שיטת כחלון: כך ממשכן שר האוצר את העתיד שלנו כדי לקנות לעצמו פופולריות

אתמול הודיע שר האוצר משה כחלון על הורדת מכסים ומסי קנייה על מגוון מוצרי צריכה, רובם מיובאים. "אני שמח לבשר על מהלך של 800 מיליון שקל שחוזרים לאזרחים במסגרת תוכנית נטו הוזלות. מאז שנות ה-90' לא בוצע מהלך בהיקף הזה. אנחנו נבטל מכסים ומסי קנייה על מוצרי חשמל, טלוויזיות, מקררים, ביגוד, טקסטיל, תמרוקים, משחקי וידיאו וצעצועים". בעוד את מסי הקנייה צפוי היה כחלון לבטל כבר היום, את המכסים צפוי משרד האוצר לאפס במהלך החודש הקרוב.

ביטול המכסים הוא משב רוח רענן: רובם מושתים על מוצרים שנתפסים בציבור, בצדק, כיקרים משמעותית ממקביליהם בחו"ל, כמו טלוויזיות, מוצרי ביגוד בסיסיים ודיאורדאורנטים וקרמים שונים. גם המיסוי עצמו לא הגיוני במיוחד: המטרה העקרונית של מכס היא להגן על התעשייה המקומית מפני תחרות. את כל המוצרים אותם יוזיל כחלון כבר מזמן לא מייצרים בארץ. את חלקם מעולם לא ייצרו, ולמעשה המיסים שהוטלו עליהם מהווים מיסוי על "מוצרי יוקרה" בלבד. כן כן, עד שבוע שעבר אם קנינו פלאפון, חולצה או קרם לחות שילמנו "קנס" מיוחד, בגלל שידוע שמוצרים אלו הם נחלת העשירון העליון בלבד.

מבחינה מוסרית מדובר במס קלוקל: הרעיון המקורי של "מיסי יוקרה" נולד מתוך קו מחשבה מפא"יניקי שאם מישהו חס וחלילה נהנה יותר מדי מהכסף שלו, יש להעניש אותו על הטעם ה"אליטיסטי" שלו. אין הצדקה, כמובן, לכך שסוג החולצות או מוצרי הטיפוח שהאדם קונה לעצמו צריך להיות נתון לביקורת ציבורית. מדובר בהתערבות מוזרה בחייו הפרטיים של אדם שנובעת יותר מצרות עין מאשר מצורך כלכלי: אם אתה מעז לרצות משהו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, נעניש אותך למרות שכבר שילמת כמות עצומה של מיסים (אם אתה בחמישון עליון, שילמת יותר מס מכל שאר המדינה ביחד). אם מתוערר צורך תקציבי להגדיל את קופת האוצר, הדבר הנכון לעשות הוא להגדיל את המע"מ או מס ההכנסה, ולא להעניש את העשירים על טעמם האנין.

אז על הורדת המכסים יש לברך, אבל כחלון, כדרכו המגושמת, פשוט לא מסוגל לאפשר לנו להגיד רק דברים טובים. האיש שהביא לנו את השמדת הערך הגדולה של העשור האחרון ושהושיט יד לוועד הכוחני של חברת החשמל אחרי שבג"ץ כבר הפיל אותם לקרשים, עושה צעד טוב קטן שמהווה מיקרוקוסמוס של כל מה שרע בכהונה שלו.

משרד האוצר, קובעת הקלישאה, היא בית קברות פוליטי. משטייניץ עד לפיד רבים רואים בתפקיד הזה דלת יציאה לא אלגנטית מהצמרת הפוליטית של ישראל, מקום שאליו שולח נתניהו את יריביו הפוליטיים האמיתיים כדי להיצלות קצת על גחלי הביקורת הציבורית. עם לפיד זה בוודאי הצליח לו, וגם שטייניץ עדיין לא הצליח להבקיע מחדש לשורה הראשונה של הממשלה. אבל אחרי שנתיים וחצי בתפקיד, נראה שכחלון מתמודד היטב. האם זה בגלל שהוא פשוט שר אוצר טוב? ממש לא.

כחלון פיתח שיטה נבזית במיוחד: הוא מוכר לציבור "רפורמות" קלות ערך בקול תרועה, וצובר פופולריות. עם כל מהלך זניח מתמלאת הארץ בשלטי חוצות על כך ש"כחלון דואג לנו". הבעיה היא שהמהלכים הללו הם צ'קים בלי כיסוי: הם עולים כסף אך לא מוקצה להם מקור תקציבי. יש סיבה מדוע שר האוצר נחשב לשק האגרוף של התקשורת ה"חברתית": החובה לנהוג באחריות כלכלית ולא להפקיר את הקופה הציבורית, לא מאפשרת לשמור על כולם מרוצים. את זאת יודע כל פוליטיקאי עם מידה כלשהי של אחריות לאומית. אבל לכחלון כנראה פשוט אין את זה. כחלון מקריב את עתידה הכלכלי של ישראל על מזבח הפופולריות שלו. להלן ניתוח רכיבי שיטת כחלון לניהול האוצר.

הפקרות תקציבית

ביטול המכסים לא עולה לאוצר הרבה כסף. מדובר בסך הכל בכ-2% מגירעון 2017. אבל קטן ככל שיהיה, המהלך הזה הוא קיצוץ בהכנסות מבלי להצביע על מקור תקציבי, ולא בפעם הראשונה. חוסר האחריות של כחלון על חשבוננו ניכר מיומו הראשון בתפקיד. זה התחיל בהגדלת הגירעון המתוכנן לכמעט 3% מהתוצר כבר בשנה הראשונה לתפקיד, נגד עצתם של כלכלני בנק ישראל ואגף התקציבים באוצר. זה המשיך עם הצעות חוזרות ונשנות להורדות מיסים או סבסודים נדיבים ללא מקור תקציבי. כמו תכנית מחיר למשתכן, שמוותרת על הכנסות עתידיות מהקרקע ללא מקורות תקציביים חלופיים. גם תכנית "נטו משפחה" הסתמכה על "קופת החירום" של המדינה ותחזיות שנתפרו לדרישותיו של כחלון. סוף ההפקרות, נכון לעכשיו, לא נראה באופק: במשרד האוצר כבר נשמעים דיבורים על הגדלת גירעון דרסטית בתקציב 2019, שוב נגד עמדתם של כל המומחים.

אחת השיטות האהובות על כחלון, שמיושמת גם בהצעה הזו, היא חתימה על "הוראות שעה" במסגרתן הוא מחלק הטבות ומוריד מיסים לזמן מוגבל, כדי להימנע מהצורך לקבוע מקור תקציבי קבוע. לכאורה, אם ההוצאה אינה קבועה אין כל בעיה. אך ברגע שהטבה פופולרית מתקבעת בציבור המחיר הפוליטי לביטולה עצום. פוליטיקאים יתקשו מאוד לבטלה גם אם אין לה מקום בתקציב. מבחינת כחלון זה כמובן לא משנה: עם הגירעון יצטרכו להתמודד יורשיו בתפקיד. את ההון הפוליטי הוא גורף כבר היום.

ניפוח הישגים

הנזק הקטן יחסית לגירעון הוא גם הסיבה לכך שהתכנית הזו אינה מאוד משמעותית לרוב האזרחים. רוב המכסים ומסי הקנייה שבוטלו הם בשיעור 12% או פחות, כך שלאחר רווח יבואן המחירים ירדו ב7-8% במקרה הטוב. 800 מיליון השקלים שהמהלך הזה עולה לאוצר הם פחות מ-400 ש"ח לבית אב לשנה, וזאת בלי לקחת בחשבון את מחיר גדילת הגירעון והקיצוץ בשירותים שנאלץ לספוג בעתיד. כל זה לא ימנע מכחלון לייצור סערה בכוס תה: מסיבת עיתונאים חגיגית ובליץ תקשורתי בטלוויזיה ובפייסבוק לשם לקבל קרדיט על מהלך שחשובים ויקרים ממנו עוברים בוועדת הכספים של הכנסת פעמיים בשבוע.

אז מה הבעיה בהתנהלות הזו? זה עובד: כחלון שלט לחלוטין בכותרות הראשיות של העיתונות הכלכלית, אשר טחנו עד דק את המהלך הקטן מכל כיוון אפשרי, עם ביקורות מועטות שגם הן לא סוטות מהנארטיב שניסה לקדם כחלון. ההתמקדות בתפל מסתירה את עיקר פעילותו, או חוסר פעילותו של כחלון, מה שמביא אותנו לנקודה השלישית והחשובה ביותר.

בריחה מהתמודדות

הנה כלל אצבע שימושי: אם פוליטיקאי מעביר צעד או רפורמה בלי התנגדות משמעותית, אז הרפורמה לא חשובה. בישראל לא חסרים בעיות מבניות שבסמכותו של שר האוצר לטפל בהן, אך על כל עיוות במשק יש שלוש קבוצות אינטרס שונות שמרוויחות סכומי עתק ושיאיימו להבעיר את המדינה אם רק ינסו להזיז להן את הגבינה.  המכסים הם דוגמה מצויינת לכך: כחלון בוחר להוריד מכסים של 6-12% על מוצרים שכלל לא מייצרים בארץ ולא לקצץ במקביל תקציב בכדי לא להצטרך, חס וחלילה, להתמודד עם קורטוב של ביקורת "חברתית".

אך הנזק האמתי מגיע ממכסים "אמיתיים", כאלה שנועדו להגן על מוצרים שכן מיוצרים בישראל: מכסי המגן על החקלאות יכולים להגיע למאות אחוזים ובכך למנוע לחלוטין כל תחרות בתחום. הישראלים משלמים על המדיניות הפרוטקציונרית הזו במיליארדים. האם כחלון לא יודע כמה חשובה הרפורמה ביבוא מזון? כמה כסף היא תחסוך לאזרח הפשוט? וודאי שהוא יודע. זו הסיבה שהוא התחייב לבצע אותה עד סוף שנה שעברה. אבל רפורמות אמיתיות דורשות התמודדות עם קבוצות אינטרס. כשהלחץ הגיע כחלון נכנע, ואנחנו נשארנו עם רפורמה מרוככת ולא אפקטיבית ביבוא מזון. במקום זאת, כחלון מנסה למכור לנו בנפנופיי ידיים הורדת מכסים חלבית, שגם היא בהוראת שעה. ככה זה כשהכיסוי חשוב מהתוכן.