אילוף תקשורתי? מתי ומדוע התחיל מבקר המדינה לרדוף את נתניהו

כשעוקבים אחר פעולותיו של מבקר המדינה יוסף שפירא בשנים האחרונות, מתקבל הרושם שהוא הצטרף למאמץ להפיל את ממשלת נתניהו ואת שלטון הימין. מאז בחירות 2015 משתמש שפירא במשרד מבקר המדינה כדי לתקוף את הממשלה והעומד בראשה שוב ושוב באופן לא ענייני ולא ראוי. החל בדו"חות שפורסמו במהלך מערכת הבחירות על מעונות ראש הממשלה ומשבר הדיור, דרך הדו"ח על הוצאות הריהוט של רה"מ ודו"ח הנסיעות של השרים – שהתמקד באופן מוזר בעיקר בנתניהו – וכלה בקריאתו האחרונה ליועמ"ש מנדלבליט לחקור את ראש הממשלה על פרשיית הנסיעות, אף שהנושא נבדק בעבר על ידי וינשטיין ונגנז.

מהצטברות המקרים מתקבל הרושם כי המבקר שפירא חבר לעיתונאים ופוליטיקאים מסוימים שסימנו לעצמם כמטרה להפיל את נתניהו באמצעות חקירות ובדיקות ולא באמצעות הקלפי, במטרה להגשים את מטרותיהם הפוליטיות במסלול עוקף דמוקרטיה.

אך לא תמיד שפירא נהג כך. למעשה, השנים הראשונות לכהונתו התאפיינו בהתנהלות הפוכה בתכלית. שפירא, שמונה על ידי נתניהו (בהמלצת יריב לוין) במחשבה שהוא יהיה שמרן ומתון בניגוד לקודמו האקטיביסט מיכה לינדנשטראוס, סיפק בדרך כלל את הסחורה. כפי שנראה להלן, הוא סירב באופן עקבי לניסיונות להשפיע עליו שיעשה שימוש בכוחו וסמכויותיו למטרות החורגות מביקורת המדינה במובנה הקלאסי והמצומצם. לא אחת הצהיר שפירא במפורש כי בכוונתו למתן את המלחמה בשחיתות שעליה הכריז לינדנשטראוס, ולהתמקד בהפיכת מוסד מבקר המדינה לגוף המקדם אג'נדה של זכויות אדם וצדק חברתי.

כפי שנראה בפרוטרוט, בתקופתו הראשונה כמבקר הותקף שפירא בעקביות ובתקיפות על ידי 'הארץ' וערוץ 10 – בעיקר על ידי העיתונאים רביב דרוקר וגידי וייץ – שהתאכזבו קשות מגישתו המתונה ומניתוק הקשרים המיוחדים שהיו להם עם בכירים במשרד וצמצום היכולת להשתמש בו כמכפיל כוח לעבודתם התחקירית.

בצר להם, הפעילו הללו אנרגיה תחקירית רבה על המבקר עצמו. הם חקרו את ניגודי העניינים שלו ואת קשריו עם עורכי דין בכירים במשק, עם חברים מהעבר, עם פוליטיקאים ואחרים – ותקפו אותו בעקביות ובשיטתיות לאורך תקופה ארוכה.

כשעוקבים אחר פרסומיהם של העיתונאים ואחר פעולותיו של המבקר עצמו, מתקבל הרושם שהמאמצים הללו נשאו פרי. במהלך פברואר 2015, לאחר התקופה שבה שהה שפירא בחופשה, חל מהפך במדיניותו: המבקר הישן חזר מחופשתו לוחמני, מגויס ומסור, ותוך שבועות ספורים פורסמו שני דו"חות (המעונות והדיור) שהיוו התערבות חמורה ופסולה במערכת הבחירות שהייתה בשיאה. סמוך לאחר מכן פורסם דוח נוסף על הוצאות רה"מ, ומאז המבקר האקטיביסט לא נח לרגע.

מה גרם לאותו היפוך? מה הוביל לשינוי כה קוטבי במדיניותו של שפירא?

את התשובות לשאלות הללו ייתכן שלעולם לא נדע. עם זאת, בשורות הבאות אנסה לתאר בפירוט ככל הניתן את הלחצים שהופעלו על המבקר ואת הגורמים שפעלו בסביבתו, בניסיון להצביע על התופעה. את ההסברים, ההשערות והתובנות נשאיר בשלב זה לקורא.

טיפול שיטתי במבקר המאכזב

מאז השבעתו ועד אותה התהפכות שתיארתי בפברואר 2015, זכה שפירא לטיפול שיטתי מצד רביב דרוקר וגידי וייץ. כבר בספטמבר 2012, שלושה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, דיווח וייץ על כך ששפירא פיטר את ניצב־משנה בדימוס נחום לוי, יועצו לענייני שחיתות של המבקר הקודם, שהוביל את העבודה בעניין דו"ח הנסיעות. התרעומת של וייץ וחבריו הייתה ברורה, והיא ניכרת מתוך סגנון הידיעה. גם המבקר חש בכך, וכפי שחשף לימים רביב דרוקר הוא ניסה לרכך את העיתונאים הזועמים באמצעות מתן 'סקופ'. כך מספר דרוקר בטור ארוך שפרסם ב'הארץ' ביוני 2016, לאחר שפורסם לבסוף דו"ח הנסיעות:

הידיעה על הדחת לוי פורסמה לראשונה ב"הארץ" ב־12 בספטמבר 2012. בבוקר שבו פורסמה הידיעה, בשעה שבע, התקשרו אלי ממשרד מבקר המדינה. לא עניתי. השאירו הודעה, "המבקר מחפש אותך". יש זמנים שאתה מעדיף שהדם שלך יתקרר קצת לפני שאתה מדבר. לאורך הבוקר המשיכו לחפש אותי ממשרד המבקר. "אולי אתה יכול להגיע אליו לפגישה היום?" נשאלתי. לא הסתדר לי. בסוף דיברנו בטלפון בצהריים.

"רציתי לתת לך ראשון את הסיפור על מי יחליף את לוי", אמר המבקר. "מי?" שאלתי. "עמיחי שי", אמר המבקר בגאווה. "הוא היה ניצב במשטרה. מכיוון שלא ענית", התנצל שפירא, "כבר הוצאנו את זה". החמצתי את הסקופ הענק.

דרוקר, כמובן, לא התרצה. כחודש לאחר מכן, כאשר פיטוריו של לוי נכנסו לתוקף, פרסם דרוקר בבלוג שלו פוסט חריף ונוקב נגד המבקר, והאשים אותו בסגירת דיל עם נתניהו. תחת הכותרת "לא יכול להיות שזו עסקת שפירא-ביבי־טורס, לא יכול להיות", שפך דרוקר את זעמו:

אני נורא רוצה להאמין למבקר המדינה. נורא. באמת. מפחיד אותי לחשוב שבאמת הייתה פה איזו עסקת בר און חברון נוראית כזאת ושהשופט שפירא פשוט משלם לראש הממשלה על מינויו למבקר, כנגד כל הסיכויים, באמצעות סגירת תיק ביבי טורס.

כחצי שנה לאחר מכן, בגלגול נוסף של פרשיית נחום לוי בתקשורת (שבמסגרתו התנצל שפירא בפני לוי), כתב דרוקר את הדברים הבאים:

כך או כך, יש רק בעיה קטנה. הוא מבקר המדינה, ואנחנו תקועים אתו לשנים ארוכות. לא לבלוע ולא להקיא. כל התהליך המבורך בו משרד המבקר לאורך עשרים שנה קיבל שיניים, ממרים בן פורת ועד אליעזר גולדברג ומגולדברג עד לינדנשטראוס (שאכן קצת לקח את זה גשר אחד רחוק מדי), נמחק בבת אחת.

רגיש לדימויו הציבורי

מאז "האכזבה" ממנו בעניין חקירות נתניהו, היה שפירא נתון למתקפות סדרתיות במגוון רחב של נושאים. ברמה העקרונית הטיח בו גידי וייץ שהוא "נכנע לשררה" ו"נבחר כדי שאיש לא ייפגע"; שהוא "מצא מטרה חשובה: לשמור על עצמו"; ושאפילו חקירתו בעניין הפרת זכויות אדם במבצע 'צוק איתן' נעשתה בהזמנת נתניהו כדי "לנטרל" לחץ בינלאומי.

דרוקר המשיך ללחוץ בעקביות בעניין 'ביביטורס', תוך שהוא משתמש בביטויים חריפים נגד שפירא. בינואר 2014, למשל, כאשר היועמ"ש הודיע על סיום הבדיקה בנושא, כתב דרוקר תחת הכותרת "הקומבינה לקבורת דו״ח ביבי טורס": "מווינשטיין ושפירא כבר אין לאף אחד ציפיות. חבל שכל כך הרבה אנשים טובים במורד שרשרת המזון משתפים פעולה עם פעולת הטיוח המכוערת הזאת".

מעבר לנאצות ומאמרי הדעה, הפעילו העיתונאים על המבקר לחצים אפקטיביים הרבה יותר. ראשית, הם תקפו בעקביות את עצם מינויו, טענו שהוא מריח "כמו קומבינה", וחקרו לעומק את מערכת קשריו עם ראש הממשלה וגורמים שונים במטרה לבצע דה־לגיטימציה לכל החלטה שאינה מחמירה עם נתניהו.

כך, הצביע גידי וייץ על קשריו של המבקר עם עורכי הדין חיליק גוטמן ומיכאל שניידר (שהיה שותפו למשרד), ועל הקשרים של השניים לגורמים בליכוד. בכתבת פרופיל מפורטת שפורסמה בספטמבר 2013 תיאר וייץ את "הקמפיין" שניהל שפירא כדי לקדם את בחירתו לתפקיד, הודעות סמס שקיבל מגלעד ארדן, פגישה עם בכירי ש"ס, ואף פגישות עם ראש הממשלה עצמו שבעקבותיהן החליט נתניהו לתמוך במועמדותו למשרה.

תיאור מפורט זה, המופיע שנה לאחר כניסתו של שפירא לתפקיד, נועד למטרה אחת: לבצע דה־לגיטימציה לפעולתו, ולקשור מעליו עננה מתמדת של חוסר ענייניות ומניעים זרים. ואכן, כמעט מחצית מהכתבה מפרטת מה שווייץ מגדיר כ"מחדלים" של שפירא בטיפול בשלל פרשיות: דו"ח הרפז, נסיעות נתניהו, הוצאות מעון רה"מ, הוצאות יום ההולדת ה־90 של שמעון פרס, וכן הלאה.

מסקנתו של וייץ ברורה:

הסיפורים האלה חושפים את המתח הפנימי שגועש אצל שפירא: הוא לא רוצה להיכנס לעימותים עם נתניהו, ומנגד הוא רגיש מאוד לדימויו הציבורי ונלחץ כשמציירים אותו כמריונטה בתיאטרון של ביבי וחבריו.

וייץ, שמקושר כנראה למקורות בכירים למדי במשרד המבקר, מודע היטב להלך הרוח של שפירא ולשיח הרווח במשרד:

שפירא כופר בדימוי שנוצר לו בשנה ושלושה חודשים שבהם הוא ממלא את התפקיד. הוא קוצף כאשר בני שיחו מעלים בפניו את הטענה כי הוא נבחר לתפקיד בעצם כדי לאפשר לפוליטיקאים ולרגולטורים להמשיך לחגוג ללא מעצורים. “אני ג’ינג’י שיודע לתקוף”, הוא משיב בלהט, אולם מבקריו ההולכים ומתרבים מבפנים ומבחוץ מתקשים להאמין כי הוא מסוגל להתאגרף עם בעלי העוצמה, וחוששים כי הוא נבחר לתפקיד הזה בפינצטה כדי “שתהיה יראה ויהיה משוא פנים”, כפי שאומר אחד מבכירי משרדו.

לסיום, פורס וייץ הצהרת כוונות בדבר המשימה העיתונאית שנטל לעצמו, הכוללת איום מרומז:

מבקר המדינה יושב על כיסאו במשך שבע שנים. נותר מספיק זמן כדי להפוך את יללות החתול לשאגות נמר.

כפי שנראה להלן, וייץ וחבריו הצליחו לבצע את המשימה במלואה.

מהדקים את החבל

לצד ערעור על עצם הלגיטימציה של שפירא, הושקעה אנרגיה רבה בחשיפת אי־סדרים ושחיתויות במשרד המבקר, ובבדיקה מעמיקה של קשריו הקודמים של שפירא עם אנשי עסקים ועורכי דין פרטיים. בפוסטים רבים בבלוג שלו ובמקומות אחרים חפר רביב דרוקר עמוק בנעשה במשרד המבקר, והצביע על שורה ארוכה של חשדות ובעיות מסוגים שונים. כתוצאה מכך מצא עצמו המבקר חשוף לכל אורך החזית לשורה של שערוריות מסוגים שונים, שהטרידו את מנוחתו.

הממצאים שדלה דרוקר, שחלקם עשויים להטריד, מלמדים שבכיוון הזה שפירא בהחלט פגיע. מכיוון שהוא שימש בעבר עורך דין פרטי, יש לו שורה ארוכה של קשרים וניגודי עניינים שחיטוט מתמיד בהם עשוי לגלות ממצאים לא נוחים. להלן נמנה חלק מחשיפותיו לכאורה של דרוקר, מבלי להתייחס לאמינותן. רשימה חלקית מספיקה כדי להבין עד כמה לחץ בכיוון זה על שפירא יכול להיות אפקטיבי.

כנספח לתחקיר שערך על קק"ל, גילה דרוקר כי עורך הדין אשר אקסלרד – חבר קרוב של שפירא, ומי שהחליף אותו כיו"ר מחוז ירושלים בלשכת עורכי הדין כאשר האחרון התמנה לשיפוט – קיבל מקק"ל חוזה בפטור ממכרז, כאשר לטענת דרוקר נאמר במפורש בחוזה ההעסקה שאקסלרד יעבוד מול "ביקורת המדינה".

בנוסף חשף דרוקר כי גם עורך הדין חיליק גוטמן – אחד הגורמים שסייעו לבחירתו של שפירא, ושבנו מתן משמש עוזרו של שפירא – מקבל עבודות מקק"ל "במיליונים רבים של שקלים". "לא מוגזם יהיה לומר ששפירא חייב לו", כתב דרוקר. "גוטמן כבר שוחח עם שפירא על נושא קק"ל. האם שפירא ילך נגד עמדת שניים מהאנשים המרכזיים שעזרו לו להתמנות לתפקיד – חיליק גוטמן ואשר אקסלרד?"

בפרשייה אחרת, שתחילתה בגלי צה"ל בידיעה של ספי עובדיה, עשה דרוקר פולואפ אינטנסיבי לתגליות בדבר ניגודי עניינים לכאורה בין המבקר לחברת האדריכלים שנשכרה לתכנן את בניין משרד המבקר החדש בירושלים. במרכזה של הפרשייה עמד המשנה למנכ"ל המבקר שמואל יונס (שפרש מאז), שטען לניגוד עניינים בין חברת התכנון לחברת הפיקוח, הקשורים ללקוחות מן העבר של שפירא בימיו כעורך דין פרטי. דרוקר פרסם לפחות שלוש ידיעות בבלוג שלו בנושא, שבהן הוא פקפק בגרסאותיו של שפירא, העלה מסמכים פנימיים לרשת, וסייע לבסס את גרסת המשנה למנכ"ל המפלילה את שפירא.

לכל אורך הדרך המשיך דרוקר לעקוב אחר פרשיית 'ביבי־טורס', תוך שהוא מקפיד להשאיר את הנושא על סדר היום ולסנוט במבקר וביועץ המשפטי לממשלה בכל הזדמנות.

רגע ההיפוך

המאמץ העיתונאי השיג בסופו של דבר את המטרה, וכעבור שלוש שנים של לחץ מתמיד – שפירא התהפך. החתול הפך לנמר, והשאגות נשמעות היטב. כשעוקבים אחר פעילותם של דרוקר ווייץ ניתן גם לזהות את נקודת המפנה: פברואר 2015, בעיצומה של מערכת הבחירות, אחת הסוערות שידעה המדינה.

עם התחממות מערכת הבחירות חזר שוב הלחץ לפרסם את דו"ח הנסיעות של נתניהו. לכך נוסף דו"ח חדש על נתניהו שהוכן במשרד המבקר, על הוצאות מעון ראש הממשלה. קשה להפריז בחשיבות פרסום החומרים עבור השמאל. כפי שהתלונן דרוקר לא אחת, לדעתו לפרסום הדו"ח יכולה להיות משמעות פוליטית, ו"אולי היה משפיע על בחירות 2013".

במקרה או שלא במקרה, שיא הלחץ מצד העיתונאים הגיע כאשר המבקר שהה באסיה במסגרת החופשה השנתית שלו – בין 15 בינואר ל־2 בפברואר. ב־30 בינואר פרסם גידי וייץ ידיעה התוקפת את המבקר על כך שהוא מתעכב בפרסום דו"ח הוצאות מעון רה"מ, תוך שהוא ממשיך בקו הקבוע שלפיו שפירא משרת אינטרסים זרים: "מקורות הבקיאים במתרחש במשרד מבקר המדינה טוענים ששפירא פעל במקרה זה כמו בעניינים אחרים הנוגעים לראש הממשלה – בעצלתיים ובכפפות של משי". מנוסח הדברים ברור שווייץ מתודרך מתוך משרד המבקר, כנראה על ידי בכירים שם. הללו ידעו לספק לווייץ עצה נוספת: לחץ ציבורי עשוי לשנות את עמדת המבקר. הנה:

מקורות המעורים בנושא העריכו כי שפירא נוטה לאמץ את בקשת עו"ד שמרון שלא לפרסם את הדו"חות הקשורים לנתניהו לפני הבחירות, אך סבורים כי לחץ ציבורי יניע אותו לפרסם לפניהן לפחות את הדו"ח העוסק במעונות ראש הממשלה.

יומיים לאחר מכן הנחית דרוקר פצצה משלו, ופרסם את עיקרי טיוטת דו"ח המבקר בפרשיית "ביבי טורס", מתוך ניסיון לכפות על המבקר לבצע מהלך משלו. דרוקר פרסם שורה ארוכה של ציטוטים ומובאות מתוך טיוטת הדו"ח, וסיכם: "למרבה הצער, מבקר המדינה לא חושב כנראה שחשוב מאוד שהציבור ייחשף לדו"ח הזה עוד לפני הבחירות". המבקר רתח מזעם והודיע כי הוא "רואה בחומרה רבה הדלפה של טיוטות או מסמכים הנחזים להיות טיוטות. זוהי תופעה פסולה ולא ראויה, המהווה עברה על החוק".

אך בסופו של דבר, הלחץ עבד: דו"ח המעונות פורסם ב־17 בפברואר 2015, חודש בדיוק לפני הבחירות, ולאחר שבוע נלווה אליו דו"ח נוסף על משבר שוק הדיור. כפי שחשש שפירא לפני שנכנע ללחץ, שני הדו"חות הללו שימשו כלי למפלגות השמאל בקמפיין הבחירות, והן מינפו אותם באופן פוליטי מובהק.

מאז נולד מבקר המדינה מחדש, נדמה שאין רגע דל. אין כמעט נושא שנמצא על סדר היום הציבורי שלא זוכה לטיפול מצידו. אם בהכרזה על "בדיקה", בהצהרה על הכנת דו"ח, או סתם בהבעת עמדה בנושא שנוי במחלוקת. שפירא עסק במתווה הגז; בתאגיד השידור הציבורי; בטיפול במנהרות במבצע 'צוק איתן'; ואפילו הצהיר על עריכת 'בדיקה' בעקבות ממצאי תחקיר 'עובדה' על לשכת נתניהו.

אחד השינויים המשמעותיים בלשכת המבקר היה החלפת היועצת המשפטית של המשרד, נורית ישראלי, ביועץ משפטי חדש – פרופ' יורם רבין. כפי שתיאר משה איפרגן בהרחבה, מינויו של רבין, שהקים יחד עם רביב דרוקר את 'התנועה לחופש המידע', סימל יותר מכול את השינוי במדיניותו ואת ה"דרוקריזציה" שעבר שפירא.

היועץ המשפטי החדש שיחק תפקיד משמעותי בהכנת דו"ח המבקר בעניין נסיעות נתניהו. רבין נכנס לתפקידו בינואר 2016. באותו חודש כבר זומן ראש הממשלה לשימוע אצל המבקר, ובמאי כבר פורסם הדו"ח. כפי שמלמד יומן המבקר שהגיע לידי 'מידה', רבין נכח בכל פגישות העבודה שעסקו בדו"ח זה והיה מעורב פעיל בהכנתו.

שאלות ללא מענה

אין אנו יודעים מה בדיוק גרם למבקר שפירא לשנות את עורו. כיצד הפך החתול לנמר, וכיצד הומרו היללות בשאגות. מה שניתן לקבוע הוא כי המבקר פעל תקופה ארוכה תחת לחצים אגרסיביים, שהיו כרוכים בדה־לגיטימציה שיטתית להחלטותיו ובחיטוט מתמיד בעברו ובמעשיו.

האם הלחץ עשה את שלו? האם בשלב מסוים חשפו וייץ או דרוקר מידע ששפירא חשש מפני פרסומו? האם בחפירות האינסופיות במכרזים שזכו בהם מקורבים כמו עו"ד אשר אקסלרד וחיליק גוטמן, התגלה דבר־מה שעשוי להשפיע על התנהלותו של המבקר?

רק אנשים בודדים יכולים להשיב לשאלות אלו. תפקידנו לעת עתה מסתכם בהעלאתן.

***

תגובת משרד מבקר המדינה: בנוגע לעיתוי פרסום דו"ח המבקר בעניין מעונות ראש הממשלה בעיצומה של מערכת הבחירות נמסר כי "משרד מבקר המדינה נוהג באופן קבוע לפרסם את דו"חותיו כאשר הם מוכנים, בלי קשר למועדי בחירות. כך למשל פרסמה השופטת (בדימוס) מרים בן־פורת ז"ל דו"ח ערב בחירות 1992. בעת שפרסם את הדו"ח השנתי ה־49 בחודש אפריל 1999, כתב השופט (בדימוס) אליעזר גולדברג את הדברים הבאים: "הדו"ח אמור להתפרסם בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת החמש־עשרה… ראוי הוא לזכור ולהזכיר כי גם כשרועמים קולותיה של תעלומת הבחירות לא שותקת הביקורת, וכי גם בהגישו את דו"חותיו לעת הזאת אין מבקר המדינה יורד לזירה הפוליטית ואינו נוטל בה חלק".

בנוגע לשאלה האם היה אירוע כלשהו שהשפיע על ההחלטה לפרסם את דו"ח מעונות ראש הממשלה בעיצומה של מערכת הבחירות, נמסר: "לא ברור למה הכוונה. לא זכור על אירוע כלשהו. כאמור המדיניות הקבועה לפרסם כל דו"ח במועדו".

בנוגע לנסיבות פרישתה של עו"ד נורית ישראלי ומינויו של פרופ' יורם רבין לתפקיד היועץ המשפטי למבקר: "נורית ישראלי פרשה מיוזמתה בחודש יוני 2015, לאחר 35 שנות שירות ציבורי, בתוכן שימשה יועצת משפטית למבקר במשך 14 שנה. פרק זמן כפול מהמקובל לגבי יועצים משפטיים במשרדי ממשלה. פרופ' יורם רבין נבחר לתפקיד על ידי ועדת איתור שבראשה עמד שופט בית המשפט העליון בדימוס פרופ' יצחק זמיר; המשפטנית פרופ' גבריאלה שלו ומנכ"ל משרד מבקר המדינה מר אלי מרזל. בפני הוועדה היה כל המידע הרלוונטי, כולל 'קורות החיים' של פרופ' רבין, בהם נכתב בין השאר כי היה ממייסדי התנועה לחופש המידע".