מודי ברמאללה: הפלסטינים איבדו את היתרון מול העולם

ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ערך בראשית השבוע ביקור רשמי ברשות הפלסטינית, כחלק מסביב ביקורים במזרח התיכון בו הגיע גם לעומאן ולאיחוד האמירויות. למרות הניסיון ההודי להעניק צביון מעשי לביקור ברמאללה, נראה שמעבר לכמה הסכמי שיתוף פעולה קטנים שנחתמו במהלכו היה זה בעיקר ביקור שנועד לשם הסמליות.

הקשר הכלכלי בין הודו לרשות הפלסטינית בסכום של כ-40 מיליון דולר, אשר ברובו הוא סיוע שמעבירה הודו למטרות פיתוח הכלכלה ותשתיות. לשם השוואה, בעומאן – שאירחה את מודי אחרי רמאללה – ישנם כ-1500 מיזמים משותפים לשתי המדינות, בשווי של 7.5 מיליארד דולר.

למרות חוסר החשיבות היחסית של הרשות הפלסטינית בעיני הודו, בכל זאת טרח מודי וביקר ברמאללה ואף הגיע למוזיאון לזכר ערפאת, שם חלק שבחים ליו"ר הרשות לשעבר. מודי הוא ראש הממשלה ההודי הראשון שמבקר ברשות הפלסטינית, וביקור זה הוא ביטוי מובהק של המדיניות המזרח-תיכונית ההודית בעידן החדש.

מושג המפתח של המדיניות ההודית החדשה הוא 'הסרת המקף' (de-hyphenation), אשר המשמעות הרשמית שלו היא עצמאות הודית מול ישראל ומול הפלסטינים, והימנעות ממצב בו האינטרס ההודי נופל קורבן ליחסים הסבוכים במזרח התיכון.

בפועל זו היא הגדרה יפה שמסתירה את ההידרדרות ביחסים בין הודו לפלסטינים, אל מול השיפור המתמיד בקשר של הודו עם ישראל. מדיניות הסרת המקף בעצם מזמינה את ישראל והרש"פ להראות כיצד הן יכולות לתרום לאינטרס ההודי, ובעוד ישראל והודו נהנות ממניפה רחבה של אינטרסים משותפים בתחומים מגוונים כמו ביטחון, תיירות, חקלאות וטכנולוגיית מידע, הפלסטינים לא מביאים לשולחן כמעט דבר. בכך חושפת למעשה המדיניות הפרגמטית ההודית כי לפלסטינים הנמצאים תמידית בעמדה של מבקשי סיוע אין כמעט מה לתת, וגם אין להם דרך לפגוע בהתחממות מול ישראל.

בכירי הרשות מצידם שיבחו את ראש הממשלה ההודי ויועצו הדיפלומטי של אבו מאזן, מג'די אל-חאלדי, אף ביקש ממודי לשמש כמתווך עם ישראל. אבו מאזן  חזר על הבקשה בפגישתו עם מודי, וסביר להניח שהיא נעמה מאוד לאזניו. עד לא מזמן ציירה אותו האופוזיציה בארצו כשונא ורוצח מוסלמים, והנה כעת הפלסטינים עצמם לא מצאו מתווך הוגן טוב ממנו.

השבחים הפלסטיניים לא מצטיינים בכנות רבה, אבל הם בדיוק מה שמודי רוצה לשמוע ולהשמיע למתנגדיו הפוליטיים משמאל. הנה, לא רק שההתקרבות לישראל לא פגעה במעמד של הודו, היא אפילו חיזקה אותו בעיני הרשות. במילים אחרות, ההימנעות של השמאל ההודי בעבר מלבנות עם ישראל יחסי ידידות גלויים רק פגע בהודו, ולא הוסיף לה דבר אפילו לא בקרב הפלסטינים.

באותו הקשר נכון להבין גם את הביקור במוזיאון על שם יאסר ערפאת אשר במבט ראשון הרגיז הרבה ישראלים, אבל צריך להבין שערפאת היה דמות נערצת בהודו עד העשור האחרון לחייו, והודו היא המדינה הלא ערבית הראשונה שהכירה באש"ף כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני.

ההודים ראו בערפאת ידיד נאמן להודו, ובמידה מסוימת הוא אכן היה ידיד. החשש הגדול ביותר של הודו הוא התערבות של כוחות בינלאומיים בסכסוך, וערפאת שנמנע בעקביות מלצדד בבדלנים הקשמירים סייע להודים למסגר את הסכסוך בקשמיר כעניין פנימי הודי.

כעס בקשמיר

גם היום, כשהפלסטינים נחלשו בזירה הבינלאומית, עדיין יש משקל לא מבוטל לסירוב שלהם לתמוך בקשמירים. הקשמירים לא ממש סלחו לערפאת על בגידתו, ואחד ממנהיגי הבדלנים האשים את החילוניות של ערפאת ואש"ף, בחוסר הסולידריות שלהם עם המאבק הקשמירי. העיתונות הקשמירית גם לא פספסה את האופן הזהיר בו דיבר מודי על מדינה פלסטינית והשמיט כל איזכור למזרח ירושלים כבירתה.

העיתונאי הקשמירי עומר לאטיף מיסגאר פירסם בעיתון ה'אינדפנדנט' הבריטי קריאה לפלסטינים לא לארח את מודי ולהביע הזדהות עם המאבק הקשמירי. הוא הזכיר להם את הרקע האנטי מוסלמי של מודי ואת הרכש הביטחוני המאסיבי של הודו בישראל, שמסייע לצבא ההודי לכתוש את ההתנגדות בקשמיר.  כאשר התפרסמו התמונות המשותפות הראשונות של מודי ואבו מאזן כינה מיסגאר את אבו מאזן הוא רמאי אופורטוניסט, וכתב שהוא אינו ראוי להנהיג את עמו.

https://twitter.com/kaashur/status/962334907971223552

הקשמירים ימשיכו לנסות לקושש תשומת לב בינלאומית על ידי השוואת המאבק שלהם למאבק הערבי בישראל, אבל ללא תמיכה פלסטינית הסיכויים שלהם לא גבוהים במיוחד. לכן הביקור של מודי במוזיאון ערפאת בא לנשל את יריביו משמאל מבעלות על הסולידאריות ההודית עם הפלסטינים.

עם זאת ההצהרות של מודי היו זהירות ביותר, ועסקו בעיקר ברצון לראות פיתוח וקידמה ברשות הפלסטינית. הודו לא נסוגה מתמיכתה במדינה פלסטינית עצמאית, אך אין לאבו מאזן פרטנר הודי בסוגיות המחלוקת בינו לבין ישראל. הודו יצאה לידי חובה בהצבעה נגד ההכרה בירושלים בדצמבר האחרון, אבל החום בו התקבל נתניהו בהודו, הבהיר איפה הלב והאינטרס ההודי נמצא כעת. גם עיסקת רפאל שחזרה לשולחן הדיונים בזמן ביקור נתניהו, ומדגימה את הבדלי העוצמה הכלכלית והטכנולוגית בין ישראל לפלסטינים, מתכתבת עם כללי המשחק החדשים שדוחקים את הפלסטינים לשולי תשומת הלב ההודית.

השוליוּת הזו לא נובעת רק ממצבה הכלכלי הגרוע של הרשות הפלסטינית, אלא גם משינוי השיח בתוך הודו. הודו מאסה בדימוי הדוד וגוליית של הסכסוך הישראלי פלסטיני, כי היא עצמה מוצגת כגוליית בקשמיר. השימוש ההולך וגובר ביידוי אבנים במאבק הבדלני הקשמירי לא מייצר סימפטיה גדולה ליידוי אבנים בערים הפלסטיניות. בשנת 2016 תועדו 2690 מקרים של יידוי אבנים בעמק קשמיר. משמעות הדבר היא שהכלי העיקרי בו משתמשים הפלסטינים כדי למגנט חזרה את העולם למצוקתם, אינו פועל ואף מרגיז את הודו הימנית.

גם סוגיית זכות השיבה זרה לימין ההודי. הודו קלטה מיליוני פליטים הינדואים בזמן חלוקת הודו, ועיר הבירה ניו דלהי היא במידה מסוימת עיר של פליטים ובני פליטים מהצפון. בנוסף נאלצה הודו לקלוט ולשקם 150 אלף ברהמינים קשמירים, שברחו או גורשו על ידי הקשמירים המוסלמים בלהט המאבק לעצמאות קשמיר. עשרות אלפי משפחות עדיין לא שוקמו, והניסיון של הימין ההודי להחזיר אותם לביתם בעמק קשמיר, או לבנות להם כפרים בעמק, נתקל בהתנגדות עזה של גופים פוליטיים מוסלמיים. המעטים שמצליחים לשוב מוגדרים בעיתונות הקשמירית כמתנחלים.

פרווז אימרוז, משפטן ופעיל זכויות אדם קשמירי, הוא מהפעילים הבולטים נגד הקמת כפרים להינדואים המגורשים, וכמובן משווה את המדיניות ההודית למדיניות ההתנחלות של ישראל ביהודה ושומרון. התסריטאי והסופר צ'טאן בהאגאט, קולה של הודו הצעירה והעירונית, ביטא את דעתו על מבצע צוק איתן בעזה כשצייץ: "מה שקורה בעזה אינו הוגן, אבל לעתים זו הדרך היחידה ללמד לקח ארגוני טרור". למקרה שלא הבינו אותו נכון, המשיך בהאגאט וכתב  שהטילים מעזה נועדו לגרור תגובה ישראלית, שתגייס את העולם לטובת הפלסטינים, והוא גם תהה למה הטריק הזה עובד בכל פעם. אם בימיו של ערפאת נפל הסיפור הפלסטיני על אוזנים ערבות בהודו, כיום אין לו יותר ביקוש, ואין לפלסטינים שום דבר למכור לימין ההודי, מלבד איזו נייטרליות ברוכה בסכסוך הקשמירי.

כדי לסייג את הדברים יש לציין כי כל מה שנאמר על הרשות הפלסטינית אינו תקף לגבי איראן, שהיא שותפה אסטרטגית של הודו בבלימת פקיסטן והטליבאן וביצירת גשר אל מרכז אסיה. גם פה מנסה הודו להפריד בין לבלוב היחסים עם ישראל לבין האינטרסים המשותפים עם איראן, כאשר  בעצם ימי הביקור של מודי ברשות הפלסטינית ומדינות המפרץ כמעט והידרדרו ישראל ואיראן לעימות צבאי גלוי.

הודו תמרנה את הפלסטינים לעמדה שולית תוך שמירה מסוימת על כבודם, אבל הניווט העדין בין איראן לאויבותיה הרבות הוא משחק אחר לגמרי ממה ששיחק מודי ברמאללה. כינון ידידות עם ישראל כאילו אין איראן, וידידות עם איראן כאילו אין ישראל, סעודיה וארה"ב היא משימה מורכבת. בחודש הבא יגיע הנשיא האיראני רוחאני לביקור בדלהי, ואם ההסלמה האחרונה בין ישראל לאיראן תימשך גם אז יתכן והודו תיאלץ לקבל החלטות קשות.