אם מסתכלים מעבר לסערה סביב כל ציוץ של הנשיא טראמפ, מזכיר המדינה החדש הוא ידיד אמת של ישראל, מתנגד לעסקת הגרעין עם איראן וצפוי לאמץ קו תקיף יותר נגד רוסיה
עוד יום עבר, עוד סערה חדשה נדבקת לנשיא טראמפ. בשבוע שעבר הזדעזע העולם לגלות כי רקס טילרסון לא זכה אפילו למחווה המנומסת המתבקשת של שיחה פנים אל פנים, או לכל הפחות שיחת טלפון, ופוטר מתפקידו הרם כמזכיר המדינה באִבחת ציוץ בטוויטר.
התקשורת דיווחה על הוצאתו חסרת הגינונים של טילרסון מהממשלה כדוגמה נוספת לסגנון הניהול הכאוטי של הנשיא טראמפ, ולחוסר של מה שבתקופה מעודנת יותר היינו מתארים כנימוסים טובים או התנהגות ג'נטלמנית.
המומחים והעיתונאים הניחו ברובם כי תהא אשר תהא ההצדקה להחליף את טילרסון בראש ה־CIA מייק פומפאו, סגנונו של טראמפ חשוב יותר ממהות ההחלטה עצמה.
Mike Pompeo, Director of the CIA, will become our new Secretary of State. He will do a fantastic job! Thank you to Rex Tillerson for his service! Gina Haspel will become the new Director of the CIA, and the first woman so chosen. Congratulations to all!
— Donald J. Trump (@realDonaldTrump) March 13, 2018
הכאוס הוא מוטיב קבוע בממשל טראמפ, בו פוליטיקאי טירון מתנהג כמנהל קרקס עם זרם בלתי פוסק של מינויים, שמגיעים ועוזבים לעתים קרובות עוד בטרם למדנו לאיית את שמותיהם כראוי. ישנו גם טיעון שמשמיעים אנשים רציניים, לפיו הכאוס הזה מערער את השפעתה של ארה"ב באופן מכריע לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר מדיניותה בפועל.
נכון שפיטורין באמצעות ציוץ בטוויטר רק מחזקים את הנרטיב הנוכחי על כך שטראמפ אינו כשיר לתפקידו כנשיא, אך הם גם מסיחים את דעתנו מעיסוק מהותי בחילופי הגברי בממשלתו. אלמלא התמקדנו כל כך באישיותו של טראמפ ובציוציו, יתכן שהיום היינו מדברים יותר על הסיבות שבגללן טילרסון אכן היה צריך ללכת.
טילרסון נכשל בתפקידו
הגם שאפילו מבקריו של טראמפ מודים כי שמורה לו הזכות לבחור את הקבינט שלו, חלק ניכר מהסיקור העיתונאי של מחלקת המדינה בשנה האחרונה עסק באימים שהילך הנשיא על טילרסון – הבכיר לשעבר בחברת אקסון, שנראה אדם לבבי למדי.
טילרסון נראה כמי שנמצא בעימות הן עם הבית הלבן בנושאי מדיניות והן עם הביורוקרטיה במשרדו, אבל הדיווח לפיו הוא כינה את טראמפ "טיפש" – משהו שטילרסון מעולם לא הכחיש – הכתירה אותו כגיבורם של מתנגדי הנשיא ואמצעי התקשורת המריעים להם.
אך למרות שטילרסון היה פנים חדשות בשירות המדינה, הוא גם היה דמות ממסדית מובהקת בגישתו לקביעת מדיניות, והתנגד באופן אינסטינקטיבי לרבים מהשינויים המרכזיים שביקש טראמפ להכניס במדיניותה של ארה"ב במזרח התיכון.
טילרסון הסתייג מהכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל, והיה ברור כי הוא מעכב ככל יכולתו את העברת השגרירות מתל-אביב. לגבי תהליך השלום עם הפלסטינים, נראה שמזכיר המדינה היוצא היה מעוניין רק במִחזור מדיניות העבר ולא בחיפוש אחר פתרונות חדשים.
וחשוב מכל, הוא ראה בשימור עסקת הגרעין עם איראן את משימתו העיקרית. אך כשהוטל עליו לתבוע מבעלות בריתה האירופיות של ארה"ב להצטרף למאמץ לאלץ את איראן לבטל את תאריכי תפוגת ההסכם, ולמנוע ממנה לייצר טילים בליסטיים ולשאוף להגמוניה אזורית, טילרסון נסוג מן היעד שלו ולא נאבק לממשו.
בעוד הוא נהנה להיראות כעוד מבוגר אחראי המנסה לרסן את טראמפ, טילרסון לא הצליח להעמיד את הנשיא על הסתירה המובנית בעמדותיו בין גישתו הקשוחה כלפי איראן ובין אמונתו בהרגעת היחסים עם רוסיה.
לשלוט ביעילות
פומפאו, לעומתו, הוא מתנגד רציני לעסקה עם איראן וידיד אמת של ישראל, שאינו מעוניין לחזור על הטעויות שנעשו בתקופת אובמה. בנוסף לכך, פומפאו מתייחס בתקיפות לרוסיה, ואפשר שיוכל לגרום לנשיא לאמץ מדיניות הגיונית יותר ביחס למוסקבה.
כמו רבים ממקבלי ההחלטות בוושינגטון ובמקומות אחרים, נראה שגם באמתחתו אין תשובות מלאות, במיוחד לגבי הפאזל הצפון-קוריאני, אך גם כך פומפאו אמור להיות מזכיר מדינה יעיל יותר מטילרסון, לתמוך בצדדים הטובים ביותר בגישתו האינסטינקטיבית של טראמפ, ובמקביל לפקוח עין על שליפותיו האימפולסיביות.
רבים מהישגיו של טראמפ בשנת כהונתו הראשונה – הבסת המדינה האסלאמית, חיזוק היחסים עם ישראל והעובדה שהכלכלה שוב משגשגת – היתרונות שבבחירתו הולכים לאיבוד בתוך קקופוניה של ביקורת על הצהרותיו, הציוצים שלו בטוויטר והתנהגותו הסוררת.
חלק מזה הוא כמובן באשמתו, שכן הפה הגדול שלו וחשבון הטוויטר שלו מפריעים ללא הרף להפצת מסריו ומדיניותו. נכון שהשינויים הפרסונליים והציוצים התכופים מטרידים כמה מבעלות בריתה של ארה"ב וכן חלק מאויבותיה, אך בעוד הנרטיב הכאוטי עשוי לתרום לחיזוקו העצמי, הוא לא מנע מטראמפ לשלוט ביעילות.
בניגוד לביקורת ההיסטרית מצד יריביו, טראמפ טיפל במיומנות בסוגיות רבות של מדיניות חוץ והצליח להימנע ממשברים. אף כי יש סיבה טובה לדאגה לקראת המפגש המוצע בינו לבין קים ג'ונג און הדיקטטור הצפון-קוריאני, עצם המפגש, אם יתקיים, מצביע על נכונותו להידבר ועל רתיעתו ממִחזור רעיונות כושלים. גם במזרח התיכון הוא עשה את הדבר הנכון ושיקם את האמון ביחסים בין ישראל לארה"ב.
בניגוד לנשיאים אחרים, הערכת תפקודו של טראמפ מחייבת להבחין בין רעשים למדיניות. קשה לעשות זאת, במיוחד כשטראמפ מדבר או מצייץ באופן שאינו מכבד לא אותו ולא את תפקידו. אבל כדי להעריך ברצינות את תפקודו של הממשל הזה, אין בררה אלא להבחין בין שני הדברים.
קל מאוד להתפתות לתיאוריית הכאוס שמוכרים לנו, אך הגיע הזמן שלפחות חלק ממבקרי הנשיא יפקחו עין על מעשי הממשלה במקום לעקוב אחרי עדכונים בחשבון הטוויטר שלהם. אם יעשו זאת הם ייאלצו להודות כי טראמפ איננו הכישלון שהם מעמידים פנים שהוא. חילופי הגברי בראש הפירמידה של טראמפ אינם סיבה לשערוריה נוספת, אלא מהלך הראוי לתשואות.
ג'ונתן ס' טובין הוא העורך הראשי של האתר jns.org. עקבו אחריו בטוויטר: jonathans_tobin@
מאנגלית: שאול לילוב
השמאל מחפש את טראמפ בדיוק כמו שהשמאל בישראל מחפש את נתניהו ויחפש כל אישיות אחרת בימין אם וכאשר הם יוחלפו. רק כדי לרענן את הזכרון, לפני כחמש שנים, הם עשו למיט רומני רצח אופי מסיבי והפכו אותו לרוצח נשים חולות סרטן, גנב שלא משלם מיסים ושלל שקרים שנקלטו הייטב במוחותיהם של מאזיני MSNBC, CNN וכל שאר רשתות השמאל. הם משמיצים את סגן הנשיא על כך שהוא דתי ולעומת זאת פותרים שחורים כמו אופרה ווינפרי על אותן אמירות דתיות ממש. כמו כן, לא הייתה להם שום בעיה להסתיר שערוריות אמיתיות בממשל אובמה כולל שימוש במס ההכנסה והFBI לרדיפת עמותות ימין וההפקרה של השגריר בבנגזי שנקרע לגזרים ונאנס ע"י ההמון כשאנשי ביטחון אמריקאים מצווים לא להתערב ועד היום אף אחד לא יודע איפה אובמה היה ומה הוא עשה כשכל זה קרה. לכן זה מיותר לחלוטין להתיחס לזעזוע המזוייף שלהם לכל שטות שטראמפ עושה ולכל מילה שהוא פולט. נשיא הוא לא מורה בתיכון. הרטוריקה שלו מעניינת עד למידה מסויימת. בסופו של יום מה שיקבע הם המעשים הגלוים והסמויים והמדיניות לטווח ארוך שחשובה פחות לפוליטיקאים מקצועיים שהבחירות הקרובות מהוות איום תמידי על הקריירה שלהם והם זקוקים לתקשורת כמו אוויר לנשימה.