודוגמניות.
באמצע קיימת הערצה למנהיגים כמו "רבין", "בגין" וכו'.
לדעתי אפשר לכבד ולהעריץ מנהיג אם זוכרים שהוא רק אדם, ויודעים להעביר עליו ביקורת בדברים מסוימים.
להעריץ אמנים כדורגלנים סלבס וכו זה מרחיב את החופש שלך כי זה מביא אותך מישהו להזדהות להעריך את האמונות שלו או להעריך את היכלות שלו , ותמיד יש ביקורת עליהם.
ברגע שהערצה (שלא נומר הערצה עיוורת שהיא אף פעם לא טובה) באה למישהו שיש לו סמכות ויכול להחליט עלייך כאן החופש שלך נפגע כי הוא יכול לשעבר אותך.
http://www.skepticaldoctor.com/2010/01/15/classic-dalrymple-the-wilder-shores-of-marx-excerpt-1991/?doing_wp_cron=1475170076.4457039833068847656250
מעניין לקרוא. אותי דווקא מעניין מה סיפר לך המלווה לי שאיתו התידדת? האם מישהו מהמלווים סיפר לך משהו שנוגע לחיים שלהם שם? האם התשובות שלהם היו תמיד שהכל טוב ומושלם?
היו לי עם לי הרבה שיחות על הרבה נושאים. חלק מהנושאים היו "כבדים" כמו היכולות הצבאיות של ישראל וקוריאה, נשק גרעיני, מלחמות ישראל, הגיוס שלי לצבא וכו', וחלק מהנושאים היו "קלים" כמו קריוקי, הידע שלי על קוריאה, הלימודים שלי בישראל ועוד. אפילו פעם הוא שאל אותי שאלה ממש הלכתית על איך קובעים מי יהודי ומי לא. בקיצור דיברנו לא מעט על הרבה.
בנוגע לשאלתך השניה, הם כן שיתפו אותנו בחיים האישיים שלהם. הם סיפרו על הנישואין שלהם, הילדים שלהם, מה בן/בת זוגם עושה בחיים, מה הם אוהבים לאכול, איזה בילויים יש להם וכו'. הם כן ידעו לומר שלצד החיים המושלמים לכאורה שלהם, יש אנשים שלא מרשים לעצמם ללכת למשל לערב קריוקי או בילוי אחר. הם לא הכחישו גם שאנשים שונים מקבלים שכר שונה ולא שווה. ובכל זאת, הם דאגו להדגיש שאף אחד לא סובל ממחסור בקוריאה הצפונית. אף אחד.
תודה על התשובה. היה לי מאוד מעניין לקרוא אותה. האם דיברת איתם על נושאים פחות נוחים? למשל מדוע אין להם אינטרנט, התאורה המועטה ברחובות, העובדה שהם לא יכולים לצאת מהמדינה וכד׳. איך הגבת כשהם ענו לך תשובות שנשמעו לך לא אמינות? (בסרט של ליאור דיין למשל הוא מספר שהוא שאל מדוע אין תאורה וענו לו תשובה שהיה ברור שהיא סיפורי אלף לילה ולילה). האם הנהנת בהסכמה או שניסיתי להקשות ולקבל תשובה אחרת?
כן בהחלט שאלתי. בעניין האינטרנט אז יש להם רשת פנימית שהם משתמשים בה ולטענתם היא גם מאובטחת בצורה בלתי רגילה ומגנה עליהם, במיוחד מפני "התקפנים האמריקנים". בקשר לתאורה, אני אמנם לא שאלתי בנושא זה אבל מישהי מהקבוצה שלי אכן שאלה והתשובה שהיא קיבלה הייתה שעדיין עובדים על התשתיות באיזורים הללו ולכן בינתיים אין שם חשמל(כן…). בקשר ליציאה מהמדינה, המדריכים שלנו ממש לא מעידים על הכלל, כך מסתבר. המדריך לי הוא בן לדיפלומטים ויצא לו להיות בכמה מקומות בחו"ל. ובעלה של המדריכה קים הוא איש עסקים מטעם הממשל הצפון קוריאני בסין כך שיצא לה להיות בסין. מבחינתם, אין בכלל איסור כזה. המסקנה המשתמעת מכך היא שאנשים יכולים לצאת מהמדינה אם זה מביא לה תועלת דיפלומטית או כלכלית.
בקשר לתגובות שלי לדבריהם, אני אומר באופן חד משמעי שלא ניסיתי להתווכח איתם אלא באמת הנהנתי בהסכמה. בעיניי אין טעם להתווכח איתם כי הם מכירים רק את מה שהם אמורים להכיר. אני לא אתחיל להתווכח איתם, למשל, על מי התחיל את מלחמת קוריאה. אני אספר לך על מקרה שמבהיר למה אני מתכוון: היינו במוזיאון הניצחון בפיונגיאנג ואני ניגשתי למדריך לי ושאלתי אותו האם במתחם המוזיאון יש איזכור כלשהו לחיילים הסינים שנלחמו במלחמה לצד הצפון. הוא ענה לי, לאחר בירור עם המדריכה של האתר, שיש אולם שלם בתוך המוזיאון שמוקדש לאותם חיילים סינים אך אנחנו לא נהיה בו כי המוזיאון ענקי ואין לנו זמן לעבור בכל האולמות. דקה אחרי זה הוא ניגש אליי ושואל אותי מאיפה אני יודע שהיו חיילים סינים במלחמה הזו(שאלה מוזרה כשלעצמה לדעתי), ואני עונה שקראתי שבשלב מסוים של המלחמה מאו טסה טונג שלח כמיליון חיילים להילחם לצד הצפון. הוא עונה לי במין נזיפה כזו שבמלחמה היו "רק", 300 אלף חיילים סינים ולא מיליון. וכאן נשאלת השאלה מה היה הטעם שלי להתווכח איתו? התשובה היא שאין טעם. הוא מכיר דבר אחד, אני מכיר דבר אחר ואין לנו באמת אפשרות להתווכח על זה בזמן אמת.
דבר נוסף, הסרט של ליאור דיין, הכתבות שלו בנושא וגם הוא עצמו זה תת רמה. הבנתי את זה רק אחרי שאני בעצמי הייתי שם. כל ההיסטריה והלחץ שהוא כאילו הכניס את עצמו אליו זה פשוט משחק מטומטם או לחילופין פארנויה אמיתית של אדם דפוק. הוא לא כתב על שום דבר הזוי באמת שהוא נתקל בו מעבר לקטע הזה עם התמונות שנמחקו(שזה גם לא הכי אמין בדיעבד). לא תיאורי עוני ולא מציאות של 1984. הדבר היחיד שהוא ניסה לעשות זה ליצור מין אשליה שרודפים אותו, שמאזינים לו, ושהכל זה סוג של הצגה בשבילו. "עיתונאי חוקר".
היי, תודה ששיתפת בחוויות שלך. נהניתי לקרוא. אני השתתפתי בטיול של הקבוצה המאורגנת השנייה שיצאה (יצאנו ב18.9).
גם אותנו ליוו שני הלי שליוו אתכם, אך ליוותה אותנו מדריכה אחרת, משיהי בשם גברת לי.
מעניין שאנחנו כינינו את לי המשגיח בשם ״השב"כניק״ או ״השב"כ״ (לא היו אצלינו יוצאי ברית המועצות לשעבר…). והוא דווקא היה בסופו של דבר הכי פחות קפדן מבין השלושה. או אולי אפשר לומר שהוא היה הכי פחות מפוחד…
אגב גם לי השבכניק היה בחו"ל, הוא היה מפקח על פועלים בסין ובדובאי, וגם המדריכה גברת לי היתה בחו"ל כי היא בת של דיפלומטים.
מן הסתם לתפקיד שכולל הדרכה של תיירים הם בוחרים רק אנשים ששהו בחו"ל, הרי הם לא רוצים שתיירים יספרו לאזרח צפון קוריאני מן השורה שכלל לא מודע לעולם שבחוץ, כל מיני דברים שעלולים לזעזע את עולמו ולגרום לו לערוק.
אגב, כפי שאתה יודע, במלון היו לנו ערוצי טלוויזיה זרים, אך אחד המדריכים אמר לנו שבחדר שלהם במלון יש רק את הערוץ הקוריאני המקומי, וביקש בחשאי שנספר לו מה קורה בעולם.
העוני והדלות דווקא לא היו אלו שעשו עליי את עיקר הרושם (גם בטיול שלנו היה כביש סגור וראינו דוגמית לתנאים פחות נוחים מפיונגיאנג. מה שאותי מאוד זעזע היה מראה הפועלים הצפון קוריאנים שעובדים בסין ועלו איתנו במטוס מבייגין לפיונגיאנג. הם נראו כמו שלדים, ממש כמו בצילומי השואה, עם בגדים מסמורטטים, הם היו כהים מאוד כנראה מעבודה רבה תחת השמש, וחסרי הבעה לחלוטין עם עיניים מושפלות מטה. היו להם משגיחים שהובילו אותם ממש כמו עדר בהמות והם לא זזו מטר אם לא קיבלו הוראה מפורשת לכך. כך שהמקומיים שראינו בכפרים נראו עוד במצב טוב לעומת הפועלים שעובדים בסין).
מה שאני הרגשתי בטיול הוא בעיקר תחושה של כלא. אסור לצלם, אסור ללכת לפה, אסור ללכת לשם, אסור לעשות כך ואסור לעשות כך ובשלב מסויים היה נראה שהמדריכה ממציאה איסורים מרוב פחד. אגב על פי המדריך תשח, המדריכה שלכם היתה הרבה יותר משוחררת והעדיפה שתשח ידבר ויעזוב אותה בשקט, ואילו המדריכה שאנחנו קיבלנו היתה מאוד קפדנית, רצתה לנאום הרבה, ובעיקר כנראה היתה יותר מפוחדת שחס וחלילה תקרה טעות בקבוצה שבאחריותה (כי ברור שהיא זו שתענש). אגב היו מקרים שקיבלנו אישור לצלם ממדריך אחד או אפילו מהשבכניק לי אבל מדריך אחר שגילה על כך אסר את זה. בכלל היו המון מקרים שראינו את הפחד שלהם אחד מהשני (הם פתאום ביטלו אישורים שנתנו או שינו תשובות לשאלות כשהם ראו שיש מדריך אחר לידם).
אגב בטיול שלנו כבר אסרו להשמיע מוסיקה ישראלית באוטובוס (הבנתי שאצליכם זה עוד היה מותר…).
לי המדריך אפילו התנצל בסוף הטיול על מגוון האיסורים (אך אצלינו הוא לא הזיל דמעה…). נראה שבטיול שלנו הצליחו לתת לנו תחושה קצת יותר אמיתית של מה שעובר על האזרח.
לגבי התשובות שקיבלנו מהמדריכים- היו מקרים ששאלנו את שני הלי את אותה שאלה בנפרד וכל אחד נתן לנו תשובה אחרת.
לי השבכניק היה מאוד נחמד, אבל 90 אחוז מהתשובות שלו היו שקרים (שקרים מצחיקים שהיה ברור שהם מעשיות אלף לילה ולילה), והוא ידע את זה אבל זה מה שאמרו לו לומר, והוא לא יכל להגיד לנו את האמת.
לי המדריך לעומת זאת, נתן תשובות שנשמעו קצת יותר קרובות למציאות, ובכלל היה נראה שקשה לו לשקר, ובכל פעם שהוא שיקר הוא חייך מן חיוך מוזר כזה.
כששאלתי אותו אם יש להם אינטרנט, הוא ענה לי שיש להם רשת פנימית, אז שאלתי "ומדוע אין לכם אינטרנט?", הוא חשב המון המון זמן, התלבט מה להגיד לי ובסוף אמר: "אני לא יודע".
היו לי עם לי המדריך שיחות שבפירוש הראו לי שהוא מבין מה הולך במדינה שלו, אבל היה לי ברור שהוא צריך להמשיך בהצגה כדי לשרוד שם.
אני דווקא חושבת שהסרט של ליאור דיין העביר תחושה שכן קיימת שם. אני למשל, נשאלתי מספר פעמים מדוע אני לא מצטלמת לצד המנהיגים הדגולים (כן הצטלמתי, אבל כנראה לא במידה הרצויה), אבל אני משום מה קיבלתי שם השגחה צמודה במיוחד, אז אולי אני לא דוגמא…
אין ספק שזה טיול מרתק, אני הבנתי טוב יותר איך מרגישים האזרחים שם, את תחושת חוסר החופש והפחד האמיתי לדבר.
עוד כמה הערות קטנות…. (וואוו, אני פתאום שמה לב שיחסית לטיול שבו בעיקר ראינו פסלים של המנהיגים ה"דגולים" ובעיקר השתחווינו לכל מוצג דומם בדמותם, יש לי הרבה מה לכתוב)
הסתכלתי בפייסבוק שלך ומתברר שרק לי עם החולצה הכחולה היה משותף לנו ולכם. מה שמעניין זה שאתה קורה ללי עם החולצה הכחולה "קגב" ואילו אצלינו הוא היה בפירוש אחד מהמדריכים…
הלי השני שלכם (זה עם החולצה הלבנה שצילמת) זה בפירוש לא הלי שלנו 🙂
לי השבכניק שלנו היה עם חולצה הלבנה, והוא היה קצת שמנמן, והוא זה שסיפר לנו שהוא היה מפקח על פועלים בסין ובדובאי, והוא אפילו לא הוצג כמדריך, כך שהיה ברור לכולנו מה הוא. הוא היה הכי זרקן שם מבחינת הקפדה על איסורים.
המנהל של המדריכים היה איתנו יחסית הרבה (לא יודעת מה תפקידו, מנהל או סגן החברה, אך הבנתי שגם בטיול שלכם הוא ביקר), ושני המדריכים- גברת ומר לי (עם החולצה הכחולה) ניגשו אליו כל כמה דקות כדי לשוחח איתו, להתייעץ איתו לגבי המסלול (ובעיקר להתחנף אליו בצחקוקים שנראו מזוייפים). לי השבכניק לעומת זאת כמעט לא החליף עם מנהל החברה מילה אחת בכל הטיול (לפחות לא לידינו). לי השבכניק גם לא החליף כמעט שום מילה עם המדריכה.
אה, והצלם שלכם היה גם הצלם שלנו! בחור חייכן מאוד, אך לא ידע מילה באנגלית.
ונזכרתי בעוד משהו שראיתי והמחיש לי באופן בולט את חיי ה"חופש" במדינה ועד כמה כל מה שראינו בעיר מחושב מראש: קצת לפני הכניסה לפיונגיאנג היתה עמדת בידוק צבאית – וכל הולך רגל ורוכב אופניים שרצה להיכנס לעיר, נאלץ לעצור, להראות מסמכים מסויימים לחייל בעמדה, ורק אז הורשה להיכנס לדרך שמובילה לעיר הגדולה… הבחנתי בעמדה כשנכנסנו לפיונגיאנג ובאופן נדיר היה לפני הכניסה לעיר פקק שגרם לאוטובוס להיכנס לעיר בצורה איטית.
ומשהו לסיום: כשדיברתי עם אחד המלווים הזכרתי גם נושאים "אסורים" כמו מחנות עבודה וחופש ביטוי (גם כך קיבלתי השגחה דיי צמודה, אז לפחות ניצלתי את זה לשיחות מעניינות שקשורות להרגשת חוסר החופש שלי). אני יודעת שתשח המליץ בחום (ואולי בצדק) שלא לעשות זאת, אך היה לי חשוב להבהיר למדריכים (ועשיתי את זה ממש ברמיזות) שאנשים מבחוץ כן מודעים למה שעובר על האנשים במדינה שלהם, שלמרות המציאות הורודה שמנסים להציג לנו, אנחנו מודעים לסבל שלהם, להבהיר להם שה"מערכת הסוציאליסטית" (כך הם מכנים את שיטת המשטר שלהם) בגירסתה הקיימת היא לא דבר שמקובל בעולם היום.
המלווה בדרך כלל שתק, הוא לא ניסה להכחיש או להצדיק או לספק תירוצים, ואפילו קיבלתי תשובות שהפתיעו אותי בכנותן (אך תוקנו על ידו מיד לאחר שנאמרו, כי יכלו להישמע כמשהו שלילי על המשטר…).
אני בפירוש לא ממליצה לאחרים להעלות את הנושאים האלו בפני המדריכים, לא כי אתם עלולים לקבל נזיפה חמורה וגירוש תמידי מקוריאה הצפונית, אלא בעיקר כי זה שם בסיכון את המדריכים (כי אולי מישהו יאזין לשיחה וילשין שהם לא ענו לך בצורה נכונה).
הרושם שלי הוא שהמלווים פשוט עושים הצגה כדי לשרוד, לא התרשמתי שמישהו מהם ממש מאמין בכל ליבו בצדקת הדרך של המנהיגים שלו (בייחוד כשכל המלווים היו בחו"ל, חוו את טעם החופש ומשוחחים עם זרים על מציאויות אחרות).
בכלל, לאחר שקראתי הרבה סיפורי עריקים צפון קוריאנים (חלקם מהמעמד הגבוה וחלקם ממעמד הפועלים)- אני חושבת שרוב האנשים שם נאמנים למשטר כתוצאה מפחד ממשי לחייהם (גם את המעמד הגבוה מאלצים לראות הוצאות להורג מגיל קטן) ולא כתוצאה מאמונה בצדקת הדרך של מנהיגיהם הדגולים.
קוראים לי ירדן ואשמח לדבר איתך לצורך כתבה שאני כותבת בנושא. אשמח אם תצרי קשר: 0506684144
שלגיה היה ממש מעניין לקרוא את התגובות. תודה.
תודה.
אגב אולי לא הובן מתגובותיי, אבל בעקבות הביקור שלי בצפון קוריאה, אני מאוד בעד ביטול הטיולים המאורגנים לשם.
רק אחרי שביקרתי שם, הבנתי עד כמה המשטר שם נוראי והבנתי בדיוק לאן הולך הכסף שנתתי.
כמו שלא הייתי מבקרת בגרמניה הנאצית בתקופתו של היטלר כדי "לראות את המדינה המסקרנת, הילדים המוכשרים, המבנים היפים והתעשייה המגוונת",
בזמן שאנשים נרצחים במחנות ההשמדה, כך לדעתי אסור לבקר במדינה הזו, ולתת כסף למשטר הדיקטטורי והרצחני הזה (שבדיוק כמו המשטר הנאצי מרכז אנשים במחנות עבודה, מענה אותם ורוצח אותם).
ועושה לי מאוד רע לחשוב שחברת טיולים ישראלית מרוויחה כסף מביקור בדיקטטורה כזאת
(ואני שוב חושבת על המצב התיאורטי שבו חברת תיירות היתה עושה רווחים מביקור בגרמניה הנאצית, בזמן שמליוני יהודים ומתנגדי משטר מושמדים במחנות השמדה).
ולקוריאה הדרומית? לשם מומלץ להגיע? או שגם שם מסוכן מפחיד ותובעני ?
קוריאה הדרומית היא מדינה דמוקרטית ומודרנית.
סמסונג, LG, יונדאי, קיה, סאן יאנג. כל אלו זה מותגים דרום קוריאנים
קוריאה הדרומית מדינה מדהימה, מתקדמת וליברלית שנות אור מישראל החשוכה. והם גם מעריצים את העם היהודי שהוא בעינייהם אולי הנשגב, המתקדם, והמלומד בעולם. אינני יודע מדוע התייר הישראלי אינו מגיע לשם, אבל אולי טוב שכך, כי האשליות הקוריאניות יתפוגגו כהרף.
די מספיק לבקר שם. הכסף שאתם מוציאים הולך לשלטון כדי לדכא את העם.
ההורים שלנו נרצחו בשואה והעולם שתק.
היום העולם שותק!