הארגונים ה"חברתיים" הפועלים בעזה ורמאללה בתמיכה אירופית מציגים את עצמם כמי שאמורים לסייע לפלסטינים, אולם בשטח פועלים נגד ישראל
כאשר בוחנים את מערך הכוחות ברשות הפלסטינית רגילים להתייחס לשני הכוחות העיקריים המתמודדים ביניהם: פתח וחמאס. אבל לנוכח האירועים בעזה וההתרסה ברמאללה מול שלטונו של אבו מאזן שנובעת מהם, יש לבדוק גם את אירגוני החברה האזרחית, או מערכת ה-NGO'S.
אף על פי שפעילות ה NGOS בעזה היא שתפסה תאוצה באחרונה, הרי דווקא המרקם הפוליטי של רמאללה, שהיא המרכז הפוליטי של הפלסטינים, מתאפיין ברשת צפופה של מאות אירגונים בלתי ממשלתיים. לאירגונים האלה חשיבות מיוחדת ברשות, שכן אירגוניים אסלאמיים כמו "האחים מוסלמים" או חמאס חודרים לוואקום אותו משארים ממשלות לא מתפקדות, כדי להקים אירגוני צדקה ודרכם לגייס תומכים ולהקים תשתיות טרור.
אירופה מממנת את רוב צרכי רשת האירגונים הבלתי ממשלתיים ברמאללה, ונוצר קשר סימביוזי ביניהם. הרשת מקבלת את תקציביה מאירופה, ומזינה את הדיפלומטיה האירופית בתובנות שלה לגבי המצב ברשות הפלסטינית ובסכסוך עם ישראל.
הקשר הזה הוא הרסני לאירופה ולבעיה הפלסטינית שכן הכוחות הפוליטיים שהם חוט השדרה של ה-NGOS ברמאללה הם כוחות פוליטיים מאוד רדיקליים, הן בשנאתם לישראל והן לארצות הברית, והם גוררים את אירופה למתיחות עם מדינות אלה.
ההבדל הגדול בין החברה האזרחית של עזה וזו של רמאללה הוא שבעוד המערכת בעזה נשענת על הברית אדום-ירוק האירופית (שמאל אירופי והאחים המוסלמים), הרי מקביליהם ברמאללה משתייכים לשמאל ההיסטורי הפלסטיני – הקומוניסטים לשעבר ואירגוני הטרור המרקסיסטיים, כמו החזית העממית והחזית הדמוקרטית ודומיהם. אלמלא פעילות ה NGOS רסיסי תנועות אלה כבר נעלמות מזמן מן הנוף הפוליטי הפלסטיני. אפשר לומר כי אירופה המממנת את המערכת הזאת משמרת אותם בנפטלין, ובלי תמיכתה לא היה להם קיום.
אירופה למעשה מעמידה לרשותם מצד אחד בימה להסתה, ומצד שני קולטת את המסרים המזיקים שהם מפיצים ונסגרת מלשמוע את הקולות הפלסטיניים מחוץ לרמאללה, שחלקם למשל מתנגדים לחרם שהוא ספינת הדגל של ה-NGOS של רמאללה.
מאבק אלים או מאבק אזרחי?
גם מערכת היחסים בין ה-NGOS לבין הרשות הפלסטינית מורכבת. מצד אחד, הרשות חוששת כי מערכת הארגונים היא מערכת שלטון אלטרנטיבית שאירופה תקדם אם הרשות תקרוס, וכבר עכשיו עוסקת בעניינים שהם תפקידה של הרשות. מצד שני, הרשות עצמה אימצה רעיונות מדיניים מבית היוצר של הארגונים, כמו ה-BDS והמאבק הלא אלים, המלווה במערכת לחצים אירופית על ישראל.
בגלל הקשר ההדוק עם אירופה, החזיתות הטרוריסטיות המרכיבות את ה-NGOS לא יכלו לתמוך בטרור, אלא פיתחו דרכי פעולה שעולים בקנה אחד עם מה שדעת הקהל האירופית יכולה לקבל – המאבק הלא-אלים ל"שחרור לאומי".
פת"ח של ערפאת לא היה יכול לקבל את הדוקטרינה הזאת והיא באה לידי ביטוי בשתי האינתיפאדות הראשונה והשנייה. בראשונה ניסו ה-NGOS בתמיכה אירופית להנהיג מאבק ציבורי רחב בצורת שביתות והפגנות, בעוד פת"ח חתר לסכל דרך פעולה זאת בייזום פיגועי טרור. האינתיפאדה השנייה הייתה טרוריסטית לחלוטין וסילקה את הארגונים מן הבימה.
כבר בסוף האינתיפאדה השנייה, בפתחם של הסכמי אוסלו, השמיע אבו מאזן בתוניס דברים החולקים על דרך המאבק של אשף. בכנס של המועצה המרכזית של פתח באוקטובר 1993 הכריז: "עידן המהפכה תם. התחיל שלב הבנייה".
האינטרקציה בין הארגונים לרשות הפלסטינית באה לידי ביטוי גם בכך ששני המנהיגים הרדיקליים של מערכת הארגונים שימשו או משמשים בתפקידים רשמיים ברשות הפלסטינית. ריאד אל-מאלכי הוא שר החוץ, והוא העביר את תפיסות הארגונים ישירות למדיניות החוץ הפלסטינית והמנהיג השני, מוסטפא ברגותי שהוא הדובר של ה-NGOS, היה שר ההסברה בממשלת האחדות בראשות חמאס.
אבל יש הבדל בין השניים. בעוד ברגותי מתחבר לחמאס ואפילו לג'יהאד האיסלאמי, מאלכי אמר לכותב שורות אלה אחרי שחמאס זכה בבחירות של 2007, כי אם חמאס ישתלט על הגדה הוא ובני דורו יהגרו מן הארץ. בעוד מאלכי מפעיל את התפיסות של ה-NGOS למדיניות הרשמית, מוסטפא ברגותי ממשיך לדברר את מדיניות השנאה והשטנה של הרשות.
יש לשים לב היטב למה שאומר מוסטפא ברגותי, מכיוון שעל פי הסימנים תפיסת העולם שלו, או חלקים חשובים ממנה, עלולה להיות מאומצת באופן רשמי על ידי אירגון אש"ף.
הסברה באנגלית, הסתה בערבית
מזה שנים רבות מוסטפא ברגותי מטיף לקו פעולה המבוסס על ההחלטות של ועידת דרבן שמטרתן להוציא את ישראל מן הקהילה הבינלאומית. לפיכך, הוא מרבה בראיונות שלו לתאר את ישראל כמדינת אפרטהייד' וקורא להחרים אותה ולנהל נגדה אינתיפאדה לא אלימה, כדי לגייס נגדה את דעת הקהל הבינלאומית.
מעקב אחר התבטאויותיו מגלה דיבור כפול באנגלית ובערבית. בראיונות למערב יש לו כיוון הסברה אחד, ובראיונות בערבית הוא מציג עמדות אחרות. במערב הוא ליברל ולוחם זכויות אדם, ובערבית הוא קיצוני לא מתפשר, מתנגד לנורמליזציה עם ישראל ומקורב לחמאס (שבממשלת אחדות בראשותו היה שר הסברה) ופוסל את יוזמות השלום של ארה"ב.
כך למשל, בריאיון לטלוויזיה האמריקנית הוא אמר כי המאבק הלא-אלים הוא הדרך העדיפה על פני מאבק צבאי, אך בדברים שכתב בעברית הילל את ארגוני הטרור ותקף בחריפות את ישראל והנשיא טראמפ. כך למשל צייץ ברגותי ב-16 דצמבר 2017 דברי הסבר ל"אסטרטגיה הלאומית החלופית":
לדרך המו"מ אשר נכשלה יש אסטרטגיה של אינתיפאדת המוקאוומה העממית, החרם, האחדות, תמיכה בסומוד והדבקות (על האדמה), והחזרת שלמות המאבק בין מרכיבי העם הפלסטיני בפנים (ישראל) ובחוץ ובאדמות הכבושות".
את מדיניות "ההסברה" של מוסטפא ברגותי, המנהיג הקומוניסטי לשעבר, מתרגם שר החוץ, ריאד אל-מאלכי, איש החזית העממית לשעבר, שנלקח לתפקידו הממשלתי משורות ה-NGOS של רמאללה.
יחודו של מאלכי כשר חוץ הוא שבעוד שעמיתיו שרי החוץ בעולם מסורים לקדם את האינטרסים של מדינותיהם, מאלכי מתמסר לרדיפת ישראל, ובקושי, אם בכלל, אנו שומעים ממנו הצהרות המגינות על האינטרסים הפלסטיניים מחוץ להקשר האנטי-ישראלי.
כאשר היו ידיעות כי ארה"ב עומדת לסגור את משרד אש"ף בוושינגטון אמר מאלכי: "אמרנו לממשל האמריקני- אתם רוצים לסגור את המשרד? מבחינתנו לא תהיה שום בעיה!, אבל לא יהיה לממשל שום תפקיד בתהליך השלום, ולא יהיה להם מבחינתנו שום סיוע, ולא נפגוש שום אחראי אמריקני, יהא מי שיהא".
נראה, כי מבחינתו של שר החוץ הפלסטיני, ניתוק קשר עם ארצות הברית היא תוצאה רצויה. בהמשך דבריו דרש לא רק לבטל את ההחלטה, אלא לחייב את הקונגרס לבטל את הגדרת אש"ף כאירגון טרור וכל ההחלטות "המעליבות" את הפלסטינים. כלומר: ההחלטה לנתק את הקשרים עם ארה"ב קדמה להודעת טראמפ על העברת השגרירות, ורק המתינה לשעת כושר לביצוע.
החברה האזרחית בעזה
יש הבדל גדול בין טיבם של האירגונים בעזה למקביליהם ברמאללה. ראשית, הקשר עם אירופה משותף לשניהם, אבל בעוד הקשר האירופי לרמאללה היא רשמי וממשלתי, הרי בעזה הקשר הוא של NGOS אירופים לא רשמיים. בעוד המערכת של רמאללה משמרת את אירגוני השמאל הפלסטיני, הרי המערכת של עזה קשורה לרשת האחים המוסלמים של אירופה, ולברית ה'אדום-ירוק' בין השמאל והאסלאם.
זמן קצר לפני התחלת צעדות השיבה בעזה שירטטו לפנינו מקורות בכירים בפתח ברמאללה תסריט של דרך פעולה מאוד דומה שהם תכננו לגדה: צעדות המוניות של ילדים, נשים וזקנים אל מחסומי צה"ל, באופן שיחייב את צהל לירות על "אזרחים לא חמושים", כדי להפיץ בעולם תמונות של "הישראלים פושעי המלחמה האכזרים". בסופו של דבר, תוכנית זו,שהיא דרך הפעולה של ה-NGOS מומשה בעזה, ולא בגדה.
שתי דמויות מובילות את הפעילות האזרחית בעזה, וביחוד את המהלך האחרון של צעדות השיבה. בעזה עצמה, פעיל השמאל אחמד אבו רתיימה, ובלונדון פעיל האחים המוסלמים זאהר ביראווי, העומד בראש הוועדה הציבורית לצעדות השיבה.
הקשר של אבו רתיימה וביראווי מביא לידי ביטוי את ברית "אדום-ירוק" של אירופה, והוא גם עומד בבסיס משטי השיבה, צעדות הפליטים מסוריה מירדן ומלבנון שקדמו לצעדה של עזה, ופעילות ה-BDS באירופה.
זאהר ביראווי הוא פעיל אחים מוסלמים שמוצאו לא בעזה, אלא בכפר עסירה שימאלייה שליד שכם. הוא חבר ברשת רחבה של אירגוני איסלאם, ושמאל-איסלאם באירופה, ועומד בראש הוועדה למשטים ולצעדות השיבה.הוא משמש כשדרן ראשי ברשת 'חיוואר' של האחים המוסלמים בלונדון, שהיא בימה לקדם את העניין הפלסטיני.
אבל זאהר ביראווי אינו מחדד את חיציו רק נגד ישראל. בכנס של הפלסטינים בפזורה שנערך באיסטנבול הוא כינה את הרשות הפלסטינית ברמאללה: "משטר הדומה לווישי". בריאיון שנתן תקף את מדינות ערב על כי אינן מרשות למשטים לצאת מתחומן, מה שמחייב את הפעילים להרחיק עד אירופה ולסבך את הפרוייקט.
הפרויקטים שמקדם ביראווי הם תחת כותרת המאבק בישראל, אבל גם בניסיון להטות את דעת הקהל הערבית והאירופית נגד רמאללה ולטובת האחים המוסלמים.
בעוד זאהר ביראווי פועל מאירופה, הרי הפעיל המרכזי של צעדות השיבה בעזה הוא דווקא איש בעל רקע שמאלי, אחמד אבו רתיימה, ובכך מגולמת למעשה ברית ה'אדום-ירוק' גם בהקשר האירועים בעזה. יכול להיות כי בגלל קשריו עם ביראווי ומעורבות האחים המוסלמים באירופה בפעילותו, חמאס לא נגע בו, אבל בהחלט "ניפנף" אותו מייד כאשר התחילו הצעדות, ולקח עליהם פיקוד.
בשלבים הראשונים של הפעילות הזאת בחמאס היו עוד מסויגים, אבל כאשר התחילו צעדות השיבה ותפסו כותרות ובעולם, השתלט חמאס על האירועים, הכניס לתוכם את תכניו ואת אנשיו וסילק מן הדרך את המארגנים המקוריים – אנשי החברה האזרחית.
מה תכנן אבו רתיימה? מסע המונים שיצעדו בהפנינג של פולקלור פלסטיני של הכפרים שמהם ברחו הפליטים ב-1948, כדי לעלות על גדר הגבול ולרמוס אותה, ללא שימוש בכלל באלימות כלשהי, באופן שייאלץ את צה"ל לקטול "בצועדי שלום", ויטה את דעת הקהל האירופית לגמרי נגד ישראל.
הדגש הבלעדי שלו היה מימוש זכות השיבה, ולא הסדרת המצב ההומניטרי של עזה. חמאס לעומת זאת הבליע את מוטיב זכות השיבה לטובת הסדרת המצב ההמומניטרי בעזה. בחמאס גם לא קיבלו את עקרון המאבק הלא אלים, והכניסו אלימות רבה להפגנות הגדר.
פנחס ענברי הוא יועץ וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, עיתונאי ותיק ופרשן לענייני ערבים והמזרח התיכון. מחברם של מספר ספרים העוסקים בפלסטינים.
המאמר המקורי התפרסם באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
