הגיע הזמן להפקיע את בחינות ההסמכה מידי לשכת עורכי הדין

ביום ראשון השבוע פרסם בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט לערעורים מנהליים, פסק דין בפרשה שמסעירה את לשכת עורכי הדין בחצי, מאז בחינת ההסמכה האחרונה שנערכה לפני כחצי שנה.

תוצאות בחינת ההסמכה שנערכה בחודש דצמבר 2017 הדהימו רבים: לא פחות מ-66 אחוזים מהנבחנים לא הצליחו להשיג ציון עובר במבחן, שיא נכשלים של כל הזמנים.

התוצאות הביאו מתמחים רבים שנכשלו לצעדי מחאה חסרי תקדים ברשתות החברתיות. בפייסבוק הוקמה קבוצה בשם "זעקת המתמחים והסטודנטים למשפטים" המונה אלפי חברים, שהתארגנו בהמשך גם בסדרה של הפגנות מול ביתם של איילת שקד ואפי נווה, ובמאבק משפטי. טענותיהם העיקריות היו כי תוצאות הבחינה זויפו על מנת להכשיל חלק מן הנבחנים, אשר למדו במוסדות מסוימים פחות "נחשבים", ובמטרה למנוע מהם להיכנס למקצוע.

בטקס הסמכת עורכי הדין שעברו בהצלחה את הבחינה האחרונה, התייחס יושב ראש הלשכה אפי נוה למחאה ואמר: "יש שם כאלה שאני מלווה אותם מאז שנכנסתי לתפקיד. יש לי תחושה שגם בעוד חצי שנה הם ימשיכו להפגין מתחת לבית שלי…ככה לא צריך להתנהג…מישהו באמת חושב שזייפו את תוצאות הבחינה? אי אפשר לחשוב ככה".

במאמר זה אין בכוונתי לצלול לנבכי העתירה שתמצות שלה ניתן למצוא כאן), אלא בדברים החמורים שכתבו השופטים בראשית השבוע בפסק דינם על בחינת הלשכה.

מי צודק?

בפסק דינם פסלו שופטי העליון שתי שאלות מן הבחינה, וזאת מעבר לשלוש שאלות נוספות שנידונו בפסק הדין של המחוזי. הסרת השאלות שבמחלוקת משמעותה כי חלק מהנכשלים עברו למעשה את הבחינה.

למרות זאת, בית המשפט העליון דחה את רובה המכריע של העתירה, ובעיקר את הבקשה להענקת פקטור – העלאת הציון באופן גורף לכלל הנבחנים. השופטים דחו על הסף גם את הטענה שלשכת עורכי הדין פעלה בזדון כדי להכשיל מתמחים רבים בבחינה.

יו"ר לשכת עורכי הדין נווה ברך על תוצאות העתירה, אלא שגם עו"ד אילן בומבך שייצג את  העותרים ברך אף הוא על ההישג החלקי. מי מביניהם צודק?

האמת היא שביחס לטענות שהעלו העותרים יו"ר הלשכה צודק יותר, זאת מאחר שרוב העתירה למעשה נדחתה. לעומת זאת, התערבות בית המשפט בחמש מתוך 85 שאלות במבחן סייעה לחלק מהנכשלים לעבור (אין בנמצא כרגע נתונים על כמות הנכשלים שעברו בעקבות פסק הדין).

אלא שכל זה הוא רק בפן התוצאה הממשית של פסק הדין, וניתוח מדויק יותר מגלה תמונה הפוכה.

הצלחה חלקית

"הוועדה הבוחנת של לשכת עורכי הדין בישראל" מורכבת מאנשי מקצוע שממנה שרת המשפטים ובראשם עמד שופט מחוזי (השופט יוסף אלרון, שבינתיים התמנה לבית המשפט העליון). לכן לא היה סיכוי שהשופטים יקבלו את טענת הזדון מצד הלשכה וועדת הבחינה ללא הוכחות מוחצות, וכאלה לא היו.

בנוסף, הסעד המרכזי שביקשו העותרים היה קבלת פקטור כללי של 20 נקודות ומעלה, אלא שצעד כזה מוגדר כרדיקלי והוא מעולם לא ניתן. לצפות לתוצאה כזאת היה בגדר פנטזיה.

לבסוף, בית המשפט מתערב בשיקול דעתה של רשות מנהלית במקרי קיצון בלבד, ועל כן השופטים בחנו בצורה מדוקדקת כל שאלה במבחן שביחס אליה טענו העותרים, ורק כשלא הייתה ברירה התערבו בשתי שאלות.

היה ברור לכל בר דעת שתוצאות העתירה מבחינת העותרים היו עשויות להיות רק פסילה של שאלות ספציפיות, כפי שהיה בעבר, וכך קרה.

האכזבה הממשית מבחינת העותרים יכולה הייתה להיות רק ביחס לכמות השאלות שנפסלה. שתי השאלות שנפסלו על ידי שופטי העליון ועוד שלוש שאלות שהמחוזי התערב בהן, מהוות חמש שאלות מתוך שמונים וחמש, כלומר בית המשפט בחר להתערב בכשישה אחוזים משאלות הבחינה, לא כולל את המטלה בכתב שעליה ניתנו 15 נקודות.

מדובר בהצלחה לא מבוטלת של העותרים, אך היא חלקית מאוד ביחס למה שביקשו, ולכן רבים מביניהם נותרו מאוכזבים.

בחינה למומחים, לא למתמחים

אלא שהשופטים לא הסתפקו בתוצאות הללו, וכתבו בהחלטתם ביקורת קשה על הבחינה, הנקראת למעשה ככתב אישום נגד האחראים לה.

הנה דבריהם בפסק הדין אותו כתב השופט יצחק עמית:

אנו מוצאים התבטאות ממנה ניתן להבין כי מטרת הבחינה היא בדיקת "ידע בסיסי" של הנבחן: "לא נכחד, כי גישתנו ביסודה היא לראות את תכליתן הבסיסית של הבחינות כבדיקת ידע בסיסי של הנבחן בתחומים השונים של המקצוע". אלא שלמקרא השאלות והתשובות, ברי כי הבחינה אינה משקפת "ידע בסיסי" אלא רמה גבוהה עשרת מונים"

השופטים אומרים כאן בפה מלא, כי רמת הקושי של הבחינה הייתה גבוהה בהרבה מהנדרש בבחינה מסוג זה, והיא לא בדקה ידע בסיסי, אלא מומחיות, ובכך חטאה למטרתה:

…אף איני רואה פסול בכך שהנבחן נדרש ליותר מאשר "ידע בסיסי", ורשאית הלשכה לדרוש מהנבחן גם סטנדרטים גבוהים מאלה של עורך הדין הממוצע, על מנת לשמור על רמה נאותה של המקצוע ואף להעלות את רמת המקצוע. אך האם יש הלימה בין מטרות ותכליות אלה לבין הבחינה במתכונתה הנוכחית?…הנבחן נדרש אפוא לענות על שאלות קשות, לעיתים איזוטריות, כמעט בכל תחומי המשפט. ספק אם עורכי הדין הטובים המנוסים והבקיאים ביותר במדינה, היו עוברים את הבחינה מבלי להתכונן לקראתה. אם כך, מדוע יש לצפות מנבחן, שזה עתה סיים את תקופת ההתמחות שלו, שיעמוד ברף מקצועי גבוה יותר מעורכי הדין הטובים ביותר במדינה?"

גם אופי הבחינה היה בעייתי והשופטים קובעים כי גם עורכי דין מומחים היו מתקשים לעמוד בה. בהתייחס לטענה כי הבחינה נערכת במתכונת של בחינה פסיכומטרי ולא כמבחן רגיל, מנחיתים השופטים מכה נוספת על הלשכה:

יש להבחין בין המטרות של בחינה פסיכומטרית למטרות של בחינת ההסמכה. בעוד שהבחינה הפסיכומטרית נועדה לנבא הצלחה אקדמית עתידית, והיא משמשת לצורך סינון ומיון, הרי שמבחן ההסמכה הוא מבחן הישג שנועד בעיקר לבדוק ידע…מכאן השאלה אם כאשר בוחנים הישג וידע מקצועי לצורך בחינות הסמכה, ראוי לעשות זאת בלחץ זמנים דוחק כמו בבחינה פסיכומטרית שמהווה מבחן מיון?"

במילים אחרות, מבנה הבחינה בו בחרה לשכת עורכי הדין היה שגוי מיסודו, וגרם למעשה עוול לנבחנים. השופטים עצמם מודים שלנבחנים רבים לא היה סיכוי מלכתחילה בשל מגבלת הזמן:

במתכונת הנוכחית, לחלק הדיוני שכלל 45 שאלות הוקצבו 90 דקות בלבד, דהיינו, שתי דקות לשאלה. לחלק של הדין המהותי הוקצבו 135 דקות ל-40 שאלות, דהיינו, כ-3 דקות ו-20 שניות לשאלה. עיינתי בשאלות השונות, וספק בעיני אם הזמן המוקצב לכל שאלה ושאלה מותיר זמן לקריאת השאלה (חלק מהשאלות היו גם ארוכות למדי), להבנת השאלה, לחשיבה, ל"שליפת" התשובה מהזיכרון או לאיתור דבר החקיקה הרלוונטי בקובץ החקיקה (בדין המהותי), ולהתגברות על המסיחים, אשר מנוסחים באופן מתוחכם שלעיתים אף יש בו גוון של הטעיה"

כלומר, לא רק שאורך השאלות לא מאפשר לעמוד בזמנים הניתנים בחלקים שלמים בבחינה, אלא שהניסוחים מתחכמים ולעיתים אף מטעים את הנבחנים.

למרות כל זאת, ישנם גם רבים שעברו בהצלחה את הבחינה, ורובם המכריע של הנכשלים מגיע מהמכללות. זאת בדיוק הייתה הטענה המרכזית של לשכת עורכי הדין, ולכך השיבו השופטים כי אופי הבחינה הוא שיוצר את ההבדל הגדול, ולא איכות הנבחנים והתאמתם למקצוע:

מן המפורסמות הוא כי רף הקבלה הפסיכומטרי לאוניברסיטאות גבוה יותר מאשר בחלק מהמכללות. מכאן גם היתרון המובנה של בוגרי האוניברסיטאות כשהם ניגשים לפתור בחינה שהמרכיב הפסיכומטרי בה כל כך בולט, במסגרת סד הזמנים הדוחק. אך כאשר אנו באים לבחון הישג וידע מקצועי בעריכת דין, יש לבחון את השאלה האם ייגרע חלקו של המקצוע אם תינתן מסגרת זמן סבירה לפתרון כל שאלה ושאלה?"

כלומר, השגיאות היסודיות של האחראים על הבחינה בהבנת תכליתה ומסגרת הזמנים, הן שנותנות עדיפות למי שהתקבלו לאוניברסיטאות וממילא בעלי כישורים כאלה. לסיכום, השופטים קובעים למעשה שהלשכה יצרה בלבול ממשי בעריכת חומר ההכנה ובהגשתו לנבחנים:

עמדנו לעיל על הבעייתיות שהתעוררה ביחס לשאלה שעסקה בחוק חסינות מדינות זרות, התשס"ח-2008, אך לסופו של יום, מצאנו שלא להתערב בשאלה זו. עם זאת, תשובת בא כוח הלשכה מעלה את השאלה אם ראוי ואם ניתן לפצל את החיקוקים השונים לרשימה של חיקוקים תחת הדין הדיוני, וחיקוקים תחת הדין המהותי (ושמא חיקוקים הנופלים לשתי הקטיגוריות). אכן, לעיתים הסיווג בין דין דיוני לדין מהותי אינו פשוט ואינו חד, אך מבחינת הנבחנים יש הבדל עצום אם חוק מסוים נכלל ברשימת החיקוקים הדיוניים, שאז עליהם לשנן וללמוד את החוק מאחר שאינו מצורף לחלק הדיוני. בהינתן שרשימת החיקוקים כוללת כ-150 חיקוקים, אי הפיצול מטיל עומס עצום על הנבחנים, לצד עמימות לגבי היקף החומר שאותו הם נדרשים לשנן"

הלכה למעשה השופטים קרעו את הבחינה לגזרים וקיבלו את טענות העותרים (מלבד הזדון) על כרעיהן, אך זאת לצד איפוק עצום בהחלטות המעשיות שהפיקו מפסק הדין, אר פסל שתי שאלות בלבד. למרות הביקורת הנוקבת על הבחינה, נמנעו השופטים מלפסול עוד שתי שאלות נוספות שסברו שהן בעייתיות.

לאור כל זאת העותרים צריכים להיות מרוצים מהאופן שבו הוצגו טענותיהם, כי בית המשפט קיבל את טענותיהם הקשות ביותר. אכזבת רבים מהם היא מהאיפוק, המוצדק לדעתי, שגזר על עצמו בית המשפט.

סימני שאלה

גם מי שעדיין חושב שצריך רישיון לעסוק במקצוע כמו עריכת דין, חייב להודות בדבר אחד: אין לתת לגוף של העוסקים במקצוע להיות אלה שקובעים את רף הכניסה למקצוע. מדובר בניגוד עניינים זועק לשמיים.

אפי נוה, יו"ר לשכת עורכי הדין, נבחר לתפקידו ביוני 2015. הבטחת בחירות מרכזית שלו הייתה מלחמה ב"הצפת המקצוע". למשל, בנובמבר 2014  פרסם תגובה שבעת רצון ביחס לפרסום על ירידה במספר הסטודנטים למשפטים, וכתב בין היתר: "הקמפיין שלנו לעצירת הצפת המקצוע נושא פרי".

וזה מה שקרה: במאי 2014 כ-73% עברו את הבחינה, ובבחינה שנערכה באפריל 2015 78% עברו. חודש לאחר מכן נוה נבחר לראשות הלשכה, ומאז התוצאות בצניחה חדה , עד לשפל של 34& עוברים בדצמבר 2017. מדובר בצניחה של עשרות אחוזים שנראית כלא הגיונית.

האם זה מקרי? בית המשפט קבע שאין הוכחות שלא. ובכל זאת, ראו את דבריו של יו"ר מחוז ת"א של הלשכה, עו"ד ינון היימן, שהובאו מטעם העותרים:

למרות הקביעה החד משמעית בפסק הדין, נתונים ואמירות מהסוג הזה מטרידים ומעלים סימני שאלה כבדים. בנוסף, בתשובתה של שרת המשפטים לשאילתה של ח"כ ענת ברקו בעניין היא אמרה כך: "לי אין סמכות לתת פקטור. ישבתי יחד עם יושב-ראש לשכת עורכי הדין אפי נוה ועם ח"כ נורית קורן לפני שבועיים, בדיוק כדי לדבר על הסוגיה, וחשבנו מה אפשר לעשות. יושב-ראש לשכת עורכי הדין לא מוכן בשום אופן לדבר על פקטור. כן עלה הרעיון שהלשכה, בצורה כזאת או אחרת, תסבסד קורס למי שנכשל בבחינה הקודמת".

אם יו"ר הלשכה איננו מעורב בפעולת ועדת הבחינה כפי שהוא טוען, אז מדוע בסמכותו לסרב להעניק פקטור? תמוה.

מהרבה סיבות טובות היה עדיף שלשכת עורכי הדין תהיה וולונטרית ולא גילדה בנוסח ימי הביניים. מסיבות של חירות וטובת הציבור, היה עדיף גם שלא יהיה צורך ברישיון כדי לעסוק במקצוע. אבל אם יש מסקנה אחת ברורה מהסאגה המתרחשת לנגד עינינו, היא שבשל ניגוד עניינים יסודי יש להוציא מידי הלשכה את האחריות על בחינות ההסמכה ומתן הרישיון לעסוק במקצוע עריכת הדין.

הצעת כזאת כבר עלתה, ובעקבות האירועים האחרונים מוטב לקדם אותה בהקדם.