כרוזים שהודבקו לאחרונה באוניברסיטת אילינוי קראו "להפסיק את הפריבילגיה היהודית". כך הופך שיח הזהויות של השמאל האמריקני לחממה של תפיסות אנטישמיות מובהקות
מה משותף לחמאס ולארגון המתנגד לאלימות כמו 'חיי שחורים נחשבים'? מה לישראל הדמוקרטית ולארגון האנטישמי 'קו קלוקס קלאן'? מה לרפובליקה האסלאמית של איראן, שבה משליכים הומוסקסואלים מגגות בניינים, ולפעילים למען זכויות הומוסקסואלים? מה מחבר פמיניסטיות לסקסיסטים אסלאמיים רדיקליים, התומכים במילת נשים וברצח נשים על רקע 'כבוד המשפחה'? התשובה היא שאין כמובן שום דבר משותף בין כל אלה, אלא אם כן אתם דוגלים ברעיון הפסאודו־אקדמי של 'אינטרסקציונליות' (intersectionality; ניתן לתרגום כ"בין־זהותי"; בעברית יש משתמשים בביטוי "הִצְטָלבִיוֹת").
מדובר בתאוריה אקדמית רדיקלית, הגורסת כי כל סוגי הדיכוי החברתי קשורים זה בזה באופן בלתי נמנע. אינטרסקציונליות הפכה להיות מילת קוד לאנטי־אמריקני, אנטי־מערבי, אנטי־ישראלי ואנטישמי. המקום שבו פרדיגמה רדיקלית זו אומצה באופן הבולט ביותר הוא הקמפוסים של המכללות בארצות הברית. שם, בשם 'פוליטיקת הזהויות' וה'סולידריות', תאוריית האינטרסקציונליות כפתה קואליציות מלאכותיות בין מטרות חברתיות שאין ביניהן שום דבר משותף מלבד שנאה כלפי סטודנטים שהם 'פריבילגים' כיוון שהם לבנים, הטרוסקסואלים, זכרים, ובעיקר יהודים.
סטודנטים מאוניברסיטת אילינוי הביעו את מצוקתם לאחרונה ברשתות החברתיות, לאחר שברחבי הקמפוס הודבקו כרוזים הקוראים "להפסיק את הפריבילגיה היהודית". הכרוזים הצהירו באותיות מודגשות כי "סיום הפריבילגיה הלבנה מתחיל בהפסקת הפריבילגיה היהודית". על הכרזות היו צלליות של סמלי מגן דוד, וחץ מצביע עליהם עם הכיתוב "1%". אף שבחלק מהכרזות ניכר היה כי מאחוריהן עומד הארגון 'חיי שחורים נחשבים', לא ברור מי הפיץ אותן – קבוצות ימין קיצוני שהשתמשו בדימויים אנטישמיים של השמאל הקיצוני, או קבוצות אנטישמיות של שמאל קיצוני. במובנים מסוימים זה לא ממש משנה, משום שאלה וגם אלה רוחשים בוז משותף כלפי היהודים, כלפי מדינת ישראל וכלפי מה שהם מכנים "הפריבילגיה היהודית".
כרטיס הכניסה למועדון הפרוגרסיבי: שנאת ישראל
לעצם המושג 'פריבילגיה' – הרעיון שאנשים לבנים נהנים מזכויות מסוימות בחברה המערבית, לעומת לא־לבנים החיים באותה סביבה חברתית, פוליטית וכלכלית – יש היסטוריה ארוכה ומורכבת בארצות הברית. הנחיתות של השחורים והצבעונים היא בעיה רווחת המחייבת פעולה מרחיקת לכת מבחינה חקיקתית ועממית כאחד. על ידי ייחוס הבעיה החברתית המקומית למה שקרוי "הפריבילגיה היהודית", הקיצוניים עוסקים באנטישמיות כלכלית מסורתית; הם מייחסים בעיות חברתיות מרחיקות לכת למעמדם של היהודים, לתחומי עיסוקיהם או לביצועיהם הכלכליים.
הנוהג הזה דומה לתעמולה האנטישמית המתועבת של שנות השלושים שנמרחה על פני השבועון הנאצי 'דר שטירמר', תוך האשמת היהודים ו'העושר היהודי הלא פרופורציונלי' בתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ובשפל הכלכלי שאליו נקלעה כתוצאה מכך. סיפורי בדים על השליטה היהודית בעולם הפיננסי – ש"דווחו" לראשונה ב'פרוטוקולים של זקני ציון' – הם אנטישמיות אז כמו עכשיו, בין אם מקורם בשמאל ובין אם בימין. אין ראיות לכך שיהודים אחראים לאי־שוויון כלכלי או חברתי באמריקה בת זמננו, יותר מאשר לאשמתם בפשעים האחרים שהיו הבסיס לעלילות הדם מן העבר. נהפוך הוא: יהודים תומכים באופן לא פרופורציונלי בשוויון בין הגזעים, ובאידאלים ליברליים אחרים. רוב היהודים המצליחים, כמו רוב המצליחנים בני דתות וקבוצות אתניות אחרות, הגיעו למעמדם בזכות עבודה קשה, לא משום שהיו פריבילגים. אני לא התחלתי את חיי עם שום פריבילגיה; אף שסיימתי ראשון בכיתה בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל, כל המועמדויות שהגשתי לעבודה נדחו על ידי כל 32 משרדי עורכי הדין שפניתי אליהם.
חיבור זה בין 'התעללויות' שאין ביניהן קשר משקף מגמה רחבה יותר בפוליטיקה של השמאל הקיצוני, שבה יותר ויותר פעילים רדיקליים דורשים לכלול ואף להבליט את הדמוניזציה של 'הציונים' (שם מכובס ל'יהודים'), בתוך חבילה של מטרות חברתיות שכל מי שרוצה להתקרא 'פרוגרסיבי' חייב לאמץ כיחידה אחת. הכללת קבוצות שנראות שונות לגמרי זו מזו תחת 'מטריית המדוכאים', מובילה ליצירת בריתות בין מטרות חברתיות שבמקרה הטוב אין שום קשר ביניהן, ובמקרה הרע הן מנוגדות זו לזו במשימותיהן המוצהרות. התכונה המשותפת לכולן הוא כרטיס הכניסה שצריך לשלם: דמוניזציה של מדינת ישראל.
לדוגמה, כמה מהפמיניסטיות שהיו מעורבות ב'צעדת הנשים' לאחרונה בוושינגטון, מתיימרות להיות בנות ברית טבעיות עם קבוצות מוסלמיות אנטי־ישראליות המוכנות לגלות סובלנות ואף לקבל תופעות של "רצח על רקע כבוד המשפחה" ומילת נשים. הארגון 'קול יהודי לשלום' (JVP), הקורא "לקץ האלימות נגד אזרחים, שלום וצדק לכל עמי המזרח התיכון", הזמין את רסמייה עודה, חברת החזית העממית לשחרור פלסטין ומחבלת מורשעת, לשאת דברים בפני באי הוועידה הארצית שלו. הרעיון שעודה, מחבלת עם דם על הידיים, הוזמנה להופיע בכנס של ארגון יהודי המתיימר להפיץ שלום, מנוגד לכל היגיון. למרבה המזל, עודה תגורש בקרוב מארצות הברית לאחר שהתגלה כי הסתירה משלטונות ההגירה את עובדת הרשעתה ברצח כאשר פנתה לקבל ויזה. החברים שוחרי השלום ב־JVP ייאלצו להריע לה רק בסקייפ.
להלן דוגמאות מעטות מני רבות לשמאלנים רדיקלים המחברים בין עוולות שאין ביניהן כל קשר. קחו למשל את הטיפול במשבר זיהום המים בעיר פלינט שבמישיגן. מה הקשר בין האופן שבו טיפלה הממשלה הפדרלית במשבר, ובין משבר המים ה"חמור" בעזה? ובכן, אנשי הארגון 'חיי שחורים נחשבים' ביקרו בעזה כדי להביע סולידריות עם חמאס והפלסטינים, המדוכאים בידי מה שמכונה "צעדים גזעניים להגנה עצמית" של ישראל. בעוד האורחים טענו כי הם סולדים מאלימות ככלי להשגת מטרות פוליטיות, רבים מהחברים הבולטים בארגון להוטים יותר למתוח ביקורת על ישראל בגלל "רצח העם הפלסטיני", מאשר על חמאס המשגר טילים במטרה לפגוע בישראלים.
ברית של פמיניסטיות ומדכאי נשים
בראיון שנערך לאחרונה בתוכנית 'צ'רלי רוז' של רשת הטלוויזיה הציבורית PBS, נשאל ג'ונתן היידט, פסיכולוג חברתי ופרופסור למנהיגות אתית בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת ניו־יורק, מה דעתו על המיזוג של מטרות שמאלניות שונות תחת דגל אחד של 'אינטרסקציונליות'. וכך אמר:
ישנה פוליטיקת זהויות מהסוג הטוב: אם שוללים את זכויותיהם של אנשים שחורים, בואו נילחם עליהן. זהו הסוג הטוב. אבל הסוג הרע הוא להרגיל סטודנטים ואנשים צעירים לומר: בואו נחלק את כולם לפי מפתחות של גזע, מין וקטגוריות אחרות, ונקבע להם ערך מוסרי בהתבסס על כך שפריבילגיוּת היא דבר רע וקורבנוּת היא דבר טוב. עכשיו בואו נסתכל על כל דבר דרך העדשה הזאת. בסכסוך עם ישראל, הפלסטינים הם הקורבנות, ולכן הם הטובים ואילו היהודים או הישראלים הם הרעים… יש כאן נקודת מבט אחת, כל הבעיות החברתיות מצטמצמות ומתנקזות לפרספקטיבה הפשטנית הזאת. אנחנו עושים להם עוול. אני חושב שאנחנו מייצרים סטודנטים פחות חכמים.
יש אירוניה מסוימת בכך שפמיניסטיות ופעילים למען זכויות הומוסקסואלים מסרבים לגנות את הסקסיזם וההומופוביה השוררים בעולם הערבי. הם מנסים, במידה הולכת וגוברת, לאלץ פרוגרסיבים אחרים לאמץ תפיסת עולם של "פרוגרסיבי־אמתי־לא־נוהג־כך": לדחוק אותם לתחושה שכדי להיות "פרוגרסיבים אמתיים" הם חייבים לאמץ מגוון רחב של מה שמכונה מטרות ויעדים של השמאל הקיצוני מבלי להתחשב בכך שאין קשר ביניהם, ובלבד שגם הם יגנו את ישראל.
מהות האנטישמיות היא הטענה הגזענית הקובעת שאם יש בעיה – היהודים חייבים להיות הסיבה לה. היטלר החל לצבור כוח כאשר האשים את היהודים בהאטה הכלכלית בגרמניה. כיום, רבים מאנשי השמאל הקיצוני מאשימים את היהודים והציונים, במפורש או במרומז, בעוולות רבות בעולמנו. כל האנשים ההגונים חייבים להצטרף לקריאה הרואה ב"אינטרסקציונליות" מה שהיא באמת: לשון מכובסת לקנאות אנטי־אמריקנית, אנטישמית ואנטי־ישראלית. חיוני לגנות את האינטרסקציונליות ולחשוף את הקנאות שהיא מייצגת כדי להבטיח שהקיצונים המדכאים הללו, הנושאים באופן שקרי את לפיד הפרוגרסיביות, לא יוכלו לחטוף לעצמם מטרות ליברליות חשובות שיתמכו באג'נדה שלהם.
________________
אלן דרשוביץ הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד. המאמר פורסם באתר מכון 'גייטסטון'. מאנגלית: שאול לילוב
כןןןן, רק שהכרוזים האלה הגיעו מאתר של הימין האלטרנטיבי שכבר שנים עושה שימוש בעולם המושגים של השמאל כדי לנסות למכור רעיונות של עליונות לבנה לצעירים.
מי שאהב להפריד מלכתחילה בין בקורת על מדינת ישראל לבין אנטישמיות לא הבין כלום. (למרות שבקורת נשמע כמו משהו ענייני, בתנאי שהוא ענייני ואמיתי. אך רוב הבקורת שמטיחים בנו מבוססים על שקרים, בלי שום רצון לחתור לאמת)
השמאל בארצות הברית הוא רק אחד מהגופים שאחראים להתעצמות נחשול האנטישמיות האחרון שהתחיל לפני 16 שנים בועידת דרבן.
גורם משמעותי אחר הוא הכנסיות שמפיצות תעמולה אנטי-ישראלית כמילת קוד לפולמוס אנטי יהודי. כהרגלם במשך מאות בשנים להסית נגד היהדות כדי לצבור אלקטורט אנטישמי.
גורם שלישי הוא מחלת האנטישמיות הרדומה בקרב האוכלוסייה האירופית, שרק צריכה טריגר להתפרץ.
וגורם רביעי הוא גישה של נאו-נאצים ואנטישמיים מוסלמים לרשתות החברתיות ולאינטרנט, שבעקבותיה אנטישמיות חריפה וקונספירציות מוצגות השכם וערב.
ובקשר לjvp מי שלא נתקל בהם לא יוכל להבין. מדובר בנאו-נאצים שמתיימרים להציג את עצמם כיהודים, אף על פי שלרובם אין אפילו הורה יהודי אחד.
אין ספק שאנטישמיות ואנטי-ישראליות חולקות מקורות ומטרות משותפים אך יש הבדל תהומי ביניהן. ההבדל נובע מיכולתם של המטווחים על ידי כל אחת מהן להגיב לאיומים שהן מייצרות.
האנטישמיות מטווחת בראש ובראשונה את הקהילות היהודיות בגולה, ואלה, יכולתן להגיב היא מגוחכת. דוד פקמן, המככב בסרטון, הוא סמל הפתטיות הגלותית שלהן. מעמקי חולשתו, הוא מתפתל בהתנצלויות על הצלחתם "המרגיזה" של היהודים האמריקנים, בהתפלפלויות סחרחר על זהותם הלבנה אם בכלל ובהתבכיינויות אומללות על עברו המעונה של היהודי.
האנטי-ישראליות מטווחת בראש ובראשונה מדינה. וזה, רבותיי, הוא כבר סיפור אחר לגמרי. מניפת האפשרויות של מדינה להגיב מול עויניות וירולנטיות היא רחבה ועוצמתית ביותר. היא נעה מהחל בבריתות מדיניות מגובות בהסכמי סחר וחילופי מידע, ידע ומודיעין ועד כלה בפעולה אלימה לחיסול האיום בעזרת מנגנוני הביון וזרועות הצבא שברשותה.
אך אל תדאגו ל"אחינו" מר פקמן. הוא תמיד יוכל לעשות רה-לוקיישן בקנדה… או בצד המואר של הירח.
בעודנו בונים את הבית, הוא יחליף שוב בית-מלון.