כאשר תנועה פמיניסטית מגנה דווקא את ישראל, מדינה דמוקרטית וחופשית שנשים משתלבות בה בכל תחומי החיים, ובוחרת להתעלם מדיכוי הנשים הפלסטיניות והמוסלמיות – זהו סטנדרט כפול שיש לו שם אחד: אנטישמיות
ב־8 במרץ נמנעו נשים מלצאת לעבודה במסגרת אירועי "שביתת הנשים הבינלאומית" (IWS) – תנועה פמיניסטית עממית שמטרתה להפנות את תשומת הלב ל"אלימות החברתית, המשפטית, הפוליטית, המוסרית והמילולית שנשים בנות זמננו חוֹות בקווי הרוחב השונים על פני הגלובוס". ואולם, על המטרות החיוביות האלה העיבה העובדה שבמצע התנועה הוכללה רטוריקה אנטי־ישראלית.
ברחבי העולם קיימות מדינות ותנועות רבות המתייחסות לנשים כאל אזרחים סוג ב'; ישראל איננה אחת מהן. עם זאת, מצע IWS מגנה את ישראל, ורק אותה. יש מילה המתארת התייחסות ליהודים מתוך מוסר כפול; המילה הזו היא אנטישמיות.
זו טרגדיה שתנועת הנשים הזו, שעשתה כל כך הרבה למען מיקוד תשומת הלב בנושאים חשובים למעמד האישה בארה"ב – מאלימות מגדרית וזכויות האישה על גופה ועד שוויון בשכר – מתרחקת כעת משליחותה המרכזית ויוצאת מגדרה כדי לבודד אומה אחת באמצעות הקריאה ל"דה־קולוניזציה של פלסטין". לא טיבט, לא כורדיסטן, לא אוקראינה, לא קפריסין; רק פלסטין.
המצע, המתפרסם באתר האינטרנט של IWS תחת הכותרת "פמיניזם אנטי־גזעני ואנטי־אימפריאליסטי", מצהיר גם על כוונה "לפרק את כל החומות, מקירות הכלא ועד חומות הגבול, ממקסיקו ועד פלסטין". אין אזכור לחומות הכולאות הומוסקסואלים באיראן, מתנגדי משטר בסין, פמיניסטיות בעזה או כורדים בטורקיה. רק לאלה שהקימה ישראל.
ביקורת על מדיניות ההתנחלויות והכיבוש של ישראל היא משחק הוגן. אבל לבודד את ישראל בטענת "דה־קולוניזציה" כאשר היא מציעה שוב ושוב לשים קץ לכיבוש ולהקים מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה, בשעה שמדינות אחרות מוסיפות להיות קולוניאליסטיות – אין להסביר זאת בשום דרך אחרת מלבד קיומו של סטנדרט כפול השמור ליהודים ולמדינתם.
לינדה סרסור, פלסטינית־אמריקנית שהייתה ממארגני צעדת הנשים בוושינגטון בחודש ינואר, התראיינה למגזין 'The Nation' בתגובה לביקורת שנמתחה על ההתייחסות האנטי־ישראלית במצע התנועה הפמיניסטית. היא אמרה את הדברים הבאים:
כשמדברים על פמיניזם, מדברים על זכויותיהן של כל הנשים ומשפחותיהן לחיות בכבוד, בשלום ובביטחון. [פמיניזם הוא] מתן גישה לטיפול רפואי וזכויות יסוד אחרות לנשים, וישראל היא מדינה שממשיכה להיות כובשת בפלסטין, ומעמידה אנשים במצור במחסומים. יש נשים שילדו במחסומים כיוון שלא הספיקו להגיע בזמן לבית־חולים. זה פשוט לא הגיוני לשאול אם יש מקום בתנועה הפמיניסטית גם לאנשים התומכים במדינת ישראל ואינם מותחים עליה ביקורת. אין מקום לאנשים מסוג זה בפמיניזם. או שעומדים על זכויותיהן של כל הנשים, כולל הפלסטיניות, או של אף אחת. אין שום דרך לעקוף זאת.
סרסור הגיבה למאמר דעה שפרסמה אמילי שייר, העורכת הפוליטית של העיתון המקוון Bustle ('מחוֹך'). במאמר, שפורסם ב'ניו יורק טיימס', שואלת שייר מדוע יותר ויותר נשים צריכות לבחור בין הציונות שלהן לפמיניזם שלהן:
הדאגה העיקרית שלי איננה העובדה שאנשים מחזיקים בדעה הזאת על ישראל. מטריד אותי שאימוץ השקפה כזו נחשב חיוני לאירוע שאמור לאחד את הפמיניסטיות. אני שמחה לדון בפוליטיקה במזרח התיכון או להקשיב לביקורת על המדיניות הישראלית, אך מדוע ביקורת על ישראל צריכה להיות המפתח לפמיניזם ב־2017?
כמו כל מדינה, כולל ארה"ב, ישראל רחוקה מלהיות מושלמת. תומכי ישראל אחרים, ואני בכללם, מותחים ביקורת על מגרעותיה, אך מחויבותה לשוויון בין המינים נעוצה כבר בהכרזת העצמאות שלה, הקובעת שישראל תבטיח שוויון זכויות מוחלט מבחינה חברתית ופוליטית לכל תושביה, ללא הבדל דת, גזע ומין. כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, המחויבות המשפטית של ישראל לשוויון זכויות פירושה שנשים ממלאות תפקידים מכריעים בכל תחומי החברה הישראלית. ישראל הייתה המדינה הראשונה בהיסטוריה שבחרה אישה שלא הייתה קשורה למנהיג פוליטי גברי , גולדה מאיר, לראשות הממשלה. אין שום סיבה לגיטימית לבודד את ישראל לגנאי על בסיס 'שלילת זכויות בסיסיות' של נשים, כפי שעושה המצע של IWS.
סרסור מציגה 'מלכוד 22'. על פי הקריטריונים שהציבה, של "הכל או לא כלום", היא עצמה איננה יכולה להיות פרו־פלסטינית ופמיניסטית גם יחד, שכן הרשות הפלסטינית וחמאס מתייחסות לנשים ולהומוסקסואלים באופן הרבה יותר גרוע מכפי שמתייחסת אליהם ישראל. אילו הייתה סרסור מעוניינת לטפל בבעיות מבניות של דיכוי נשי באשר הוא, היא הייתה מזכירה את מעמד האישה בגדה המערבית הנשלטת בידי הרשות הפלסטינית, שבה רק לפני חודשים אחדים הושמטו שמותיהן ותצלומיהן של נשים שהציגו את מועמדותן לבחירות המוניציפליות, ובמקומן נכתב "אשתו של" או "אחותו של". היא גם הייתה משמיעה את קולה בנוגע לרצועת עזה שבשליטת חמאס, שבה יש למשטרה חוקים משלה והיא משמשת כשופט, חבר מושבעים ותליין גם יחד עבור מי שיוצאים נגד דיכוי ומיזוגניה. סרסור הייתה מגנה את תופעת רצח הנשים על רקע "כבוד המשפחה", ואת מילת הנשים במדינות מוסלמיות רבות כל כך. אבל במקום זאת, המצע של תנועת IWS מנצל לרעה את המטרה הפמיניסטית כדי ליצור דמוניזציה ולערער על הלגיטימיות של מדינה אחת ויחידה – ישראל.
כמו כן, סרסור גם איננה מתייחסת לעובדה שאחת ממארגנות השביתה, רסמה עודה, הייתה חברה בחזית העממית לשחרור פלסטין, וכי היא הורשעה ונדונה למאסר עולם על ידי בית דין צבאי ישראלי על חלקה בהתקפת טרור בסופרמרקט בירושלים בשנת 1969. בהתקפה זו נרצחו שני סטודנטים ונפצעו תשעה אחרים, בהם כמה נשים. עודה שוחררה מאוחר יותר בחילופי אסירים, אך עדיין תלוי ועומד נגדה תיק פלילי בארצות הברית.
סטנדרט כפול זה משקף מגמה רחבה יותר בפוליטיקה השמאלית. קבוצות כמו 'חיי שחורים נחשבים', 'MoveOn', 'קוד פינק', ו'אוקיופיי וול סטריט' אימצו את עקרון 'פוליטיקת הזהויות' – תיאוריה אקדמית קיצונית, הגורסת כי כל צורות הדיכוי החברתי קשורות זו לזו באופן בלתי נמנע – כהצדקה לפעילותן האנטי־ישראלית. סוג זה של אריזה אידאולוגית סלקטיבית מותיר את תומכיה הליברליים של ישראל בעמדה בלתי נוחה באופן הולך וגובר. מצד אחד, הם דואגים באמת ובתמים לנושאים כמו זכויות נשים, רפורמה במשפט הפלילי, אי־שוויון בהכנסה, הגנת הסביבה וזכויות להט"בים; אך מצד שני הם מוצאים עצמם מורחקים מחוץ לקבוצות המקדמות את אותם אידאלים ממש, אם אינם שותפים לדה־לגיטימציה של ישראל ולהוקעת הציונות כתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי.
הטיפול בבעיות המבניות של אפליה על רקע מיני בארה"ב יצריך יותר מאשר השמצתה של ישראל; הוא יחייב פעולה מרחיקת לכת במישור החקיקתי והעממי גם יחד. המרת הדיון בזכויות נשים לפולמוס נגד ישראל, תגרום לכך שה־IWS יתקשה עוד יותר לרשום הישגים בתחום הפמיניסטי. כל האנשים ההגונים צריכים להמשיך להילחם למען מעמד שווה באופן מוחלט של נשים בחברה. אולם אין לכפות עלינו ליטול חלק בקידום קנאות אנטי־ישראלית עיוורת כתנאי מוקדם לתמיכתנו בתנועה הפמיניסטית הרחבה יותר.
כל מי שהעניין הפמיניסטי יקר ללבו צריך לבחור כעת אם לאפשר לסרסור ולחבר מרעיה האנטי־ישראלים לחטוף את התנועה הפמיניסטית לטובת השקפת עולמן הקנאית. האלטרנטיבה היא להמשיך ולמקד את הפמיניזם בסוגיות מפתח הנוגעות לנשים ולהפנות את חצי הביקורת למדינות ולתנועות לפי חומרת הפגיעה האמתית שלהן בזכויות האישה, במקום לבודד ולגנות את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – ישראל.
_____________
המאמר פורסם באתר 'מכון גייטסטון'. מאנגלית: שאול לילוב
הפמיניסטיות לא ירדו מהפסים, כי הפמיניזם הוא אחד הפסים של השמאל העולמי לפרק קהילות ומדינות:
https://www.youtube.com/watch?v=gvySfZO6-28
https://www.youtube.com/watch?v=SqEKhdObtxM
https://www.youtube.com/watch?v=EF8cVwqLHe4
דבר אחד אני לא מבין, למה התייחסות כ"כ רצינית, ארוכה ומעמיקה לקופת-האדם הערביה הפרימטיבית עם תרבות מערות, נחשלת ומפגרת שמעיזה עוד לחלק לציונים לאחרים, ועוד – לציונות. לא חבל על האוויר והאנרגיה
מי שהולך לצידה עם החיגאב והתמיכה בשריעה ועוד מעז לדבר על זכיות נשים, פשוט עושה מעצמו צחוק ושיהיה לו לבריאות
ככה זה שהאמת הפשוטה כבר לא נאמרת, האמת הופכת לשקר, השקר לאמת. הגיע הזמן לשיח ללא סייגים, המוסלמים והערבים כבר שכחו לגמרי שהם .. מוסלמים וערבים!
תגובה נהדרת רן. עצם שמה המגעיל סרסור מעיד עליה שהיא מזנה את התנועה שהרעיונות שלה חיוביים.
רק אותי משעשה ה'סרסור' שאחראי(ת) ללזכויות נשים?
התנהגות כזו מקובלת לגמרי בחוגים שמאלנים, ליברלים, וכמובן אנטישמים. בחוגים אלו חיים יפה מאד עם סטנדרט כפול. מוכר גם מהחוגים הללו בארץ.
וכך בדיוק זה נראה כאשר איש שמאל מובהק, מנוון ראש ומעוות מחשבה כאלן דרשוביץ, בוחר "לתמוך" בישראל.
המאמר הזה כולו, החל מכותרתו ועד הנקודה האחרונה, פשוט מבזה.
כבר בכותרת אפשר לראות את צורת המחשבה העקומה לחלוטין המתערבלת בראשו המבולבל של דרשוביץ – "…הפעילות הפמיניסטיות ירדו מהפסים". לא אלן, הן לא ירדו מהפסים, לפחות לא לאחרונה. הפמיניזם ירד מהפסים כבר ממש מזמן כאשר כרת את הברית הטמאה עם הגרועים שבדרי כדור הארץ ובכללם גדולי הרוצחים והצוררים. לגלגול הנוכחי של הפמיניזם כבר אין שום קשר לפמיניזם – כמו כל תנועה אידאולוגית קיצונית, ההתרחקות ההולכת וגוברת מדעות מיושבות המבוססות על מחשבה וניתוח מעמיק היא בתנועה של קשת, וככל שמתרחקים עוד ועוד – המעגל מושלם והופכים בסופו של דבר בדיוק למה שהמאבק יצא לכאורה נגדו מקורית. נראה שהדבר הגרוע ביותר שקרה לפמיניזם הוא שהוא הצליח, ולפמיניסטיות הנוכחיות כבר אין יותר במה להיאבק אז הן ממציאות אויבים. הפמיניזם הנוכחי אינו נפרד ולמעשה אינו שונה משאר תנועות השמאל המבוססות על המרקסיזם החברתי וההנדסה החברתית הכפויה. כבר מזמן לא מדובר על מאבק לגיטימי לשוויון בין המינים, כי אם על רדיקליות לשם הרדיקליות, השמדת הנוכחי לצורך החלפתו באוטופיה המדומיינת שלעולם לא תוכל להתקיים, ושהמחיר שמשולם בנסיון להשיגה הוא תמיד בדם של חפים מפשע. בדיוק כמו שלקומוניסטים הנוכחיים כבר אין יותר נאצים להלחם בהם, אז הם מוצאים או ממציאים אותם בכוח, והנה הם מופיעים, ראה זה פלא, בכל פינת רחוב. לא הסכמת איתי? אז אתה נאצי. לא הסכמת איתי? אז אתה שונא נשים.
הבעיה היא שדרשוביץ עושה השוואות מעוותות לחלוטין, וכל כך מנותקות מהמציאות, עד שכמעט נראה שהוא נמצא על פלנטה אחרת (אם אשאל לרגע מהביקורת כלפי נעם חומסקי, החושב בדיוק באותה צורה מעוותת, רק מתבטא בדרך הרבה יותר מעורפלת ויותר קיצונית ואלימה). שימו לב מה הוא אומר בעצם: ישראל גרועה פחות מאיראן, מהחמאס, מפקיסטן, מערב הסעודית. לכן צריך לטפל קודם בהן ורק אז בישראל. שמתם לב? אפשר בכלל לשים את ישראל על אותו רצף ביחד עם שאר החברות המפוקפקות בקבוצה הדוחה הזו? אפשר לדבר על קולוניזציה בהקשר של ישראל כפי שאפשר לדבר עליה בהקשר של טיבט, כורדיסטן, אוקראינה, קפריסין? יש כזה דבר פלסטין? אי פעם היה??
במילים אחרות, דרשוביץ אומר – נכון שישראל היא מדינה קולוניאליסטית, מיזוגנית, אלימה וכובשת, אבל יש גרועות ממנה. זאת אומרת, דרשוביץ יוצא רק נגד *סדר העדיפויות* ! זה מה שמפריע לו, ולא העובדה שאין שום קשר, ולו המזערי והמקרי ביותר, בין צורת ההתנהלות של המדינות האיומות האלה לבין ישראל. הפער כל כך גדול, עד שיש להעביר אותן לאותה פלנטה רעיונית נפרדת שבה כנראה מתגורר דרשוביץ.
והוא ממשיך ואומר שישראל לא מושלמת ואינה חפה מביקורת, בדיוק כמו ארה"ב (באמת תודה רבה), ומיד אחר כך מציין שבהצהרת העצמאות שלנו כבר ציינו את שוויון הנשים, וכבר היתה לנו ראש ממשלה אשה ועוד שאר מיני אפולוגטיקה בגרוש וחצי. כאילו שאנחנו צריכים להצדיק את עצמנו מול איראן, או סעודיה, או פקיסטן, או מצרים, או עזה, או נארניה לצורך העניין.
בעיה גדולה היא, שדרשוביץ נחשב לאוטוריטה מרכזית בעניינה של ישראל בעולם, ובייחוד בארה"ב. בעיה גדולה היא שהאיש הזה, עם האוטו-אנטישמיות המובנית שלו, המקבלת בעצם את דעתם של שונאינו כלפינו, מתקבל ברוב כבוד ויקר בפורומים היוקרתיים ביותר ומשמש כשופר ההסברה שלנו. האיש הזה, היורד על ברכיו מול הצורר ומתחנן – "אבל בבקשה אל תרצח אותי~ תראה, נתתי זכויות סוציאליות אפילו לכלבים פיסחים עם עין אחת בשם מוקי בתור חוק יסוד! בבקשה, בבקשה אדון טרוריסט, אל תשנא אותי כל כך! אני בסה"כ יהודון אז אסור לצפות ממני ליותר!"
וזה מה שנקרא, לפי הביטוי הידוע – "שמור אותי מפני ידידי; עם אויבי אתמודד בעצמי".
מזכיר לי מאמרים בהם שיבח בן דרור ימיני את "הקרן לישראל חדשה" על כך שהיא עושה המון פעילויות חיוביות, והביע "פליאה" על כך שבטעות הם תומכים גם בארגונים שליליים.
מענין אם כבר ירד לו האסימון.
אוריאל, התגובה שלך נפלה לי מהשמיים:
לפני כמה ימים שאלה אותי בתי מה ההבדל בין ימין סהרורי לבין שמאל סהרורי.
ניסיתי להסביר לה שהשמאל הסהרורי נוטה להיות מטורלל ומנותק מהמציאות, והימין הסהרורי נוטה להיות תוקפני, גס וחסר כל יכולת להבחין בדקויות ובעומק. היא ביקשה שאדגים לה, והנה באה התגובה שלך כמו בהזמנה. אני קורא את תגובתך הנוכחית, כמו גם את זו שפרסמת למאמר של יהודה הראל כאן ב"מידה" לפני כמה ימים, ואני רואה לנגד עיני ימני סהרורי אופייני. את זה שהתגובות שלך גסות ובוטות אני יכול לפטור בקלות כעניין של סגנון ולא יותר. אבל זה שאתה לחלוטין לא מסוגל להבין שגם מי שתומך בקו שלך אבל חושב טיפה אחרת ממך הוא מישהו שאפשר להתייחס אליו בהבנה וברצינות – כאן כבר יש בעיה. למעשה אין כאן ממש בעיה – מרגע שברור איפה אתה נמצא ברור גם כמה חשיבות יש לייחס לדעותיך (אין הבדל בין נעם חומסקי לאלן דרשוביץ ועוד פנינים כיו"ב).
מילים כדורבנות
"ברחבי העולם קיימות מדינות ותנועות רבות המתייחסות לנשים כאל אזרחים סוג ב'; ישראל איננה אחת מהן"
מדינות אחרות מוזכרות לא כהשוואה לישראל, אלא כמדינות שבאמת מתייחסות לנשים כאזרחים סוג ב', ואותן סרסור לא מבקרת, ולכן המסקנה: סרסור משתמשת בתנועה הפמיניסטית כדי להשמיץ את ישראל, וזכויות נשים לא באמת מענינות אותה.
אתה זהיר וחשדן, בסדר, אבל לא כולם אויבים שלך.
למורה ללשון –
דבר אחד אפשר לומר עליך בוודאות – אתה עקבי.
במה אתה עקבי? פשוט מאוד, בחוסר היכולות (או הנכונות) המוחלטת שלך להתייחס לטיעונים שלי. כל התגובות שלך מבוססות אך ורק על ביקורת כלפי צורת ההתבטאות שלי, ואין לך אפילו בדל אחד של ביקורת עניינית אל מול אפילו אחת מהנקודות שלי. לראות את התגובות שלך, עם הכשלים הלוגיים שנורים כמעט באוטומט, זה ממש מדכא. אתה עובר מפניה אל הרגש, להתקפת אד-הומינם, לאיש קש, חוזר לאד-הומינם וכן הלאה וכיוצא באלה.
והדפוס הזה הופך את האמירות שלך לאירוניות במיוחד, משום שאתה מדבר על חוסר היכולת שלי ושכמותי להבחין בדקויות, אבל כל האמירות שלך הן היסטריה בסגנון "אתה ימני מטורלל! אתה ימני סהרורי!" (גרסה חמקנית של "אתה פשיסט!"). עידון ודקויות, מסתבר, הן לא הצד החזק שלך בכלל.
באשר לאלן דרשוביץ, שאתה טוען כי הוא "תומך בקו שלי אבל חושב טיפה אחרת ממני", אני תוהה אם אתה בעצמך לא מבין או שאתה מנסה להטעות בכוונה. דרשוביץ חושב אחרת לגמרי ממני, גם אם הוא (ואתה) אומרים אחרת. דרשוביץ לא תומך כלל בקו שלי, ואני לא תומך בקו שלו. נראה לי שלכל הפחות פספסת את הסיפא בתגובתי המקורית. ברור שדרשוביץ חושב שהוא בעצם עוזר לי ובעצם הוא בצד שלי, בדיוק כמוך. בדיוק כמו הקרן לישראל חדשה, והפרלמנט האירופי, והועדה לזכויות אדם של האו"ם – כל אלה באים בעצם להציל אותנו מעצמנו, בורים ימנים ומתלהמים שכמותנו, ולעזאזל הדמוקרטיה, כי אתם יודעים יותר טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו. בעצם אתם רק רוצים לעזור, באמת באמת, כמו קיסינג'ר, וקסטנר, ופרס, וג'רמי בן עמי ועוד דמויות מתועבות אחרות שמשתייכות, לצערנו, לעם שלנו ומזיקות לנו לא פחות מהגרועים שבאויבינו.
אז אם אתה רוצה לשלוף את ביתך הקטנה ולהשתמש בה ככלי לניגוח (בכנות – זה די מגעיל מצידך), אולי כדאי שתלמד אותה כמה כללים של לוגיקה קודם. לדעתי אתה לא מסוגל, משום שאתה נשמע לי כמו סופיסט – רק סגנון ואפס תוכן.
לינדה סרסור היא אישה מסוכנת לדמוקרטיה ולתנועה הפמיניסטית. מדובר באישה מניפולטיבית, דו פרצופית שתומכת בהשלטת חוקי שריעה ובעצם יורקת ללא הרף אל באר הדמוקרטיה המערבית שבה היא חיה.
״הדאגה העיקרית שלי איננה העובדה שאנשים מחזיקים בדעה הזאת על ישראל. מטריד אותי שאימוץ השקפה כזו נחשב חיוני לאירוע״ (ציטוט מדברי אמילי שייר)
ואנחנו יודעים גם מי גרם למצב זה: רע המעללים איש מיזם סברה ושאטילה שמעון פרס. זה הכל הוא ורק הוא ופגיעתו הרעה אשר לעולם לא נתרפא ממנה. לא נשכח ולא נסלח למרות שזה לא יעזור לנו.
כתבה מעולה.