זוהי המורשת הטראגית של ממשל אובמה: את מקומם של רודנים חילוניים סמכותיים, תפסו טרוריסטים אסלאמיים קיצוניים. אחרי שמונה שנות נשיאותו של אובמה, המזרח התיכון הוא מקום מסוכן יותר משהיה קודם לכן
אחרי שמונה שנות נשיאותו של אובמה, המזרח התיכון הוא מקום מסוכן יותר משהיה קודם לכן. שמונה השנים ההרסניות של אובמה באו אחרי שמונה שנים הרסניות של ג'ורג' בוש, שגם במהלכן הפך חלקו הזה של העולם למסוכן יותר מכפי שהיה. הדבר נכון גם ביחס לאזורי סכסוך רבים אחרים. ב־16 השנים האחרונות נעשו טעויות יסודיות במדיניות החוץ של ארה"ב בכל רחבי העולם, ובעיקר באזור שבין לוב ואיראן – הכולל גם את ישראל, מצרים, סוריה, עיראק, לבנון, טורקיה והמפרץ הפרסי.
באשר לסכסוך הישראלי־פלסטיני, מדיניות אובמה הרחיקה את הסיכויים להשיג פשרה. כאשר ישראל חשה שאמריקה מגבה אותה – תחת הנשיאים קלינטון וג'ורג' בוש – היא העלתה הצעות נדיבות לסיום הכיבוש ולפינוי ההתנחלויות כמעט בכל רחבי הגדה המערבית. למרבה הצער, ההנהגה הפלסטינית – תחילה בראשותו של יאסר ערפאת, ולאחר מכן בראשות אבו־מאזן – לא הסכימה לקבל את הצעותיהם של ראש הממשלה אהוד ברק והנשיא קלינטון בשנים 2000־2001, ואף לא את זו של ראש הממשלה אהוד אולמרט ב־2008. כעת הם מתעלמים מהזמנתו הפתוחה של בנימין נתניהו לשאת ולתת ללא תנאים מוקדמים.
בספרו המבריק 'נידון להצלחה', המתעד את יחסי ארה"ב וישראל, מוכיח דניס רוס באופן חד־משמעי כי בכל פעם שממשלת ישראל בוטחת בגיבוי של ארה"ב היא מגלה נכונות גדולה יותר לוויתורים נדיבים, בהשוואה למצבים שבהם יש לה סיבה לפקפק בתמיכה האמריקנית.
אובמה לא הבין עובדת יסוד מכרעת זו, ובמקום להתייצב מאחורי ישראל הוא דקר אותה בגבה שוב ושוב: החל בנאום קהיר החד־צדדי בראשית כהונתו; עבוֹר בכישלונו לאכוף על סוריה את הקו האדום שהציב על שימוש בנשק כימי, ובעובדה שאִפשר להכליל ברגע האחרון הקלות בעסקה עם איראן; וכלה בסירובו להטיל וטו על ההחלטה החד־צדדית של מועצת הביטחון של האו"ם, שהטילה על כתפי ישראל את חלק הארי של האשמה בקיפאון המדיני הנוכחי.
הפעולות הלא־חכמות הללו – במיוחד החלטת מועצת הביטחון 2334 – העניקו להנהגה הפלסטינית תמריץ לדחות את הצעת נתניהו לשבת סביב שולחן המשא ומתן בניסיון להשיג הסכם שלום על בסיס פשרה. הרי כבר גרמו להם להאמין, בטעות, כי יוכלו להשיג מדינה באמצעות האו"ם או בדרכים אחרות שאינן מחייבות פשרה.
עסקת איראן, אף שעיכבה את איראן מהשגת נשק גרעיני, מבטיחה כמעט בוודאות כי יוּתר לה לפתחו ברגע שהמגבלות העיקריות על העסקה יפוגו, בעוד עשר שנים. ישראל לעולם לא תאפשר למשטר שנשבע להחריב את מדינת הלאום של העם היהודי להניח את ידיו על נשק כזה. הווי אומר שהעסקה עם איראן, שנחתמה לאחר מו"מ שנוהל באופן חובבני, הגדילה בסופו של יום את הסבירות לעימות צבאית מסוכן, לא הקטינה אותה.
כישלונו של אובמה לממש את האיום על המשטר הסורי אם יחצה קו אדום וישתמש בנשק כימי, החליש את האמינות האמריקנית בעיני בעלות בריתה ויריבותיה של ארה"ב כאחד. הוא יצר ואקום שרוסיה מיהרה למלא. טורקיה גם היא הפגינה שרירים של בריון, כאשר המנהיג הרגזן והאגו־מניאק שלה השתמש בדאעש כתירוץ כדי לרדוף את הכורדים, בעלי בריתם של האמריקנים, שתביעתם לעצמאות מדינית חזקה לפחות כמו זו של הפלסטינים.
מדיניותו של אובמה, ובפרט העסקה עם איראן, החלישה את כל בעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב במזרח התיכון – ישראל, מצרים, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וירדן. אויביה המסורתיים – איראן, סוריה וחיזבאללה – התחזקו, יחד עם טורקיה. הטרור גדל ועבר צפונה, לאירופה, בין היתר כתוצאה מהמשבר בסוריה. דאעש, אל־קאעידה, הטליבאן ושלוחות טרור נוספות, מוסיפות – אף שנחלשו – להוות איום רציני על היציבות האזורית ועל האזרחים.
מזרח תיכון בלתי יציב מציב איומים גדלים והולכים על בעלות בריתה של ארה"ב ועל השלום. האשמה בחוסר יציבות זה משותפת לנשיאים ג'ורג' בוש וברק אובמה. הפלישה לעיראק והפלתו של סדאם חוסיין גרמו לפיצול במדינה, הפכו אותה לבלתי ניתנת לשליטה והזמינו את איראן לשחק תפקיד מרכזי במצבה הנוכחי המעורער. הפלת משטרו של מועמר קדאפי הותירה את לוב פתוחה להשפעות גדלות והולכות של הטרור. הניסיון להחליף את בשאר אסד הפך את סוריה לסיוט. התפטרותו הכפויה של חוסני מובארק הכניסה בשלב הראשון את מצרים תחת שליטת 'האחים המוסלמים', וחיזקה את כוחו של חמאס ברצועת עזה. רק הפיכה, שגם לה התנגד ממשל אובמה, השיבה למצרים מראית עין של יציבות. לבנון הפכה לחברה־בת בבעלות מלאה של חיזבאללה, ארגון טרור בהשפעת איראן המכוון 100 אלף טילים לעבר יישובי ישראל. 'הקשת השיעית' משתרעת כעת מאיראן עד לבנון, וכוללת גם חלקים מעיראק וסוריה.
זוהי המורשת הטראגית של ממשל אובמה, ושל מאמציו הכושלים לבטל את הנזקים שחולל ממשל בוש: את מקומם של רודנים חילוניים סמכותיים תפסו טרוריסטים אסלאמיים קיצוניים. אלה וגם אלה גרועים, אבל שליטים עריצים לפחות מייצרים מידה מסוימת של יציבות, וניתן לצפות את התנהגותם. הם גם נוטים לשמור את העריצות אצלם בבית, ואילו טרוריסטים נוטים לייצא את טקטיקת הרשע שלהם לכל עבר.
היינו צריכים ללמוד לקח מהניסיון להחליף את השאה הפרסי הרודן באייתולות, שהתבררו כרודניים ומסוכנים הרבה יותר. אבל לא למדנו. התעקשנו לתמוך ב'דמוקרטיה' של האביב הערבי, שהביאה לכך שעריצים מקומיים לא־דמוקרטיים נפלו – ואת מקומם תפסו טרוריסטים בינלאומיים, גם הם לא־דמוקרטיים.
ההיסטוריה תראה בעין יפה את ההצלחות של אובמה מבית, אבל את מדיניותו במזרח התיכון היא תשפוט בחומרה.
___________________
המאמר פורסם באתר 'מכון גייטסטון'. מאנגלית: שאול לילוב
אובמה, איסלמיסט שהתחפש למערבי ולא ממש הצליח לו.
אם היה דבק באידאולוגיה האיסלמית כל המזרח התיכון היה משתטח לרגליו.
ברוך שפטרנו ומזל שאין לו ממשיך דרך דמוקרטי.
מזה אני חוששת: "ככל שישראל כוטחת יותר בארה"ב היא מגלה יותר נכונות לויתורים" כך יקרה גם תחת שלטונו האוהד כנראה של טראמפ. (אם דרשוביץ לא מבין את הסכנות טראמפ בטח לא יבין אם לא נסביר לו)
רק תארו לכם שעראפת היה מסכים לתנאי ברק ומדינה פלשתינית כבר היתה ביו"ש, כיצד הכאוס במזה"ת היה משפיע על המדינה הפלשתינית המבולגנת? אותו דבר עם הגולן. למדינת ישראל היה יותר מזל משכל שויתוריה לא התקבלו. את כל זה מה דרשוביץ לא מבין לדאבון הלב.
ישראל צריכה להבין כבר חד משמעית ונחרצת שהיא אינה מוותרת על שטחי יו"ש ולא מקבלת מטריות בטחוניות, הסדרים בטחוניים וערבויות בטחוניות בשום צורה, ומאף אחד.
מה שמצחיק הוא שאם אובמה היה קצת יותר נחמד כלפינו, אולי היינו מאמינים לו, מקבלים את כל דרישותיו ונופלים לתהום שבתחתיתה היו ממתינים לנו רק סכיני הפלסטינים.
למרבה המזל, השנאה שלו כלפי ישראל וכל מה שקשור בה היא גדולה כל כך, שהוא לא הצליח אפילו להעמיד פנים שהוא לא מתעב אותנו.
לא הכל אשמת אובמה. היו תהליכים בתוך העולם הערבי. ההתנגדות שלהם לרודנים הותירה וואקום שאותו תפסו האיסלמיסטים. חוסר ההבנה של ארצות הברית לא הועיל ואפילו הזיק אבל כל גפרור קטן מדליק את הערבים. ראינו את זה אצל הבדווים והעזרה שהם קיבלו מחברי הכנסת. יש תמיד מי שמלבה אלימות בעולם הערבי. אי אפשר רק להאשים את המערב בצרות שלהם
יהודי ארה"ב אינם מסוגלים להבין את המצב במזרח התיכון.
הם מזלזלים במדינה היהודית ומנהיגיה, ווחוששים מאד מהתנהגות אסרטיבית של הניטיבס בא"י (שעלולה לפגוע במעמדם).
לאדון דרשוביץ חשוב מכל: "סיום הכיבוש ופינוי ההתנחלויות", לטעמו ישראל היא מדינה קולניאליסטית כובשת, ורק אחרי שתתנקה מחלקי א"י ההיסטוריים ותהפך למדינה ננסית נכבשת (שמכירה בעליונות הערבית) – יסולח לה.
יש לקוות שהנשיא טראמפ שאינו נגוע בתסמונת הגלותית, יבין טוב יותר את השאיפות הלאומיות של העם החופשי שחזר למולדתו.
הצלחות של אובמה מבית?
שוק עבודה קטן?
חוב לאומי תופח?
ביטוח רפואי כושל?
שימוש אובססיבי בצווים נשיאותיים כדי לעקוף את בתי ההבחרים?
פלגנות ואלימות בציבור האמריקאי?
אווירה של השתקה?
בדיוק. הנפל הזה, שהתחזה לנשיא, מותיר אחריו אדמה חרוכה בכל מקום ובכל תחום.
אבל, למעשה, זאת הייתה כוונתו מלכתחילה, לא לבנות אלא להרוס. על הטיקט הזה הוא הורץ וקודם על ידי טיפוסים מפוקפקים כמו ביל איירס וג'ורג' סורוס. מבחינתם, הוא מילא היטב את הציפיות שנתלו בו – להחליש את המערב בכלל ואת ארה"ב בפרט ולערער את הסדר העולמי הקיים. מבחינת האנרכיסטים שדחפו אותו לצמרת, אובמה הוא סיפור הצלחה.
דרשוביץ מנסה לשבור ימינה ושמאלה לאור חילופי הנשיאות. הוא משבח את דניס רוס על הבנתו. אך מדלג על העובדה שדניס רוס כמו כל המומחים האמריקאים למיזרח התיכון שייכים לאירגון ג'י סטריט. שמיתנגד למדיניות הימין בישראל, ותומך בגישת שרון אולמרט ברק ליבני וכו. וכן כימעט כל אלופי צהל וראשי המוסד וזרועות הביטחון.
לגבי השינוי המיזרח התיכון כולל עליית החמס. הכל ביגלל מעשיו של בוש הבן. הדביל. שסבר שבכוח ניתן ליפתור הכל. הוא רושש את ארהב דירדר את מעמדה בעולם הערבי. ובעולם ביכלל. הוציא את החשק לאמריקאים להיסתבך שנית גם עם אירן הייתה מיתעקשת להמשיך במסלול האטומי הצבאי.
אובמה בצדק ובהצלחה רבה החזיר את האמון מצד העולם הערבי הארופאים ושאר העולם. ויצא בשן ועין מההיסתבכויות שהיכניס בוש את אמריקה.
את הנזק של ערעור עירק ועליית הרוב השיעי בצורה דמוקרטית שרצה בוש. לא ניתן לתקן. עירק נפלה לידיי אירן כאשר אין יותר מי שיחסום את אירן מהיתפשטות שמאיימת על כל המדינות באזור. כך גם באפגניסטאן. הטליבן היו אוייבי האיטולות באירן. והנה כיום כל מערב אפגנסיטאן הגובלת באירן. הישלטת ע"י אירן. ואין בה טירור. הכל תוצאה של מעשי בוש והיהודים הנאו קונסרבטיב וישראל שעלצה (חוץ משרון שראה את הנולד )
לגבי סוריה. אובמה בגאונותו נימנע מלרסק את מישטר אסאד רק ביגלל קוים אדומים. ריסוק היה מביא לאנרכיה מוחלטת ולסוריה להפוך לקרקע פוריה לאירגוני טירור. זכור לי כיצד ריגן ה"גיבור" ברח מבירות אחרי פעולת טירור אחת. צה וחשב כמה מסובך להיכנס לסוריה הגדולה יותר. לפיכך הוצאת הנשק הכימי בלי היסתבכות בסוריה (שהייתה עשויה להתחיל מילחמה עם רוסיה ) הייתה צעד נבון ביותר.
לצרי המוח קשה להבין את התיסבוכות במיזרח התיכון. למשל אובמה בעירק נידרש להגיש סיוע חפיף במיתכוון. עד שממשלת עירק השיעית תסכים לשנות יחסה לסונים ולכורדים והחלפת ראש הממשלה המקבל פקודות מטהרן. את זה ניתן היה להשיג רק כאשר איום דעש גובר כאשר ארהב לא מרשה לעירן לסייע לשיעים. ולכן הפעילות המוגבלת נגד דעש שכן אסור היה להסיר את האיום מהשיעים. (את הכורדים חימש המערב אל אף מחאות בגדד ) כאשר השיג אובמה את שרצה היגביר את הלחץ וההפצצות והפעולות נגד דעש בעירק. המצב שבו בגדד לא מצליחה נגד דעש הוא מצב טוב המאפשר לארהב להכתיב מהלכים. הרי ברור שדעש היצליח רק ביגלל תמיכת הסונים. ש מיכתם היא רק ביגלל שהשיעים היפלו אותם ושיעבדו אותם במחוזותיהם. גם בסוריה לא מיהר אובמה לרסק את דע"ש אלא רק במקומות שהציק לכורדים. אסור היה לרסק את דעש וליצור וקום ומאליו לסייע לאסאד. לא היו עדיין אירגוני אופוזיציה שמכלו לרשת את דעש. הכורדים הנאמנים לארהב (בשל מצבם בכל המדינות ) נילחמו רק להגנה על אדמתם נגד דעש. ומעולם לא נילחמו נגד אסאד ולא הוא בהם. (היה כדאי לו לעשות פוזה של ידידם ) כתישה מסיבית של דעש ציפני ההכנות הייתה מסבכת את העינינים הרבה יותר בשל הוקום שהיה נוצר וגם מביא לניצחון אסאד. יש לעזכור שרוסיה אירן והחיזבאלה היו מעור ים כל הזמן רק שרוסיה עשתה זאת בתחילה בחשאי.
גישת אובמה השקולה והמתוכננת. הינה ממש נס משמיים לאחר פעולות החופזה של בוש האידיוט. אובמה הוא הנשיא הכי מחושב שהיה בעת האחרונה.
ומכאן שכל דיברי דרשוביץ הינם הבל הבלים. והוא שינה טעמו בשל חילופי המימשל.
אם ארהב הייתה פועלת עפ שיטות הימין האמריקאי. כבר עתה הייתה בפשיטת רגל. על אירן אין לארהב איום ממשי שכן הפצצת המיתקנים היא בדיחה ורק תחיש את עיניין הגרעין.
אזכיר שאת הסנקציות שהיו יעילות היסדיר אובמה שהעולם אהב אותו (לא כמו בוש ) הסנקציות נועדו להביא את אירן להסכמות. ובזה בוכח שאובמה אסטרטג מוצלח.
ארהב תיבגוד באזרחיה אם תנסה לשים את ישראל ליפני האינטרסים האמריקאים. קל וחומר כאשר התמיכה הנירשת היא רק בממשלת ימין קיצוני והמיתנחלים והרפתקאת הנדלן שלהם. ולא מיתבקשת ע"י מחצית ישראל שאינה ימין קיצוני.
לגבי הסקירה ההיסטורית. אזכיר שעד בערך 83 עדיין היה מוכן המלך חוסין לקבל את הגדה או מרביתה. לשליטתו כחלק מירדן. כלומר לא הייתה צפויה בעיה ביטחונית כלל. ירדן יודעת לטפל בפלסטינאים. גם סאדת בקמפ דיויד ביקש את עזה הבעייתית רק בכדי שיראה כמקדם גם את הבעיה הפלסטינאית. האמת שעדיף לו לא לגעת בצרה הזו ולהשאירה כצרה לישראל. בגין שחשש מפינוי המיתנחלים וגם חישב ליישב את כל מפוני סיני בעזה כך שירגישו מיתנחלים. בגין סירב. אולם לאחר שיחות עם יועציו. היביע הסכמה לסאדת. אך סדאת היתעקש שבגין כבר בחר. ואי אפשר לשנות. ושעזה תישאר בידי ישראל (חה חה ) כל צרות המוחין הזו מקורה בלחצי המיתנחלים.
כלומר ניתן היה לחסל את הבעייה הפלסטינאית בלי שום סיכון ביטחוני. ופיספסנו. הימין הקיצוני והמיתנחלים אף סבורים שאסור היה לצאת מעזה (שריתקה את כל כוחות צהל ) אולם אינם אפילו מעלים על דעתם ליכבוש את עזה שוב. כי ברור גם לקיצוניים ביותר שזה קן צרעות שעדיף לישלוט בו מבחוץ.
הראתי רק קצה קצהו של כישלנות הימין פיספוסיו. ועיוורונו ליראות את הנולד. והכל בשל הרפתקאת הנדלן של המיתנחלים והנהגתם. שהמערב הפרוע הזה מאפשר להם לחלוב מישראל טריליונים. (המיספרים נישמרים בסוד ) וכן מאפשר להם לעשות כרצונם שכן אין בחוק והרגולציה בישראל חלים עליהם.
הימין הקיצוני הביא לחורבן ישראל פעמיים (הכל מתועד היסטורית ) הם גם רצחו את המתונים הן בבית ראשון והן בשני. גם מרד בר כוכבא היא כישלון. וברור שלטווח ארוך לא היה מועיל כלל אלא רק מזיק כפי שאכן קרה.
לא מסכים עם מילה אחת שלך: משמאלן קיצוני ומסנגר טרור "הפצצת המתקנים היא בדיחה" שמגן על שמאלן אחר וכושל. אובמה הוא נשיא מחושב לפי החשיבה של חמינאי שמאוד עצוב ומודאג עכשיו. אני מסכים עם הפרשנות האובייקטיבית של גיא בכור ופרופ' בן צבי.
צריך לסיים את הכיבוש הערבי.
לפנות את הערבים כמו שפונו יהודים.
ועידת סאן רמו דבר שהוסתר מהעם .
ישראל כולה שייכת לנו חד משמעית.
חייב לעשות סוף לכיבוש הערבי וסוף לשקר הפלסטיני!
מוזר שעד עכשיו לא הבינו מזה אובמה!!
הוא איש שמול. לאנשים האלו יש עקרונות ועקרונות האלו שזה בעצם סכולסטיקה זה דבר היחיד שחשוב להם.
לא אכפת להם מתוצאות. אם תוצאות לא טובות מנחינתם זה לא אשמתן עיקרונות אלא אנשים.
והם מוכנים למען תוצאות להגיע להשמדתם של אותם אנשים ש"מפריעים" לעקרונות.
הם מאריכים פעיל לא לפי תוצאות שהוא הסיג אלא לפי מימוש עיקרונות ועד כמה רחוק הוא היה יכול ללכת למען מימוש עיקרונות.
אובמה הסיג בעינים אנשיי שמול היחידים שחשובים לו הערצה גדולה וכל השאר לא מעניין גם אותו גם אותם.