התנ"ך, מגילת העצמאות ואהרן ברק

האם קיימת גושפנקה למשפט העברי במערכת החוק הישראלית? ניתן לטעון שהתשובה חיובית. כידוע, בחוק 'יסודות המשפט' נקבע כי במקרה שבו "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל" .

בחברה הישראלית מתקיימים דיונים רבים על מעמדם  של מקורות מורשת ישראל. זאת ניתן לראות בפסק-דין "הנדלס נגד בנק קופת עם". מעשה שהיה כך היה: יהודי בשם הנדלס ירד לחדר הכספות בסניף הבנק, ומצא על הרצפה שטר חוב בשווי רב הניתן לשימוש על ידי כל אדם. הלך הנדלס למנהל הסניף וסיפר לו על המציאה. השניים קראו למשטרה והפקידו בידיה את האיגרת. לאחר שלושה חודשים נוצרה מחלוקת בין הבנק להנדלס בשאלה למי שייכת איגרת החוב.

כאשר הסוגיה הגיעה לבית המשפט העליון, הדעות היו חלוקות. השופט מנחם אלון בדעת מיעוט טען שלפי המשפט העברי האיגרת שייכת להנדלס, שכן אף שהמשפט העברי קובע כי  "חצרו של אדם קונה לו" – כלומר שמה שנמצא בחצרו של אדם הוא קניינו, יש חובה שהחצר תהיה מוקפת בגדר ושלא תהיה גישה חופשית אליה, דבר שלא התקיים בחדר הכספות של הבנק.

השופט אהרן ברק טען לעומת זאת כי מקורות המשפט העברי משמשים כהשראה, אך אינם מחייבים. ברק ניסח עמדה עקרונית, הקובעת שאף שמותר לפנות אל המשפט העברי ולהיעזר בו כדי לפתור סוגיות משפטיות, אין חובה לעשות כן. יתירה מכך, הפנייה אל המשפט העברי היא רק כדי לקבל ממנו השראה לפסיקת הדין, לא כדי להעתיק ממנו דין מסוים כצורתו. ברק הוסיף ושלל את הצגתה של חוות דעת מאת פוסקים בני זמננו, וטען כי לכל היותר יש לפנות לספרי שאלות ותשובות שנכתבו בעבר.  

בפסיקתו יצר ברק תקדים משפטי המרוקן מתוכן את  חוק 'יסודות המשפט', ואכן השימוש במקורות העבריים בבתי המשפט מינימלי מאוד.

מקור הסמכות הראשוני

ואולם, מתקיימת סתירה בין גישתו של ברק למקורות המשפט העברי, ובין הדרך שבא הוא רואה את הכרזת העצמאות. השופט ברק אינו מייחס חשיבות משפטית למקורות יהודיים, אולם מעניק תוקף רב להכרזת העצמאות, כפי שהוא כותב באחד מחיבוריו:

 "כיבודן של זכויות היסוד של האדם ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל הפכה לצו חוקתי. נמצא, כי לא רק שיש לעקרונותיה של הכרזת העצמאות תוקף משפטי, אלא שהחובה לכבד את זכויות היסוד ברוח עקרונותיה של הכרזת העצמאות הפכה לחובה חוקתית, שחוק "רגיל" אינו יכול לעמוד לעומתה".

על פי ברק, מגילת העצמאות נהנית ממעמד על-חוקתי והיא מהווה בסיס לחוק יסוד 'כבוד האדם וחרותו'.

ביודעין או שלא, בדבריו אלה העניק השופט ברק מעמד משפטי לא רק להכרזה, אלא גם למקור הסמכות הראשוני שלה שהוא התנ"ך. כולנו מכירים את הפסקה הפותחת של ההכרזה: 

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

על פי ההכרזה – התנ"ך, המורשת והיסטוריה הם שמעניקים לעם היהודי את הזכות המשפטית על הארץ. 

ברק, בציטוט שהבאתי, מתייחס בעיקר לחלקה השני של ההכרזה, העוסק בזכויות אדם ובשוויון, אך למעשה מתקיים כאן פתח משפטי להעניק להכרזה כולה מעמד חוקתי. אם ההכרזה שואבת את עקרונותיה בראש ובראשונה מהתנ"ך, משמעות הדבר היא שכאשר ישנה לאקונה משפטית שלא קיימת תשובה עליה בחוק או בפסיקה, יש חובה לפנות תחילה למקור הסמכות – ספר הספרים ומורשת ישראל. 

שופט מקבל את סמכותו מהמדינה, וחייב לפעול בהתאם לחוקיה ופסיקות העבר שלה. המחוקקים מקבלים את הסמכות מהבוחרים, ומכוח חוק המעבר שהעניק לאסיפה המכוננת סמכות לחוקק חוקה. האסיפה המכוננת קיבלה את סמכותה מכוח הכרזת העצמאות, ואילו הכרזת העצמאות קיבלה את סמכותה קודם כול מהתנ"ך, או כלשונה – מ"ספר הספרים". 

ברגע שהשופט ברק העלה את הכרזת העצמאות למעמד על-חוקתי ופירש אותה כצו חוקתי, גם מקור הסמכות שלה "הועלה בדרגה" וניתן לו הכוח למלא לקונות חסרות במשפט.

אש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון הציב בשעתו את התנ"ך במעמד של מוקד אינטלקטואלי מרכזי של המדינה הצעירה, וראה בו הטקסט הקנוני בה"א הידיעה, "האחד והיחיד, היסוד הרוחני של חיי האומה" (מתוך ספרה של אניטה שפירא, "התנ"ך והזהות הישראלית"). במאמרו "משה" טוען אחד העם שאין זה משנה אם משה היה קיים במציאות או לא – מה שחשוב הוא יכולתו של אותו סיפור מקראי להשפיע על תפיסת עולמנו כיום.  גם זאב ז'בוטינסקי ראה בתנ"ך את המקור לחוקים סוציאליים. גם העולם  הכיר בתנ"ך כמקור משפטי. בשנת 1976, בהתאם לדרישת שגריר ישראל באו"ם דאז חיים הרצוג, קיבל הארגון את סיפור מערת המכפלה בספר בראשית כמסמך רשמי של האו"ם.

מדוע כשיש לך ארוחה טובה ומזינה בבית, צריך ללכת למסעדה ? אם תשאלו את בן-גוריון ואת מנסחי הכרזת העצמאות, אין כמו בבית.